המורשת הצנועה של גרוניס: איפוק שיפוטי

לנשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס שפורש מחר יש חוש הומור לא רע, מתברר. לאחרונה נידונה בכנס משפטי הסמכות החריגה שנתונה לכל שופט: להעניש אדם שמתפרע באולם. גרוניס סבר ששופטים לא מנצלים מספיק את הסמכות הזו. נשיא העליון בדימוס אהרן ברק חלק עליו וטען ששופט אינו יכול להיות התובע, השופט והמעניש בעניין שנוגע אליו באופן אישי. "אילו הסעיף הזה היה נחקק היום", אמר ברק, "לא בטוח שבית המשפט לא היה פוסל אותו כבלתי חוקתי".

"תלוי מי היה יושב בהרכב", השיב גרוניס בחיוך.

התנערות מהמורשת האקטיביסטית

אם תרצו, הדיאלוג הקצר לעיל הוא תמצית מזוקקת של כהונת גרוניס, שהפך שלא בטובתו לסמל ההתנערות מהמורשת האקטיביסטית של ברק. להתנערות זו היו תומכים רבים בקרב הפוליטיקאים, שייחלו לריסון ההתערבות השיפוטית בהחלטות הממשלה והכנסת. אבל היו לה גם תומכים רבים מבין עורכי הדין, שהתקשו לשאת את חוסר הוודאות שהשליט ברק כשהמיר את הכללים הכתובים בשיקול דעת שיפוטי.

נשיא ביהמ"ש העליון, אשר גרוניס צילום: עמית שאבי

סמל המהפכה שנכרכה בשמו של ברק היה פסק הדין בפרשת אפרופים, אשר פתח דלת עבור השופטים לפרש חוזה לא לפי הכתוב בו, אלא בהתאם לכוונה המשוערת שמאחורי הדברים.

כחלק מהתיגר שקרא בית המשפט הפוסט־ברקי על הלכה זו העיר גרוניס שמעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים צופנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית. הבעיה אינה בהלכת אפרופים עצמה, טען הנשיא היוצא, אלא באווירה שיצרה.

"האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין צד לחוזה", כתב גרוניס, "ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקריית שמונה ועד לזה שבאילת".

האם הצליח גרוניס לרסן את 'רוח ברק' בערכאה העליונה ובמשפט הישראלי? נראה שלא. לא ניתן להפוך בשנתיים ותשעה חודשים של כהונה מורשת שהוטמעה במשך כ־30 שנה, במיוחד כשלנשיא העליון אין מרות על השופטים. כדי להשפיע באמת נחוצה שליטה על מינוי השופטים. הפוליטיקאים הבינו זאת כשתקפו בתחילה את שיטת ה"חבר מביא חבר" לעליון, ובהמשך העזו גם לדחוף לשם את מועדפיהם. כך מונה השופט אדמונד לוי המנוח לעליון למורת רוחו של ברק, וכך מונה נעם סולברג, על אפה וחמתה של הנשיאה דאז דורית ביניש. וכך גם מונה גרוניס עצמו לנשיא, לאחר שהוסרה במיוחד עבורו המגבלה בחוק שקבעה אופק של שלוש שנים לפחות לכהונת נשיא.

דימוי טכנוקרטי המקדש פרוצדורה

גרוניס צמח בערוגות סדר הדין האזרחי, ממשיך דרכם של הנשיא יואל זוסמן והמשנה לנשיא שלמה לוין. לשופטים מסוגו דימוי טכנוקרטי המקדש פרוצדורה, דימוי שבהיבט המהותי ניתן לסווגו כשמרן. שמרנות זו מיצבה אותו כאנטיתזה לברק שגם באה לביטוי בפסיקותיו הבולטות. שמרנות שיפוטית אינה בהכרח מילת גנאי. יש בה כיבוד של הרשויות האחרות, יש בה צניעות בתפיסת מעמדו של השופט. גרוניס הפגין איפוק במספר רב של דרכים. הנה מקבץ דוגמאות.

בדחיית העתירות לביטול הסדר הטיעון עם הנשיא משה קצב קידש גרוניס לא רק את שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם את מוסד הסדר הטיעון ככלי שלמרבה הצער משמש את הפרקליטות בין היתר להפחתת העומס, בגלל המחסור במשאבי האכיפה.

מול עולם הישיבות דחה גרוניס עתירות מהסיבה שאל לו לבית המשפט להיות פטרונו של הרוב. כשדחה את העתירות נגד חוק טל, קבע שהצידוק העיקרי לביטול חוק הוא הצורך להגן על מיעוט ועל יחידים מפני עריצות הרוב. ואילו כשמדובר בחוק המעניק זכות יתר לקבוצת מיעוט, אין מקום שבית המשפט יהפוך לפטרונו של הרוב.

כשדחה גרוניס את העתירה נגד החוק שפטר מוסדות חינוך חרדיים מלימודי ליבה, הדגיש שוב שמדובר בעתירה פטרנליסטית המבקשת לצמצם את מרחב הפעולה של הפרט כדי למנוע פגיעה בו עצמו, אך בלא שהפרט ביקש זאת.

בפרשת יצוא הגז הפגין גרוניס איפוק מסוג אחר, כשקבע שהממשלה מוסמכת לפי החוק להסדיר את יצוא הגז, ואין צורך להפקיע ממנה את הסמכות לטובת הכנסת כפי שנדרש בעתירה.

מאבק לצמצום מרחב הסבירות

גרוניס גם תקף את הכלים המשפטיים שבאמצעותם הרחיב ברק את ארגז הכלים השיפוטי. למשל עילת הסבירות, שבשמה יכול בג"ץ לעשות ככל שיחפוץ. כשהוגשה לבג"ץ עתירה נגד מינויו של חיים רמון למשנה לראש הממשלה, רמון אמנם הורשע, אך לא הוטל עליו קלון. העותרים טענו שעצם ההרשעה מהווה נימוק לפסול אותו מכהונה בממשלה. גרוניס הצטרף לדעת הרוב מבחינת התוצאה, אך השמיע דעת מיעוט לעניין הרחבתה של עילת הסבירות.

לדעתו, עילה זו בלעה לתוכה "כאדם שאינו יודע שובע" עילות פרטיקולריות אחרות, וחסרונה הגדול טמון ברמת ההפשטה הגבוהה שלה, שמעצימה את שיקול הדעת השיפוטי ומגדילה את אי־הוודאות המשפטית.

דוגמה נוספת היא "כבוד האדם", סוג של הפשטה גבוהה שניתן להרחיב באמצעותה את רשימת הזכויות החוקתיות שבית המשפט חפץ ביקרן.

גרוניס הצטרף לרוב שדחה את העתירות נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל, שמנע איחוד משפחות של בני זוג מישראל ומהשטחים. בהחלטתו הדגיש את הצורך לנקוט גישה קפדנית בפרשנות של היקף הזכויות החוקתיות, והסתייג מהרחבת הזכות לנישואים ולחיי משפחה כך שתכלול גם את זכותו של ערבי ישראלי להכניס לתחומי ישראל בן או בת זוג מהשטחים.

לעומת זאת, גרוניס מצא עצמו לא פעם בעמדת מיעוט, "מובס" בידי הרוח הברקית. למשל בעניין העברתם מכהונה של ראשי עיריות שהואשמו בפלילים. גרוניס קבע שעל בית המשפט להפעיל ריסון שיפוטי ולהמתין להכרעת ציבור הבוחרים.

לדעתו של הנשיא גרוניס, עקרון שלטון החוק והבטחת טוהר המידות, שעליהם נסמכו שופטי הרוב, הם אכן עקרונות חשובים, אולם במקרה זה גוברים שני עקרונות חשובים אחרים — העיקרון הדמוקרטי וחזקת החפות.

בעניין אחר קבע גרוניס בדעת מיעוט שאין לבטל את התיקון בחוק, שמכוחו הוקם מתקן חולות המאפשר להחזיק מסתננים במשמורת לתקופה של עד שנה. זאת לאחר שבג"ץ ביטל תיקון חוק קודם, שאפשר כליאת מסתנן לשלוש שנים. "קשה להבין מדבריו של חברי מהי תקופת ההחזקה המרבית במשמורת העונה לשיטתו על תנאי המידתיות, ומהם גבולותיו המדויקים של מרחב התמרון החקיקתי הנתון למחוקק", התריס גרוניס בפני השופט עוזי פוגלמן, שכתב את דעת הרוב. בדיוק כמו שתקף את עילת הסבירות בפרשת רמון, ביקר כאן גרוניס את כלי המידתיות, שנותן לשופט חופש אינסופי לקבוע מה מידתי ומה לא.

אקורד הסיום: מלחמה וחרם

אקורד הסיום לכהונתו היה פרסום משוב השופטים שלושה ימים לפני טקס פרישתו. הנשיא גרוניס ניהל נגד המשוב מלחמת חורמה ממש, שכללה חרם על הלשכה ועל העומד בראשה, ואף את העמקת שיתוף הפעולה עם יריביו הפוליטיים. גרוניס ביקש מהשופטים להדיר את רגליהם מאירועי הלשכה, מכנסיה ומהשתלמויותיה, אף שלא ברור מה מקור סמכותו להתערב בשעות הפנאי שלהם.

ראש הלשכה עו"ד דורון ברזילי לא הוזמן לשאת דברים בטקס מחר, כנהוג וכמקובל בכל פרידה משופט בעליון. אין לדעת אם יש לכך קשר לדירוג הנמוך שקיבל גרוניס במשוב - המקום האחרון בין שופטי העליון. ועם זאת, מותר להניח שגם בלי ההתנגשות החזיתית הזו עם הלשכה מצבו לא היה מזהיר, מכיוון שאף פעם לא האיר פנים לעורכי הדין. לא שיש לו משהו אישי נגדם. הם פשוט מחבלים ביעילות של מערכת המשפט.

למה עורכי הדין לא אוהבים את גרוניס

האיש שהכריז על מלחמה בסחבת במערכת המשפט

תכלית נשיאותו הקצרה של גרוניס התמקדה בייעול מערכת השפיטה. מרב מאמציו הוקדשו לכך. הפרויקט הניהולי המרכזי שלו היה תוכנית אסטרטגית שגובשה לאחרונה עם משרד האוצר, ומצאה את ביטויה בהסכם ארוך טווח לשבע שנים. לצורך יישום התוכנית הקצה האוצר תקציב כולל של כ־2 מיליארד שקל. שתי הרפורמות הבולטות של גרוניס בפן הניהולי הן הקשחת היד בבקשות לדחיית דיונים ונוהל שמיעה רצופה של תיקים פליליים. בעתירה נגד קיום שמיעה רציפה של משפט קצב קבע גרוניס שלפי הדין חייב הליך משפטי להתנהל מדי יום. שתי רפורמות אלה לא הפכו אותו לחביב עורכי הדין.

רפורמה נוספת, שגם אותה עורכי דין לא יאהבו, היא בתקנות סדר הדין האזרחי. אלא שבעקבות פיזור הכנסת, תיאלץ הרפורמה הזו להמתין להזדמנות אחרת. המהלכים האלה משתלבים היטב בחמיצות שמפגין גרוניס כלפי עורכי הדין שמופיעים בפניו, כשבכל הזדמנות חיפש דרכים יצירתיות לצנן את התלהבותם לערער ולהגיש בג"צים, כמו הכבדה בהוצאות ופיתוח של מכשולים פרוצדורליים. האם ראה ברכה בעמלו? לפי נתוני הנהלת בתי המשפט, התשובה חיובית. שם מתגאים כי "במהלך כהונתו של הנשיא גרוניס המשיכה המגמה הברוכה של צמצום מלאי התיקים". כך, למשל, מספר התיקים שנסגרו ב־2013 גבוה בכ־34 אלף ממספר התיקים שנפתחו, למרות העלייה שנרשמה במספר התיקים החדשים.