כשביקשתי להצטרף לאבא לסטודיו לציור כדי לראות מודליסטיות בעירום, הוא אמר לי: "כשזה יפסיק לעניין אותך, תבוא"

1966. עופר גרין, בן חמש, עם הוריו רות ומשה בבריכת גלית בתל אביב צילום רפרודוקציה: עמית שעל

"היינו משפחה סוציאליסטית מהמעמד המנהל, אבא היה בעלים של מפעל לייצור מתכת, אבל להוריי היה ראש של עובדים, שמעירים על כל פרוסת לחם שאכלת בלי נקניק או אם השתהית יותר מדי במקלחת. אמא היתה מורה לעברית, פולנייה יבשה לעומת אבי, שהיה איש סוער ונהנתן. עבור אבא להביא פירות ים או גבינות משוויץ או מגרמניה היה דבר גדול. כשאמא אמרה 'זאת שחיתות' אבא השיב: 'בשביל זה אני חי'. בכל שנה הוריי נסעו למדינה אחרת באירופה, ולכן הורישו לנו המון חוויות. כשחבר ניסה לשכנע אותי להשקיע 1,500 לירות בקרקע בהרצליה פיתוח, אבי קנה בכסף כרטיסים לשיט במרסיי ואמר: 'אני נוסע לחו"ל, ולא מתעסק בשטויות'.

"כשאמא הבינה שאני סוג של נקניקייה, ששואף ליותר מדי במושגים שלה, אמרה לי: 'תסתכל למטה, כשמסתכלים למעלה אפשר לקבל סחרחורת'. לפי הפילוסופיה שלה, מי שמביט למטה רואה כמה מצבו טוב. אבל גדלתי כילד תחרותי - התחריתי באחי שגדול ממני בשמונה שנים בכדורגל וכדורסל, והוא ניצח אותי בהכל עד גיל 14, כשהגעתי לממדים הנכונים.

"אבי כמעט לא היה מעורב בחינוך היומיומי שלי, אפילו פעם אחת שאל אותי באיזו כיתה אני, אבל הוא היה אדם מעורר השראה בסיפוריו כלוחם פלמ"ח ובחיבתו לציור. כשסגר את המפעל הציור הפך להיות הכל עבורו. כששאלתי למה הוא לא חותם על חלק מהתמונות השיב: 'אני לא רוצה לקבוע לתמונה את הכיוון'. בציורים של אבא היה המון עירום, מה שמאוד עניין אותי כילד, וכשביקשתי להצטרף אליו ולראות מודליסטיות הוא אמר: 'כשזה יפסיק לעניין אותך תבוא'. כשאבי מכר ציור בעשרות אלפי שקלים הוא ביקש: 'תמסגר את הצ'ק', ההכרה היתה יותר חשובה לו מהכסף.

"כשאבי מת הבטחתי לעצמי שאעשה משהו עם הציורים שלו. אני ממש עובד בזה, סופר אותם, מצלם, מתעד; זה קשר בלתי אמצעי עם אבא לתמיד, כאילו אני מחזיק לו את היד. כתבתי לו בהספד שלמרות ההצטנעות היו לו עיניים פלרטטניות. כשהוא התחיל ללמד ציור בסטודיו שלו שאלתי אותו מי הנשים המבוגרות שבאות לשיעורים שלו. רק חלקן ידעו לצייר, וחלקן פחות. הוא אמר לי: 'עזוב את זה, ראית איך הן מסתכלות עליי?'".