המשק הישראלי בטוח מפני איום חיצוני. בינתיים

האמת היא שהציבור הישראלי כלל לא היה יודע על קיומו של המסמך לולא שר האוצר הקודם יאיר לפיד סיפר עליו בנאום שנשא בתחילת 2014. זמן קצר לאחר מכן הסביר לפיד בראיון כי "בנינו תסריטים שלמים להמשך החרם והפגיעה ביצוא. בכל התסריטים המצב לא נראה טוב. המשך המצב הקיים יפגע בכיסו של כל אחד מאיתנו, בכל ישראלי. אנחנו מוטֵי יצוא, והוא תלוי במעמדנו בעולם".

בעקבות החשיפה של לפיד פנתה התנועה למשרד האוצר בבקשה לקבל את המסמך, אולם נענתה בסירוב. כך התגלגלו התנועה והמדינה לבית המשפט, לשם הביאו עורכי הדין של המדינה את המסמך המדובר לפני שלושה שבועות וטענו בתוקף כי חשיפתו תהווה פגיעה בביטחון המדינה.

בשביל להחליט, השופט יגאל מרזל ביקש מנציגי התנועה לחופש המידע לצאת מהאולם וישב לקרוא בעצמו את מסמך החרמות בדלתיים סגורות. זה לא לקח הרבה זמן, בכל זאת אורכו רק שישה עמודים. מרזל החליט כי חשיפת תוכן המסמך לא תפגע אנושות בביטחון ישראל, והורה לנציגי המדינה להביא לבית המשפט בתוך מספר שבועות את הנוסח שהם מוכנים לחשוף. מרזל גם רמז כי אם המדינה תשחיר קצת יותר מדי, הוא יחליט בעצמו מה לחשוף לציבור ומה לא.

ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג: סנקציות כלכליות הן סכנה אמיתית. התהליכים נגד ישראל בעולם צוברים תאוצה, וקשה לחזות איך הם ייראו בעוד שנה או שנתיים" צילום: דמיטרי שבצ'ינקו

למה הסיפור הזה בכלל מעניין? משום שהוא מראה את מידת הדאגה שהמדינה מגלה סביב שאלת ההשפעות הכלכליות של החרם האנטי־ישראלי. והאמת היא שאם לוקחים שני צעדים אחורה מגלים שהיחס למסמך מאפיין את כל הגישה של הממשלה בישראל ביחס לאיומים המדיניים על עצמאותה הכלכלית — היא מתייחסת אליהם בכובד ראש.

סיפור מסמך החרמות הוא הזדמנות לבדוק עד כמה הכלכלה הישראלית היא עצמאית. עד כמה אנחנו עומדים על הרגליים מבחינה כלכלית ולא תלויים בחסדי אחרים. התשובה הקצרה היא שהכלכלה הישראלית מאוד עצמאית. התשובה הטיפה יותר ארוכה היא שהכלכלה הישראלית היא כלכלה מאוד עצמאית, אבל. והנה התשובה היותר מורכבת.

עצמאיים יותר מאי פעם

הכלכלה הישראלית עצמאית מאוד. למה? משום שבשורה של פרמטרים כלכליים מרכזיים אנחנו ממש ממש בסדר; בסיפור של מאזן התשלומים, למשל. "בעבר משמעותה של עצמאות כלכלית היתה התשובה לשאלה עד כמה המדינה עומדת על הרגליים מבחינת מאזן התשלומים שלה. כלומר, האם היא מייצאת יותר ממה שהיא מייבאת?", מסביר חבר הכנסת הטרי פרופ' מנואל טרכטנברג. "זו היתה הטראומה שליוותה אותנו מההתחלה, עד לפני עשור. מפני שהצרכים שלנו עלו על המשאבים שלנו, היינו צריכים כל הזמן לקיים גירעון בחשבון השוטף, ותמיד עלתה השאלה אם יהיה לנו מטבע חוץ מספיק לממן את זה. זה היה כל הסיפור — לנסות לייבא פחות ולייצא יותר. אבל זה כבר מאחורינו".

למה זה מאחורינו? כי מאז 2003 אנחנו מייצאים יותר ממה שאנחנו מייבאים. עליית מגזר ההייטק ואיתו יצוא של שירותים רבים חדשים, שקודם פשוט לא היו קיימים, ומשיכה של חברות יצואניות גדולות לישראל תרמו מאוד לעניין הזה. כך שמבחינה זו האמצעים שעומדים לרשות המשק מספיקים לקיום הצרכים שלו (ומעבר לכך), ואנחנו לא צריכים להסתמך על הדודים מאמריקה.

ואם כבר מדברים על הדודים מאמריקה, הדבר הראשון שקופץ לראש כשמדברים על עצמאות כלכלית הוא התלות של הכלכלה הישראלית בארה"ב ובסיוע האמריקאי. אלא שכדאי לשים דברים בפרופורציה. אחרי הרבה מאוד שנים של תמיכה כספית כיום הסיוע האמריקאי מוגבל לתחום הביטחון, וגם אז 75% מהכסף מיועדים למערכות כלי נשק שישראל קונה מהאמריקאים (חימוש כיפת ברזל, מטוסי קרב חדישים וכיוצא באלה). כלומר, גם אם הכסף הזה כולו היה נעלם מחר בבוקר (ואין ממש סכנה כזו), הנזק למשק הישראלי יהיה קטן יחסית.

ומלבד זאת, הפעילות הכלכלית שלנו לא תלויה רק בארה"ב ובאירופה. שליש מהיצוא הישראלי מופנה לאירופה, עוד שליש לארה"ב והשליש הנוסף מתפזר בין מדינות אחרות. בשנים האחרונות, בעידוד ממשלתי שרק מתגבר, היצוא הישראלי מצליח לכבוש שווקים חדשים גם במדינות מזרח אסיה, מה שיגדיל עוד יותר את העצמאות הכלכלית שלנו.

אם להשתמש במילותיו האופטימיות של מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג, "ישראל עצמאית מאוד מבחינה כלכלית כיום. היא משק מאוד מאוד חזק, מהחזקים בעולם — גם ביכולת לספוג זעזועים וגם ביכולת להמשיך קדימה. גם אם מסתכלים על השנים הבאות, החדשנות והיכולת שלנו לייצר דברים חדשים גם בפן הטכנולוגי, אבל גם לא, הן מוטיב שמושרש מאוד בדנ"א של המשק הישראלי והוא כבר ינצח ויוביל אותנו קדימה".

מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג: המשק בישראל הוא מהחזקים בעולם. החדשנות והיכולת לייצר דברים חדשים מושרשות לנו בדנ"א, והן ינצחו ויובילו אותנו קדימה"

מאירופה תיפתח הרעה?

אוקיי, אז אנחנו עצמאיים כלכלית. אבל מי אמר שכל הטוב הזה יימשך? אולי הגיאו־פוליטיקה תפגע בעצמאות של הכלכלה הישראלית? אולי תופעות כמו תנועת החרם והקריאות לסמן מוצרים מההתנחלויות ולהטיל סנקציות כלכליות על ישראל משחרות לפתחנו?

גם כאן, ככל הנראה, התשובה היא לא. פרופ' גיא הרפז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מומחה לדיני סחר בינלאומיים ובפרט מול האיחוד האירופי, מסביר: "אני לא מקבל את הנחת היסוד שהיחסים הלא פתורים עם אירופה מכרסמים בעצמאות הכלכלית שלנו. זה נושא חשוב, חמור וסימבולי, אבל זה לא מה שפוגע בעצמאות הכלכלית שלנו. אפילו לא שוחק".

רק לאחרונה ראינו ש־16 שרי חוץ אירופים קוראים לסמן מוצרים מההתנחלויות הישראליות. זו לא סיבה לחשוש?

"עם כל הכבוד אין בזה חידוש גדול. האירופים מנסים לבדל בין השטחים לבין ישראל עוד מ־1998. העובדה ש־16 שרים כותבים מכתב מרשימה, אבל זכור שהאירופים טובים במכתבים והצהרות. בין זה לבין מימוש משפטי יש פער. והעובדה ש־16 חתמו מעידה ש־12 מדינות לא חתמו, ואחת מהן היא גרמניה".

יש תסריט שצריך לחשוש ממנו?

"בשביל שיקרה משהו שיאיים עלינו באמת צריכה להצטבר שם מסה — שבנקים להשקעות יפסיקו להשקיע והתיירות תיפגע וכדומה. אבל כדי שזה יקרה זה צריך לחלחל לרמות מאוד מאוד עמוקות, וישראל עובדת חזק מאוד בשביל ליצור שווקים חדשים ולמנוע את התלות הזאת. האסייתים לא מתעסקים בכיבוש, רק בסחר".

אז כל הכותרות על החרמת ישראל בגלל השטחים הן איומי סרק?

"בעיניי ההתעסקות האובססיבית של האירופים בשטחים היא ביטוי לחולשה ולא לעוצמה. אם הם באמת היו רוצים להתעמת הם היו צריכים להכות בישראל, לא בשטחים. אבל כיום, ביד אחת, הם מנסים לפגוע במי שיושב בשטחים וביד השנייה מעניקים הטבות סחר למי שיושב בישראל. זו פשוט צביעות מצדם".

חוששים להיות דרום אפריקה

הנקודה האחרונה של הרפז — ההבדל בין היחס לשטחים לבין היחס לישראל — היא הנקודה החשובה בסיפור הזה. זה בדיוק מה שהקפיץ את צמרת הממשלה בסוף 2013, כשהתברר שהאירופים מתנים את המשך חברותה של ישראל בתוכנית הורייזן 2020 (תוכנית לחלוקת תקציבים למחקר, מדע ופיתוח) בהתחייבות שלה ששום כסף לא יגיע לפעילות מחקרית שנעשית בשטחים.

תחילה הפוליטיקאים הישראלים התנגדו, אולם לבסוף ראש הממשלה בנימין נתניהו כינס דיון חירום בלשכתו בדקה ה־90 והוחלט שישראל תחתום על המגבלה הזאת ולמעשה תכיר בהבדל שבין השטחים לבין ישראל, לפחות כלפי חוץ.

טרכטנברג, שהיה נוכח בדיונים הבהולים ההם כיו"ר הוועדה לתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, מסביר שהפחד לא היה מהפסקת ההזרמה של התקציבים לשטחים, אלא מהפסקת הביקורים של חוקרים ומדענים בשטחי ישראל הריבונית. "באופן כללי", הוא אומר, "יש מיאוס הולך וגובר בבירות אירופה ממה שהם רואים כסרבנות ישראלית להיכנס למהלך מדיני משמעותי בתום לב אל מול הפלסטינים".

מה התסריט הכי גרוע שאנחנו צריכים לחשוש ממנו?

"משהו דומה למה שקרה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה".

סקנציות כלכליות?

"כן. זו סכנה אמיתית. זה לא משהו שיקרה מחר בבוקר וגם לא בעוד שנה, אבל התהליכים כלפי ישראל בעולם צוברים תאוצה. ואם מישהו חושב שהם מתקדמים בצורה ליניארית, כלומר שניתן לחזות איך הם ייראו בעוד שנה או שנתיים, אז הוא טועה. הדברים האלה מתפתחים בצורת האות S ופתאום עולים כלפי מעלה".

למה שבכלל נגיע למצב הזה?

"כי אלה תהליכים שצומחים מלמטה, ולמדינות אין בהכרח שליטה עליהם. יש לזכור שבארה"ב הדברים צומחים מהקמפוסים; התנועה נגד מלחמת ויינטאם, תנועת זכויות האזרח אפילו הסקנציות כלפי דרום אפריקה. אתה לא יודע איך הממשלות יגיבו לדברים האלה. אלה לא נבואות זעם, זו פשוט קריאת מציאות".

בשורה התחתונה, הכלכלה הישראלית עצמאית מאי פעם. אבל בדיוק כאן נמצאת נקודת המפתח: דווקא משום שישראל השכילה להפוך עצמה למדינת יצוא, ועוד כזו שמייצאת לשלושה שווקים גדולים ולא רק לאחד, העצמאות הכלכלית שלה הפכה רגישה מאוד. ראשית, כמו כל המדינות שסוחרות בזירה הבינלאומית, אנחנו חשופים לזעזועים כלכליים בינלאומיים. ושנית, וחשוב מזה, כל העצמאות הזאת, כל החוסן הכלכלי הזה, מושתתים על המשך ההתפתחות והצמיחה של המשק הישראלי בקצב גבוה של 3%–4% בשנה לפחות.

היכולת הזאת להמשיך לצמוח בקצב גבוה תלויה בשורה ארוכה של גורמים. ושם, בדיוק שם, נמצא עקב אכילס של הכלכלה הישראלית, שעלול לאיים על המשך העצמאות הכלכלית שלנו.