שלושה אבות

הטענה שנשמע הכי הרבה בשווקים הפיננסיים מאז שנת 2011 היא "בעוד שנה הפד יחל להעלות את הריבית". כתוצאה מכך, טענה זו מתחרה רק עם הטענה ש"אין יותר בשר בשוק האג"ח" במצעד הלהיטים של השנים האחרונות. למרות זאת, מאז שנת 2011 לא רק שהפד לא העלה את הריבית אלא אף החל וסיים תוכנית הרחבה כמותית חסרת תקדים במהלכה רכש אג"ח ממשלתיות בהיקף של 1.6 טריליון דולר.  

כתוצאה מכך, שוק האג"ח העולמי הראה לנו שנותר בו עוד לא מעט בשר ואילו את זה המקומי ניתן להשוות לסטייק אנטרקוט עסיסי (ויסלחו לי הקוראים הצמחונים) כאשר מחזיקי האג"ח הממשלתית הארוכה (לפדיון ב-2026) רשמו מאז 2011 רווח של 63%. אז למה הפעם זה שונה? כי בניגוד לשנים הקודמות, שיעור האבטלה בארה"ב מתקרב לרמות שיובילו ללחצים לעליית שכר, כנראה כבר במחצית השנייה של השנה וכי בניגוד לשנים קודמות, הצרכן האמריקאי חוזר לשוק האשראי לאחר תקופה ארוכה של הפחתת מינופים וכי בניגוד לשנים קודמות, החלו לעלות בפד קולות החוששים מההשפעות של הריבית הנמוכה ביום שאחרי. המשמעות מבחינת שוק האג"ח היא שהחגיגה עומדת להסתיים. עם זאת, סיום החגיגה לא חייב לבשר על החמרמורת של הבוקר שלמחרת. מי שינהג באחריות ולא ירדוף אחר כל שבריר תשואה מבלי להתחשב בסיכונים הקיימים ימשיך ליהנות בשוק האג"ח מתשואות חיוביות וגבוהות מאלו שניתן לקבל היום על הפיקדונות.

מה נשתנתה הדפלציה בישראל מזו שבאירופה?

מדד המחירים לצרכן בישראל ירד ב-12 החודשים האחרונים ב-1%. לעומת זאת, מדד המחירים לצרכן בגוש היורו ירד ב-0.1%. האם המסקנה שצריך להסיק משני הנתונים הנ"ל היא שהצרכן הישראלי קונה פחות מהצרכן האירופי? האם מדובר על סממן להאטה בפעילות במשק? ממש לא. אם בגוש היורו הצריכה הפרטית גדלה רק ב-1.4% במהלך 2014 הרי שבישראל הצריכה גדלה ב-5.3%. הדפלציה בישראל היא לא סממן להאטה בצד הביקוש אלא רק לתחרות ההולכת וגוברת המשק שלוחצת לירידת מחירים בצד ההיצע. תחרות זו היא תוצאה של הרפורמות הממשלתיות להוזלת יוקר המחיה, של השינויים בהרגלי הצריכה של משקי הבית ושל שינויים טכנולוגיים כמו הרכישות בחו"ל באינטרנט ואתרים להשוואת מחירים. במילים אחרות, אמנם התורים בדואר רק התארכו אבל בניגוד לדפלציה באירופה שנובעת מההאטה במשק, הדפלציה בישראל היא דפלציה שתומכת בצרכן הפרטי בפרט ובמשק הישראלי בכלל.

צילום: שאטרסטוק

מה נשתנתה ריבית של 0.1% מריבית של 0.25%?

לפני קצת יותר מחודש הפחית בנק ישראל את הריבית במשק לרמת שפל היסטורית של 0.1%. על פניו, להפחתת הריבית ב-0.15% לא אמורה להיות השפעה מהותית על המשק. הרי סביר להניח שגם לפני חודשיים, כאשר הריבית היתה 0.25%, אלו שהחליטו לא לקחת הלוואה או משכנתא לא עשו זאת כי הריבית היתה גבוה מדי מבחינתם. עם זאת, הפחתת הריבית האחרונה היוותה את קו פרשת המים בכל הנוגע לאפקט הפסיכולוגי של התכנסות הריבית לגבול רמת ה-0%. הציבור הפנים שהפיקדונות הבנקאיים מניבים ריבית אפסית, מה שהוביל ליציאה מסיבית של כספים מהקרנות הכספיות אשר פדו קרוב ל-11 מיליארד שקל בחודש מרץ.

מה לא נשתנה וכנראה גם לא ישתנה?

על אף כל הנאמר מעלה, כנראה שהמשפט המסוכן ביותר בכל הנוגע לשווקים הפיננסיים הוא "הפעם זה שונה". הנטייה האנושית היא להתאים את הציפיות להתרחשויות כך שאם למשל נרשמת ירידה באינפלציה גם הציפיות האינפלציוניות רושמות ירידה. עם זאת, משקיע לטווח בינוני וארוך צריך לזכור כי הכלכלה נעה במחזוריות. המחזור הנוכחי הוא אמנם ארוך במיוחד אך גם אם כרגע זה נראה פחות סביר, בשלב מסוים האינפלציה תחזור כנראה לעלות וכך גם הריבית. יתרה מכך, מניסיון העבר אנו למדים כי השינוי במחזור הכלכלי מגיע בדרך כלל בדיוק ברגע שאף אחד לא מצפה לו. בהתאם לכך ובהינתן סביבת הריביות הנמוכה, גם אם במחיר של ויתור מסוים על תשואה בטווח הקצר, ישנה כיום חשיבות יתרה לשמרנות ולאחריות בניהול ההשקעות לטווח הבינוני.

הכותב הוא כלכלן ראשי בבית ההשקעות פסגות