בלגן עולמי חדש

את הפרשנות הכמו־אפוקליפטית הזאת מילנוביץ' (Milanovic) - כלכלן משפיע ומומחה עולמי לפיתוח כלכלי ואי־שוויון - מבסס היטב. "כולנו יכולים להסכים שעם נפילת הקומוניזם נותרה רק אידאולוגיה דומיננטית אחת ושיטה חברתית אחת שניצחה, נותר משחק אחד בעיר", הוא מסביר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "לא רק שהקומוניזם התמוטט, אלא שהשיטה הסוציאל־דמוקרטית נהפכה להרבה יותר חלשה, ובפועל נעלמה. מדינות כמו טורקיה או ברזיל, שבעבר ניסו להגן על הכלכלה המקומית ולעודד תחליפי יבוא, נטשו את המדיניות זאת, וגם סין נהפכה לקפיטליסטית בפועל. כך שהיה ניצחון ברור של מה שאפשר לקרוא לו קפיטליזם ליברלי".

כך התבסס העידן השני של האימפריאליזם, שלפי מילנוביץ' נשען על שתי רגליים שהולכות יחד, הפוליטית והכלכלית. כעת תמונת העולם הנוכחית מעידה על קריסה של שתיהן גם יחד.

מבחינה פוליטית, הוא אומר, "הרעיון היה שאם דמוקרטיה ליברלית היא השיטה הכי טובה, אתה יכול ללכת ולכפות אותה על מדינות כמו עיראק ולקבל תוצאות דומות לאלה שהושגו ביפן ובגרמניה בעקבות מלחמת העולם השנייה. זו היתה המחשבה מאחורי השימוש בכוח בעיראק, ויש תיעוד לכך שהסברה היתה שאם הדמוקרטיה תגיע לעיראק, כל נושא המזרח התיכון ייפתר. אלא שכמו שאנחנו יודעים עכשיו, הגישה הזאת התבררה כשוגה באשליות והסתיימה באסון - במלחמת אזרחים, בעליית דאעש - ואין לנו מושג לאן כל זה יוביל".

הרגל הכלכלית היא מה שמכונה "קונצנזוס וושינגטון" - מתכון מוסכם של עשר נקודות לרפורמה כלכלית שניסח הכלכלן הבריטי ג'ון וויליאמסון בשלהי שנות השמונים עבור כלכלות דרום אמריקה, אבל יושם בהמשך גם במזרח אירופה של אחרי נפילת החומה. "אני לא אחזור על כל הרכיבים שלו, מהפרטה, דרך דה־רגולציה ועד ליברליזציה של המחירים, וחשוב לי להגיד שהרכיבים האלה אינם טעויות. אני חושב שעשר הנקודות של קונצנזוס וושינגטון די סבירות. אבל היישום שלהן, שהיה קיצוני, הוביל לתוצאות כמו צניחה של 50% בתוצר ברוסיה ובאוקראינה. ברוסיה נרשם גם הזינוק הקיצוני ביותר בשיעור התמותה בזמן שלום (למעט מגיפת האיידס באפריקה)".

צילום: אי.פי.אי, אם.סי.טי, אי.אף.פי, אימג'בנק / Gettyimages, Shutterstock /א.ס.א.פ קריאייטיב

כישלון האידאולוגיה הכלכלית וכישלון האידאולוגיה הפוליטית קשורים זה בזה, כמובן. למשל במקרה של רוסיה, שמילנוביץ' מכיר היטב לאחר שעבד בה בשנות התשעים. "רוסיה היא דוגמה קיצונית. השווקים החופשיים הובילו לריכוז אדיר של עושר, והדמוקרטיזציה נכשלה - לא רק מפני שהאוליגרכים תפסו במהירות את הכוח הפוליטי, אלא גם בגלל החולשה המובנית של הכוחות הדמוקרטיים בסיטואציה שבה האלמנטים הפוליטיים מיובאים כמו שהם מחו"ל. לפעמים נשכחת העובדה שלאורך כמעט 15 שנים שבהן שרר אקלים פוליטי חופשי למדי ברוסיה, הדמוקרטים לא הצליחו לגבש אף מפלגה רצינית שתזכה ליותר מ־5%-10% מהקולות.

"המשבר הנוכחי שם הוא תוצאה של השפלה אדירה, ושל אובדן ההכנסה, ההזדמנויות והתעסוקה שאירעו בה בשנות התשעים. עליית הפוטיניזם ושאיפת ההתפשטות הרוסית קשורות ישירות לאובדן האדיר ולאכזבות של תהליך המעבר משיטה כלכלית אחת לאחרת, ואי אפשר להבין את מה שקורה עכשיו ברוסיה או את מה קרה שם בעשור הקודם בלי לחזור ולהבין מה קרה שם בשנות התשעים.

"כך שגם הגישה הפוליטית האידאולוגית וגם קונצנזוס וושינגטון הסתיימו בסוג של קריסה. ושני המשברים הגדולים ביותר שאנחנו ניצבים בפניהם כיום בעולם, במזרח התיכון וברוסיה, הם לפחות במידה ניכרת תוצאה של האופן שבו יושמה האידאולוגיה האימפריאליסטית הפוליטית־כלכלית הזאת. כולם מסכימים היום שהגישות האלה לא ישימות: לא זו שאומרת שאפשר ליצור דמוקרטיה ליברלית באמצעות מלחמה ולא זו שאומרת שאפשר, באמצעות כמה כללים פשוטים, ליצור מערכת כלכלית שהיא מוכוונת שוק חופשי באופן קיצוני. גם התומכים בגישה הראשונה כבר ראו שזה לא ישים, ולא הולכים לנסות את זה שוב באף מדינה בעולם. במקביל גם לא מדברים היום יותר מדי על קונצנזוס וושינגטון, ואפילו הגישה של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית הרבה יותר גמישה. ומובן שהאי־שוויון נעשה נושא מרכזי, ויש תשומת לב גדולה יותר לנושאים חברתיים".

מילנוביץ'. "אחרי שהכל ביוגוסלביה התפורר לי מול העיניים אני מסתכל על העולם אחרת"

כשמילנוביץ' מנתח באופן הזה את המשבר ברוסיה, בעוד נשיא צרפת פרנסואה הולנד מזהיר מפני הידרדרות ל"מלחמה כוללת" באוקראינה, אפשר להבין מאיפה נולד התרחיש האפשרי של מלחמת עולם, וכשמעשי הזוועות בעיראק מקצינים, החשש של מילנוביץ' ממלחמת דת לא נשמע מופרך. אבל לא חייבים להידרש לאסונות מבית המזרח התיכון או המלחמה הקרה כדי להבין שהאידאולוגיה השלטת בעשורים האחרונים לא עובדת. אפשר לראות את זה גם בתוך ארצות הברית, שבה מילנוביץ' (61), יליד סרביה, חי ועובד כבר כמה עשורים. מילנוביץ' מצליח לכרוך יחד את קריסת החלום האמריקאי, את הטלטלות באירופה ובמזרח התיכון ואת התמורות במזרח הרחוק לתמונה כוללת של עולם המצוי בעיצומו של שינוי היסטורי, שבו הרעיונות שעיצבו את המציאות הגלובלית בעשרות השנים האחרונות מפנים את מרכז הבמה, ומי יודע מה יבוא במקומם.

כשהמציאות כבר מערערת את האמונה בשיטה

את הסימנים לסוף עידן האימפריאליזם השני שעליו מדבר מילנוביץ' אפשר למצוא היום בכל מהדורת חדשות. תמונות חורבן וקטל מגיעות מהעיר קובאני בסוריה, ששוחררה מידי דאעש. הארגון אולי איבד עיר אחת, אבל הוא עדיין שולט על שליש משטח סוריה ועל כשמינית משטח עיראק, שבה שוב מתפוצצות מכוניות תופת כמעט מדי יום.

אלפי קילומטרים משם, באוקראינה, האש מלחכת את פאתי אירופה. המגעים להפסקת האש עוד לא צלחו, והבדלנים מתקדמים תוך שהם מפגיזים אוכלוסייה אזרחית, בנשק רוסי. בארצות הברית כבר מתלהט דיון על הצורך לחמש את אוקראינה, והטמפרטורות של המלחמה הקרה החדשה ממשיכות לעלות.

בתוך ארצות הברית פורסמו בסוף ינואר נתונים שלפיהם הצמיחה שוב מאטה, על רקע ההאטה העולמית. וזה לא שהנתונים המעודדים הקודמים על שיפור בצמיחה האמריקאית כל כך מעודדים: לפי ניתוח של פרופ' עמנואל סאאז שהתפרסם במקביל, כל הצמיחה שם בשנים האחרונות, מאז המשבר, התגלגלה רק אל כיסי המאיון העליון; בהכנסה של שאר האוכלוסייה לא היה שום שיפור. במקביל, באירופה, אפילו לא ממש רושמים צמיחה. הדשדוש הכלכלי הכללי כבר הגיע אל גרמניה, הלב הפועם של כלכלת היבשת, שרשמה אינפלציה שלילית ב־12 החודשים האחרונים. הפריפריה כבר מורדת: הממשלה החדשה ביוון הודיעה שלא תמשיך בהסדר החילוץ שגרמניה הכתיבה למדינה ועלתה על מסלול התנגשות עם ברלין, ובספרד יצאו 150 אלף בני אדם לרחובות כדי להתנגד לתוכנית הצנע ולתמוך במפלגת השמאל הקיצוני, וסימנו את מה שעשוי להתגלגל גם שם למהפך.

כל התרחשות כזאת, אי שם בגלובוס, היא סימפטום לשינוי העומק שמילנוביץ' מאבחן. הוא נחשב המומחה המוביל בעולם לאי־שוויון גלובלי, וכיהן עד לא מכבר ככלכלן המוביל במחלקת המחקר של הבנק העולמי. במסגרת תפקידו פרסם שורת מחקרים פורצי דרך המודדים את האי־שוויון בין כלל תושבי כדור הארץ, כמו גם ספר עטור שבחים על חלוקת העושר העולמית לאורך ההיסטוריה, "The Haves and the Have-Nots". כיום הוא מכהן כחוקר בכיר במרכז לחקר האי־שוויון באוניברסיטת Cuny בניו יורק, מכון מחקר מוביל שהצליח השנה לגייס לשורותיו גם את חתן הנובל פרופ' פול קרוגמן. עם ההבנה הגוברת של סוגיית האי־שוויון ומרכזיותה, המחקרים של מילנוביץ' זוכים בשנים האחרונות לעניין רב, הוא מוזמן להרצות בכל רחבי העולם, וראיונות איתו מתפרסמים באכסניות נחשבות כמו "הניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט", ואפילו מעל דפי המגזין של בנק ההשקעות גולדמן זאקס.

מכרה בדרום אפריקה. "הצמיחה הממוצעת של דרום אפריקה, אינדונזיה, וייטנאם, הודו וברזיל צילום: בלומברג

"לאורך הרבה שנים האי־שוויון היה נושא מחתרתי", אומר מילנוביץ', ומסביר שלחוקרי אי־שוויון התייחסו כמי שעוסקים בנושא שפשוט לא ראוי לחקור, ביוגוסלביה הקומוניסטית של שנות השמונים (שבה כתב את עבודת הדוקטורט שלו) כמו גם בארצות הברית הקפיטליסטית של העשורים האחרונים. "אם אתה מאמין שהסדר החברתי הקיים מוצדק, אז לא צריך להיות לך אכפת מהעובדה שלי יש 100 דולר ולך רק 50. ככה זה צריך להיות, ולכן אין טעם לחקור את זה, זה לא מעניין. בעצם, המשמעות של אמונה בצדקת המערכת מובילה לדחיית הרעיון של עבודה אמפירית שמבוססת על נתונים".

ומה השתנה בשנים האחרונות?

"בעקבות המשבר הפיננסי העולמי ההכנסה של רבים צנחה, או לפחות קפאה במקום, וגם היכולת של רבים ממעמד הביניים להגדיל את הצריכה שלהם באמצעות הלוואות נעלמה. במקביל גדלה מאוד מודעות לספרות המקצועית שמתעדת את נתח ההכנסות שזורם למאיון העליון, הודות כמובן לעבודה של הכלכלנים תומס פיקטי, עמנואל סאאז וטוני אטקינסון. וכל הדברים שאנחנו, החוקרים בתחום, מודעים אליהם כבר 25 שנה, כמו למשל העובדה שהשכר הריאלי בארצות הברית קפוא, או ששכר המינימום לא השתנה במשך כל אותה תקופה - נהפכו לנושאים שמעסיקים את המדיה".

גם מילנוביץ' עצמו, כאמור, זוכה לחשיפה גדולה הרבה יותר לנוכח המודעות הגוברת לאי־שוויון הגואה. כעת הוא כותב את ספרו הבא, שעוסק בגלובליזציה ואי־שוויון, ובמקביל לדיון בקריסת האידאולוגיה כפי שהיא ניכרת ברחבי העולם, הוא גם מעמיק לתוך ארצות הברית. גם שם, הוא טוען, השיטה לא ממש עובדת. ואם כישלון האידאולוגיה שמכוונת החוצה עלול להוביל למלחמות ברחבי העולם, כישלון השיטה בפנים עלול להוביל להעמקה בלתי נתפסת של הפערים.

פיגוע של דאעש בעיראק. "אני לא רואה פתרון לבעיות במזרח התיכון, ובכל פעם שבוחנים את המצב נראה שהפתרון רק מתרחק" צילום: אי פי איי

אם בארה"ב המודל לא עובד, למה שיעבוד במקום אחר?

"במגרש הביתי של האנשים שקידמו את הפרויקטים האלה בעבר התוצאות כבר לא טובות", אומר מילנוביץ' על המדינה שממנה זרחה, לכל העולם, ההבטחה הגדולה שבשילוב בין דמוקרטיה לשוק לגמרי חופשי. "הבעיות של המודל הקיים בחצר האחורית של ארצות הברית עצמה חותרות תחת היישום שלו בשאר העולם. וברור מאוד שבעקבות המשבר הפינסי בוחנים מחדש את התפיסות ששולטות בזירה מאז ימי רייגן ותאצ'ר. אף אחד עוד לא יודע לאיזה כיוון זה ילך, אבל ברור שהליברליזציה לא יכולה להמשיך כאילו שום דבר לא קרה".

הכשל לא החל בעקבות המשבר, הוא מדגיש; חוליי השיטה היו שם הרבה קודם, והמשבר רק חשף אותם. "בשנות התשעים מעמד הביניים האמריקאי נהנה מצמיחה מסוימת, גם אם לא מרהיבה. לעומתו, מי שניצבים בצמרת סולם ההכנסות החלו ליהנות באותה תקופה מצמיחה משמעותית. כך שגם אם כלכלת ארצות הברית צמחה בקצב מכובד, של 3.4% בשנה, לא כולם נהנו מהקצב הזה. מה שהסתיר את הפער בין הצמיחה הרשמית לצמיחה שממנה נהנה מעמד הביניים הוא הקלות שבה אנשים יכלו ללוות. יש בידינו כבר סדרה של מחקרים שמראים שהיכולת ללוות היא שאִפשרה למעמד הביניים להאמין שההכנסה שלו עולה באותו קצב כמו ההכנסה של העשירים. הרי ערב המשבר של 2008 חוב משקי הבית האמריקאיים עמד על יותר מ־100% מהתוצר".

השתוללות הרובל ברוסיה. "המשבר שם הוא תוצאה של השפלה אדירה ושל אובדן ההכנסה, ההזדמנויות והתעסוקה שאירע במדינה בעקבות המעבר לקפיטליזם" צילום: רויטרס

אתה טוען שהשיטה בארצות הברית ספגה מפלה, אבל כעת אירופה ויפן מדשדשות, אפילו סין מאטה, ורק הכלכלה האמריקאית נראית טוב.

"צריך לזכור שכאשר אנחנו מדברים על זה שארצות הברית במצב טוב יחסית אנחנו מדברים על השנה־שנה וחצי האחרונות. נכון, היא יצאה מהמשבר, האבטלה יורדת, וקצב הצמיחה עשוי להגיע השנה ל־3.5%. נכון, לא נראה שיפן ואירופה עתידות לצאת מהמשבר בקרוב, ובמובן הזה אין ספק שהמודל האמריקאי עובד טוב יותר. היא כלכלה עמידה יותר כי היא יכולה לספוג יותר זעזועים, יש לה שוק מקומי גדול יותר, יותר גמישות, יותר פתיחות לחדשנות, יכולת למשוך כוח עבודה משכיל. היא דינמית יותר מכלכלות אירופה ויפן, והיא אכן במצב טוב יותר מהן. אבל לעומת המדינות המתפתחות, היא לא רשמה ביצועים טובים. אם תסתכל על ארצות הברית לאורך שבע השנים האחרונות, תגלה שבממוצע לאורך התקופה הזאת לא היתה צמיחה: התוצר לנפש ב־2014 זהה לזה ב־2007. בסין הוא צמח בזמן הזה ב־40%-50%. לכן צריך לשים לב באיזה הקשר מסתכלים על ארצות הברית".

המזרח התיכון אבוד, אירופה תיכנס לקיפאון ארוך

גם אחרי כל שנותיו באמריקה, המשקפיים שדרכם מילנוביץ' רואה את העולם אינם אלה של נער שגדל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אלא של אדם שנולד ביוגוסלביה, מדינה שלא קיימת יותר, ושהתפרקה במלחמת אזרחים עקובה מדם. הוא לא יכול לדבוק בכוח בהנחה שהמצב רק הולך ומשתפר; הוא יודע שהוא יכול גם רק להידרדר.

"בשנות השבעים לא ציפיתי לאף אחד מהדברים שקרו אחר כך", הוא מודה. "כחלק מהמחקר לספר שאני כותב עכשיו חזרתי לספרים משנות השבעים שעסקו בעתיד, למשל 'עולם ללא גבולות' של לסטר בראון, ובעיקרון כולם פשוט טעו. למשל, הסיפור הבסיסי אז היה שבסופו של דבר הקפיטליזם והקומוניזם יתמזגו איכשהו: הרי מדובר בשיטות כלכליות טכנולוגיות שבהן התפקיד המרכזי הוא זה של ההנהלה ולא של בעלי הרכוש, ובאופן טבעי עם השנים השיטות האלה אמורות היו להיהפך לדומות יותר זו לזו. זה כמובן לא מה שקרה. נוסף על כך, בשנות השבעים היתה התעלמות מוחלטת מסין. אף אחד לא דמיין איזו טרנספורמציה היא תעבור כל כך מהר. וכן, אין ספק שהניסיון שלי השפיע על הדעות שלי. כשאתה רואה איך הכל מתפורר לך מול העיניים זה משפיע על האופן שבו אתה מסתכל על העולם".

אז איך אתה רואה את העולם עכשיו? באיזה אופן אנחנו על סף 1914 חדשה?

"אני אחלק את התשובה לשני חלקים. מבחינה פוליטית, אני פסימי מאוד. אני לא רואה פתרון לבעיות במזרח התיכון, ולמעשה בכל פעם שבוחנים את המצב נראה שהפתרון רק מתרחק. אני גם פסימי מאוד לגבי היכולת להגיע בקרוב לפתרון בין רוסיה לאוקראינה, וזה מסוכן לשלום העולמי.

"אבל בכל הנוגע לכלכלה, אלא אם כן יתרחש שינוי גדול כמו מלחמת עולם, אני דווקא חושב שהמדינות המתפתחות ימשיכו להדביק את הפער, הן יצמחו מהר יותר מהעולם העשיר, שבו מסתמן קיפאון ארוך, וזה יביא לצמצום האי־שוויון בין המדינות וגם יצמצם את העוני בעולם. ובמובן הזה אני דווקא אופטימי, שלא רק סין אלא גם אינדונזיה, וייטנאם, הודו, דרום אפריקה וברזיל ימשיכו לצמוח בקצב מהיר יחסית. למעשה, אתמול בלילה התערבתי עם חבר שגם אם לא מחשיבים את סין, הצמיחה הממוצעת של קבוצת המדינות האלה ב־30 השנים האחרונות גבוהה מהצמיחה הממוצעת של ארצות הברית, האיחוד האירופי ויפן יחד. ומתברר שזה נכון: היו רק שנתיים שבהן במדינות העשירות היתה צמיחה גבוהה מבמדינות המתפתחות ללא סין. אני לא חושב שזה הולך להתהפך פתאום. במובן הזה אני הרבה יותר אופטימי".

שכונת עוני בברזיל. "אלא אם יתרחש שינוי גדול כמו מלחמת עולם, אני חושב שהמדינות המתפתחות ימשיכו להדביק את הפער, וזה יוריד גם את העוני בעולם וגם את האי־שוויון העולמי" צילום: שאטרסטוק

זו אופטימיות במובן הגלובלי, לא בשורה טובה למעמד הביניים במערב.

"זה נכון. אישית, אני לא רואה הרבה סיבות לאופטימיות לגבי אירופה, ולדעתי אירופה תיכנס לקיפאון ארוך טווח או לצמיחה נמוכה" - תחזית מדאיגה לנוכח העובדה שבחלק ממדינות דרום אירופה שיעור האבטלה עדיין עומד על כ־25%. "אני פסימי גם לגבי האי־שוויון בארצות הברית", מילנוביץ' ממשיך. "עכשיו, כאשר הכלכלה מתחילה שוב לצמוח, אנשים ישכחו מהעניין, ומכיוון שלעשירים יש השפעה גדולה על המערכת הפוליטית בארצות הברית, אני לא צופה שום שינוי במדיניות המיסוי, למשל".

מה לגבי הניצחון של מפלגת השמאל והתחזקות השמאל בספרד? אין בכך ביטוי לשינוי?

"יכול להיות שיש כאן תזוזה לכיוון יותר פופוליסטי או שמאלי, שבו סיריזה ביוון ופורמוס בספרד עשויות להחליף את מפלגות המרכז־שמאל הרגילות. אבל אני לא בטוח שהן יצליחו לשנות את המצב שבו קפיטליזם של השוק החופשי הוא המשחק היחיד בעיר. אני לא חושב שהן רוצות או יכולות להציג מדיניות אלטרנטיבית, מעבר למדיניות שהיא אנטי־צנע".

בית מעוקל בארצות הברית. "בשבע השנים האחרונות לא היתה צמיחה בארה"ב: התוצר לנפש ב־2014 זהה לזה ב־2007. סין צמחה בזמן הזה ב־50%-40%" צילום: בלומברג

שלטון העשירים בעולם רק ילך ויתחזק

מה כן יכולה להיות המדיניות האלטרנטיבית? אם האידאולוגיה השולטת קורסת, מה יחליף אותה? מילנוביץ' מודה שאין לו תשובה טובה, והוא גם לא מתיימר לחזות לאן הולכת המערכת הבינלאומית. מה שיניע את המדיניות בבית, בכל מקרה, הוא הכסף הגדול: שם השיטה, בעייתית ככל שתהיה, כנראה לא תקרוס בקרוב. "זו הבעיה היסודית של הדמוקרטיות בימינו: כדי לרוץ, ובמיוחד כדי לנצח, אתה חייב כסף", אומר מילנוביץ'. "לפני 50 שנה היו לך פעילים פוליטיים שיצאו לרחוב, להפגנות, לתלות כרזות, ורובם עשו זאת בחינם. היית צריך כסף כמובן, אבל הרבה פחות. בימינו מעט מאוד אנשים מוכנים לעבוד ככה בחינם, ואתה צריך טלוויזיה ומערך פרסום אדיר. אתה לא יכול לעשות שום דבר בלי כסף. וכדי להשיג כסף אתה חייב לפנות לאנשים העשירים. והאנשים העשירים הם לא טיפשים. הם הולכים לתת לך כסף רק אם הם יקבלו משהו בתמורה. ומה שאתה יכול לתת להם, ברגע שאתה בשלטון, הוא מדיניות שטובה עבורם. זה מלכוד 22, ואי אפשר לצאת ממנו".

לפי אחת הגישות הכלכליות הבולטות היום, יש מוצא מהמלכוד הזה, והוא שהעשירים עצמם יובילו שינוי. הרי האי־שוויון פוגע בצמיחה, והעשירים צריכים את הצמיחה, צריכים את ההמונים שקונים ומניעים את הכלכלה, כדי להמשיך להתעשר. חברה שוויונית יותר מבטיחה כלכלה יציבה ומשגשגת יותר. זה נרטיב יפה, אבל מילנוביץ' לא משתכנע. אחד המחקרים האחרונים שלו, הוא מספר, מראה שבניגוד לטענות הרווחות בימינו, האי־שוויון לא פוגע באופק הכלכלי של העשירים. "הסתכלנו על נתונים אמפיריים על כלכלת ארצות הברית מ־1960 ועד היום, והנתונים מראים שעבור העשירים, הצמיחה אפילו מהירה יותר כאשר האי־שוויון גדול יותר. לכן אני אומר שמדובר בבעיה שהיא באמת יסודית לדמוקרטיות של ימינו. הן גולשות באופן טבעי לכיוון של סוג של פלוטוקרטיה, שלטון העשירים".