בואו נשבור את מעגל אי־האמון

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הבחירות, אני רוצה לדבר על עצמנו. זה יישמע קצת כאילו אנחנו בטיפול זוגי, אבל הנה זה בא: אנחנו כבר לא מאמינים זה לזה. האמת היא שאני לא בטוח שאנחנו יכולים להיזכר מתי כן האמנו זה לזה. אבל בכל מקרה, נדמה לי שחוסר האמון הזה מגיע לרמה מטרידה. עוד קצת, ולא נצליח לתפקד בתור חברה אחת.

נסו לחשוב בכמה מקרים אנחנו לא מאמינים למערכת, וכתוצאה מכך המערכת לא מאמינה לנו (ואולי להפך?). זה נכון כשאתם חיילים, למשל, ופתאום אתם נעשים חולים. הצבא לא מאמין לכם שאתם חולים. הצבא יוצא מנקודת הנחה שכל החיילים מנסים לעבוד עליו ולהוציא גימלים, ולכן הופך את תהליך הוצאת הגימלים לסיוט. האם זה גורם גם לחולים אמיתיים לפרוש בייאוש מבלי לקבל טיפול, או לפחות להתייסר שעות ארוכות בתור סתם ככה? ייתכן. אבל זו השיטה הכי טובה שהמצאנו.

אנחנו לא מאמינים לבנקאי שלנו. ובצדק, למה שנאמין לו? הוא בטח סתם מנסה לדחוף לנו הלוואות יקרות. ואנחנו גם לא מאמינים לסוכן הביטוח שלנו. ובצדק, למה שנאמין לו? הוא בטח סתם מנסה לדחוף לנו עוד ביטוח יקר שאנחנו לא צריכים.

חיילי צה"ל (ארכיון). הצבא יוצא מהנחה שכל החיילים מנסים לעבוד עליו ולהוציא גימלים, ולכן הופך את התהליך לסיוט שפוגע גם בחיילים חולים. זו השיטה הכי טובה שהמצאנו צילום: רויטרס

וזה בסדר, כי אנחנו מקבלים בחזרה יחס זהה. ורשויות המדינה, למשל, הן לגמרי יוצאות מנקודת הנחה שכולנו שקרנים. רשות המסים בכבודה ובעצמה הקימה מלשינונים רשמיים. גם לרשות מקרקעי ישראל יש מלשינון (אם בא לכם להלשין על השכן שסגר מרפסת בלי היתר). גם העירייה לא תאמין ששילמתם את הארנונה ותדרוש אלפי טפסים.

אנחנו לא מאמינים זה לזה, לא מאמינים שהמערכת פועלת לטובתנו ולא מאמינים שאם ניתן אמון במערכת, זה יועיל לכולנו. בתמורה המערכת לא מאמינה לנו, וממררת את חיינו כדי לנפות את הרמאים.

אי אפשר להמשיך ככה

כל כלכלה שרוצה לצמוח, כל חברה תאבת חיים, מבוססת על אמון בין האנשים שמרכיבים אותה, ואמון במערכת. זה קצת קלישאתי, ואני יודע שזה קצת יפה נפש ומחבק עצים שכזה, אבל אמון הוא אחת מאבני הפינה בכל מערכת חברתית. האמון הוא הדבק שאמור להחזיק את כולנו יחד (לצד מערכות ערכים משותפות).

בלי אמון ננטוש עד מהרה את הבנקים שלנו כי לא נאמין שהם יחזירו לנו את הכסף. בלי אמון לכסף שלנו לא יהיה כל ערך, כי לא נאמין לממשלה שהשטרות האלה שווים את הסכום שנקוב עליהם. בלי אמון אף אחד לא ילווה כסף לבעלי הון שרוצים להקים מפעלים וחברות ולייצר משהו. בלי אמון העסק לא יעבוד.

זה לא עניין של ימין ושמאל. זה הרבה יותר בסיסי. השאלה פשוטה - באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות? האם אנחנו רוצים להמשיך לא להאמין לאף אחד, להיות על המשמר פן מישהו ידפוק אותנו, או שמא אנחנו רוצים לחיות בקהילה שפועלת למטרה משותפת ושחבריה מאמינים זה לזה שהם פועלים למען המטרה.

קחו את סיפור פרשת הכספים הקואליציוניים כדוגמא העדכנית לכך. לפי החשדות, שורה ארוכה של נבחרי ציבור, משרתי ציבור ובעלי תפקידים ציבוריים סרחו. שלחו ידם בכסף ציבורי, מעלו, גנבו לכיסם או קיבלו הטבות הנאה אסורות. כל זה קרה למרות שכבר היום הממשלה פועלת תחת שכבות על גבי שכבות של בירוקרטיה מונעת, שכל תכליתה הוא למרר את חייהם של המושחתים בשביל להוציא להם את החשק מלהיות מושחתים.

רק שזה לא עובד. עובדה. על פי החשדות, הם עשו את כל הדברים האסורים האלה למרות כל המגבלות הבירוקרטיות. או במלים אחרות, מי שרוצה להיות מושחת, הבירוקרטיה לא באמת תעצור אותו. לא משנה כמה בירוקרטיה נעמיס עליו. המחיר הוא שבדרך כל היתר, כל האנשים הישרים, לא מצליחים לעבוד, ומשתבללים לתוך עצמם בחוסר תפקוד, כורעים תחת מכרזי מכרזים, נהלים ופרוטוקולים שמזמן כבר שכחנו בשביל מה הם שם. וסביר להניח שמה שיקרה עכשיו, בעקבות פרשת הכספים הקואליציוניים, הוא העמקה נוספת של הבירוקרטיה והקשחה שלה, כאילו שזה מה שיעצור את הגנבים הבאים. רחמיי על פקידי המדינה, שהיכולת לעבוד תהפוך עבורם לעוד יותר מסובכת.

פאינה קירשנבאום. על פי החשדות, הצליחה לעבור את הבירוקרטיה צילום: ארז ביטון

אפשר לשנות את הגישה

העניין הוא שאם רק נעמיק את חוסר האמון במקום לנסות לתקנו, כולנו נפסיד. אפשר לנקוט את גישה ההפוכה. להחליט שכולנו מתחילים לנהוג אחרת. שכולנו מתחילים לתת אמון זה בזה. לא באופן נאיבי. נערוך בדיקות מדגמיות, ומי שייתפס מרמה או משקר — יגורש מהמערכת הרלבנטית (למשל, מהמגזר הציבורי) ויסומן באות קלון. משהו שמזכיר קצת את הגישה של מס ההכנסה האמריקאי, שיוצא מהנחה שכולם ישרים ובכל זאת עורך בדיקות ומעניש את מי שמרמה.

בלי אמון החברה שלנו לא תתפקד. אתם ודאי חושבים - מה הוא מבלבל את השכל. בסוף היום אנחנו משלמים מסים, אבל חצי מהמדינה עובדת בשחור. וגם כשכבר משלמים מסים, בסוף הכסף הולך לחרדים, לערבים, לאשכנזים או לטייקונים (כל אחד והעדפתו).

כמו בעיות אחרות שמצריכות תיאום מושלם בין כל השחקנים מבלי שאף אחד יבגוד באחרים לטובת האינטרס העצמי שלו, גם הבעיה הזו מסובכת לניהול. אבל מחיר אי־השינוי גבוה מדי. כי אם נמשיך לחשוב ככה, הדבר היחיד שישתנה הוא שהמצב יהפוך לגרוע יותר.

לכן, דווקא היום, כשאנחנו הולכים לבחור את האנשים שהיינו רוצים שינהלו את החיים שלנו, שיעצבו את העתיד שלנו, דווקא היום אני רוצה לחשוב אחרת. דווקא היום אני רוצה לחשוב שאנחנו יכולים להתחיל להאמין זה לזה, ולא לקנות את מה שמוכרים לנו הפוליטיקאים — שזה אנחנו או הם. זה לא. זה אנחנו ורק אנחנו.