איגוד חברות הביטוח, מכירים? יש דבר כזה. אפילו יש לו אתר אינטרנט. לכאורה זה אמור להיות אחד הגופים החזקים בשוק כיוון שהוא מרכז סביבו מעל טריליון שקל של חוסכים. גוף כזה היה צריך לצעוק בקולי קולות בכל פעם שכספי החוסכים, שהוא אמון על ייצוגם, נחמסים. בכל פעם שגל הסדרי חוב מאיים לפרוץ הוא היה צריך לעמוד איתן ולהציג עקרונות בסיסיים כיצד הוא מתייחס למי שלא מחזיר לחוסכים שלו כסף, לרכז את התלונות שחוזרות אצל כל החוסכים בחברות הביטוח ולטפל בהן טיפול שורש. או למשל בפרשת בנק לאומי, כשכל בעלי המניות בבנק כולל איגוד בתי ההשקעות דרשו הסברים עבור לקוחותיהם - איגוד חברות הביטוח העדיף לשתוק. כלום. אף מילה. אז מה אם החוסכים שלו הולכים לשלם מהכיס שלהם 1.5 מיליארד שקל. זה החוסכים, זה לא הם. שישלמו. רק עכשיו הוא פתאום מתעורר. בדיוק ברגע שבו מישהו העז להתעסק בכפלי השומן בענף. קוראים להם דמי הניהול שמשלמים מיליוני חוסכים במדינת ישראל ושמזרימים מדי שנה 25 מיליארד שקל לחברות הביטוח. חברות הביטוח מנהלות את הכספים הללו וגובות עליהם דמי ניהול. ככל שדמי הניהול שהם יגבו יהיו גבוהים יותר, רווחיהן יעלו. הן גם נהנות מלקוחות רדומים שלא זזים מחברה לחברה בקלות. מקובעים. אבל אם הם כבר עוברים, חברות הביטוח רוצות שזה ייעשה בדמי הניהול המקסימליים.
דורית סלינגר צילום: נמרוד גליקמן
סלינגר רוצה לשבש את המנגנון הזה, שמתגמל על דמי ניהול גבוהים את הסוכנים – שהם כוח השיווק המרכזי של חברות הביטוח. זה כמובן מקפיץ אותן. פתאום הן מאיימות לפנות לבג"ץ. אם חברות הביטוח היו משתמשות באיגוד שלהן כדי להפעיל כוח שיסייע ללקוחות, לא היה רגולטור אחד שהיה מונע מהן לעשות כן. גם לא הממונה על הגבלים עסקיים שחושש מתיאומים למיניהם. הוא חושש מתיאומים שייפגעו בלקוח, לא מכאלו שייטיבו עימו. לכן עודף האקטיביות שמגלות כאן חברות הביטוח רק ממחיש שהן עדיין חיות את עולם האתמול, העולם שבבסיסו עומד הנרטיב של לקחת כמה שיותר מהלקוחות כדי להעשיר את קופתן.