המדינה מתקרבת לפירוק מונופול הגז בהסכמה

השבוע יתקיים גם שימוע של גילה בנושא האחזקות הצולבות של דלק ונובל במאגר תמר ובמאגר לווייתן. גילה זימן את החברות בטרם יכריז עליהן כהסדר כובל, משום שלא פנו לרשות ב־2008 לצורך קבלת היתר לרכישת הזכויות בהיתר, או לשיתוף הפעולה השוטף ביניהן לחיפוש גז טבעי, הפקתו ושיווקו במסגרת רישיונות לווייתן.

הליך השימוע הוא מעין קלף מיקוח שמניח גילה על השולחן. לאחריו, ובמקביל לדיונים בוועדת קנדל, הוא יוכל לפרסם קביעה שהחברות שמחזיקות בלוויתן הן הסדר כובל. כדי לתרגם את הקביעה לפירוק האחזקה הצולבת של דלק ונובל בתמר ולווייתן הוא צריך לפנות לבית הדין להגבלים ולקבל לכך אישור. לכן קביעה שמדובר בהסדר כובל, ברגע שהיא על השולחן, תלחץ עוד את החברות להגיע להסכם כולל במסגרת ועדת קנדל, שייתר את הכוונה של גילה לפנות לבית הדין.

רגע לפני שעולם האנרגיה המקומי יוצא לדרך חדשה, "כלכליסט" מנתח את מהלכי המדינה, מעריך מה סיכויי ההצלחה ומונה את הכשלונות והחסמים בדרך ליישום רפורמה מקיפה.

מה אומר מתווה ההסכם המתגבש

כפי שפורסם ב"כלכליסט", המתווה המועדף על המדינה הוא מתן מענה לבעיית התחרותיות במשק – הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בטווח הקצר המדינה רוצה ליצור מציאות של שלושה ספקי גז ולכן היא תבקש שכל ספק גז ימכור את חלקו היחסי, הן ממאגר תמר והן ממאגר לווייתן. במקביל, המדינה תבקש מדלק שתמכור את אחזקותיה בתמר ושנובל אנרג'י תדלל את אחזקותיה בתמר מ־36% כיום עד לרמה של 4%–10%. נובל תישאר מפעילה בתמר ובלווייתן.

אפשרויות אחרות שעדיין נמצאות על הפרק, אבל הסבירות שלהן היא נמוכה יותר, הן הטלת פיקוח על המחירים ופיצול מאגר לווייתן לשני מאגרי משנה שווים בגודלם – מערבי וצפוני – כך שאחד מהם מיועד לספק את צרכי המשק הישראלי והשני לייצוא גז. שותפות לווייתן כבר חתומה על שלושה מזכרי הבנות למכירת גז – לירדן, למצרים ולרשות הפלסטינית – בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים.

מה לוח הזמנים ליישום ההסכם

מבחינת הפיתרון לטווח קצר, כלומר מכירה בנפרד של הגז, ההערכות הן שהמדינה תכפה אותו בתוך כמה חודשים בודדים. הסיבה העיקרית היא חוזה הגז החדש של חברת החשמל: זו אמורה בספטמבר הקרוב להחליט האם היא מגדילה את היקף הרכישות שלה ממאגר תמר בכ־10 מיליארד דולר. בהינתן מצב שבו יהיה ספק חדש, או אפילו יותר מאחר, חברת החשמל תוכל לקבל מחיר נמוך יותר מזה שקיבלה בסיבוב הקודם, ואף לכפות תנאי הצמדה גמישים יותר כדי למנוע עליית מחירים.

יו"ר חברת החשמל יפתח רון טל אמר בראיון שהתפרסם ב"כלכליסט" בשבוע שעבר כי "השאלה היא אם נהיה קשורים לספק עוד 15 שנה. ללא שינוי המשא ומתן שוב יהיה ספק בודד במציאות שבה ההסכם חייב להיחתם, וכוח המיקוח של חברת החשמל לא מספיק חזק. פה חייבת להתערב המדינה ולייצר ספק נוסף".

ומה לגבי היציאה של דלק ונובל מתמר? כאן התשובה נחלקת לשניים. הראשון, והקל יותר, הוא חלקה של דלק (באמצעות אבנר ודלק קידוחים). עבורה, מאגר תמר מהווה נכס פיננסי, כלומר נכס יציב, קבוע ומניב, שהוא גם מונופול בתחומו ומחזיק את כל הסכמי הגז במשק. לפיכך, דלק תוכל להעביר החלטת מכירה שהשווי הנוכחי של המאגר הוא 13 מיליארד דולר, כלומר שחלקה נע סביב 3.5 מיליארד דולר.

עבור נובל הסוגיה יותר מסובכת. ראשית, היא לא מוכנה למכור את אחזקותיה בתמר. שנית, המדינה רוצה שנובל תישאר המפעילה וקבלן הקידוח, כלומר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. יישום צעד זה עלול להתגלות כבעייתי והתעקשותה של נובל עלולה לגרום למדינה לוותר בעניינה ולהשאיר אותה כבעלת אחזקות משמעותיות. לגבי מאגר לווייתן מדובר על פיתרון ליישום בעוד 3 עד 4 שנים, אז פחות או יותר יגיע מועד הפעלת המאגר המסחרי.

יוג'ין קנדל צילום: עומר מסינגר

מה היתרונות והחסרונות של ההסכם

היתרון פשוט: ככל שחברת החשמל תרכוש אנרגיה במחיר נמוך יותר, תעריף החשמל ימשיך ויירד. המהלך לא חל רק על צרכני חשמל פרטיים, אלא גם על מפעלים, עיריות ותחנות כוח פרטיות. במקביל, כל תחנות הכוח הפרטיות בישראל יוכלו להורידל את עלויות האנרגיה שלהן ולפתוח את שוק החשמל לתחרות שכמוה לא נרשמה אף פעם.

בצד החסרונות ניתן למנות מספר בעיות. הראשונה היא שכל מהלך רגולטורי הוא סיכון כיוון שהוא "צופה פני עתיד" לגבי התנהלות משק הגז, וזאת תחת ההכרה שמדובר בשינוי שלישי ברציפות בתקופה של 4 שנים (ששינסקי במרץ 2011, ועדת צמח ספטמבר 2012, הממונה על ההגבלים דצמבר 2014).

שנית, בשלב זה לא ברור כיצד המדינה תפריד בין האחזקות במאגרים לבין הבעלות על צנרת ההולכה. זאת כיוון שבלי צנרת אין גז, ובלי מאגר אין צנרת. נכון להיום הבעלות על הצנרת היא בידי מונופול תמר, וצנרת שנייה אמורה לקום אף היא מכספי היזמים של מאגר לווייתן. לפיכך המדינה תהיה חייבת להכריע גם לגבי שאלת מונופול ההולכה ולקבע הן גישה ישירה אליו והן פיקוח מחירים לפחות על מקטע ההולכה.

חיסרון שלישי הוא סוגיית בעלי תחנות הכוח. אלו זוכים למתנה של מיליארדי שקלים, כיוון שהמדינה חותכת עבורם את עלויות האנרגיה אבל משאירה להם תעריף חשמל שהוא על גבול הבוננזה. רשות החשמל תצטרך לחתוך באופן חד את תעריפי החשמל של התחנות הפרטיות. מדובר במשפחת עופר, שרי אריסון, יצחק תשובה, דודי ויסמן ואחרים, כולם בעלי הון שהקימו בשנים האחרונות תחנות כוח פרטיות שמתחברות רק לעסקים ומעניקות הנחה של 6%–10% מתעריף החשמל הכללי.

דיויד גילה צילום: אוראל כהן

איך ישפיע המהלך על מחירי הגז

תחרות של שלושה ספקים בטווח הקצר (דלק, ישראמקו, דור גז ונובל מתמר) ועוד אחד בטווח הארוך (רציו מלווייתן) תאפשר לכל שחקן במשק לנהל מו"מ אמיתי לקראת מכירה. אפשרות אחרת, וזו גם מטרה של האוצר, היא להגדיל את הכנסות המדינה.

במסגרת דו"ח ועדת ששינסקי קבעה המדינה רף מיסוי חדש, שמגיע עד 62%. לאחר פיצול המאגרים יוכלו בעלי מאגרים קטנים או בינוניים (רציו 15% בלווייתן, דור גז 4% בתמר) לבצע עסקאות החלף (SWAP) מול בעלי מאגרים אחרים, כך שמכסת הייצוא שנקבעה ביוני 2013 בהחלטת ממשלה תישאר ללא שינוי, אבל מאגרים קטנים יוכלו למכור את כל מרכולתם למדינות זרות בתמורה לשיריון של גז ממאגר אחר לטובת המשק הישראלי. כך יותר גז יוכל לצאת החוצה מישראל ודי בקלות, מה שיגדיל את הכנסות המדינה ממיסוי וגם את הכנסות היזמים שמכרו.

מה המדינה מרוויחה

בשלב הראשון בעיקר תחרות ויכולת להשפיע על מחירי המוצרים והשירותים במשק דרך ירידת תעריפי החשמל. בשלב השני, הרחוק יותר, הוזלה גם של תעריפי המים, כיוון שמתקני ההתפלה הם צרכני חשמל כבדים, ותעריף המים מגלם גם עלויות רכש חשמל. כשתעריף החשמל יירד ותעריף המים יירד הציפייה היא שיוקר המחיה יירד בתחומים נוספים.

השלב השני הוא השגת ודאות רגולטורית ארוכת טווח. הן במשרד רה"מ והן במשרד האוצר יודעים שזו אולי הפעם האחרונה שמישהו יכול לפעול מול היזמים, כיוון שעוד ועדה או עוד צוות לבחינת משק הגז פשוט יבריחו את כל מי שעוד נשאר פה. לפיכך המהלך של האוצר ומשרדי רה"מ והאנרגיה הוא רוחבי ומקיף ככל שניתן.

האם ההסכם מייתר את השימוע

לא. ברשות ההגבלים העסקיים מתעקשים לקיים את השימוע למרות שהם שותפים לכל המגעים שיש ונוכחים בכל הפגישות שהיו ויהיו מול כל שחקני משק הגז הגדולים. לכאורה, אנשי גילה שמעו הכל ולא ברור למה הם רוצים לשמוע שוב הכל מחדש אחרי שבועיים של ישיבות ארוכות.

הסיבה טמונה ככל הנראה בפן המשפטי – במידה וכל המגעים ייכשלו, למדינה יהיה תיק שאיתו היא תוכל ללכת לבית המשפט ולהתמודד עם כל תביעה שתבוא, גם מצד היזמים וגם מצד הלקוחות. השימוע מתוכנן לסוף השבוע הנוכחי אולם הכוונה היא להגיע אליו עם מסגרת פתרון מוסכם. נובל מצידה מאיימת לפנות לערכאות בינלאומיות ולכן למדינת ישראל חשוב להגיע אליהן – אם וכאשר – עם אבחנה והוכחות ברורות על קיומו של מונופול במשק הגז.

מי יאשר את ההסכם והאם יהיו ערעורים

בסביבת האוצר יודעים לספר שבימים האחרונים "נפל שם האסימון" בכל הקשור להתנהלות החברה האמריקאית. הכעס של נובל על שינויי הרגולציה התכופים וההקפאה שלה של כל ההשקעות בישראל שיכנעו את המדינה שהפעם הם לא מתכוונים לוותר, ולכן כל שנותר לראות הוא עד כמה המדינה תתגמש מול נובל ותקשה על תשובה כדי לפצות תקשורתית על ההפסד מול היזמים.

בין אנשי משרד רה"מ לבין אנשי אגף התקציבים קיימת מחלוקת על הדרך לטפל בסוגיה. בעוד האוצר מיליטנטי יותר ודורש תחרות גדולה, משרד רה"מ לא רוצה להרוס עוד יותר את היחסים עם ארה"ב דרך נובל אנרג'י. לפיכך, כל פשרה שתושג חייבת לעבור קודם כל דרך נובל.

המכשלה השנייה היא משפטית, כיוון שלא ברור מה שווה מילה של פקיד בזמן ממשלת מעבר. המשנה ליועמ"ש אבי ליכט טוען שאפשר, ואולי רצוי, לסיים את הסאגה כבר עכשיו. מנגד, מריחת זמן עלולה למסמס את ההתקדמות שהושגה בסיבוב הנוכחי, כיוון שלאף אחד לא ברור מי יהיו רה"מ, שר האוצר ושר האנרגיה. שורת ארגוני חברה כבר הבטיחו לפנות לבג"ץ בכל פשרה שתיראה להם כנוטה לטובת היזמים, וגם עתירה כזו עלולה להשעות כל מהלך.