פרשנות
עשן בעיני הציבור
לו משרדי הממשלה היו רוצים להתנהל בשקיפות אמיתית ולא בכאילו, ההסכמים האלה היו גלויים לעיני כל באתרי האינטרנט של משרדי הממשלה מהיום הראשון של כהונת הפקידים הבכירים
הסכמי ניגוד העניינים של השרים ושל הפקידים הבכירים שלהם - מנכ"לים, ראשי אגפים וראשי חטיבות - הם נכס ציבורי. לו משרדי הממשלה היו רוצים להתנהל בשקיפות אמיתית ולא בכאילו, ההסכמים האלה היו גלויים לעיני כל באתרי האינטרנט של משרדי הממשלה מהיום הראשון של כהונת הפקידים הבכירים.
מה שהחוק בא להסדיר
כך, ורק כך, הציבור היה יכול לדעת שלמנכ"ל משרד ממשלתי מסוים יש ניגוד עניינים פוטנציאלי מול חברה מסוימת שהיה לו קשר איתה, ולא היינו מגיעים לחקירות משטרה או לכתבי אישום על עבירות ניגודי עניינים (כמו במקרה של ראש רשות מקרקעי ישראל הפורש בנצי ליברמן). אם עינו של הציבור היתה יכולה להיות פקוחה בזמן אמת, ואם משרתי הציבור היו יודעים בזמן אמת שעינו של הציבור פקוחה, ייתכן שהנורמות השלטוניות היו מסתדרות מעצמן. אבל כשהכל מתנהל מאחורי מסך עשן כהה, גם הנורמות יכולות להתעקם.
אז נכון, משרתי הציבור הם לא נבחרי הציבור. הנטל שהם לקחו על עצמם, כמו גם מידת החשיפה העצמית, קטן יותר. עם זאת, חוק חופש המידע מסדיר את העניינים האלה. הפקידים הבכירים יכולים, למשל, להשחיר שמות של אנשים פרטיים שאינם אוחזים בתפקיד ציבורי בכיר ולא חייבים להיחשף.
שום סיבה להסתיר
בשורה התחתונה, מבחינה עקרונית, אין שום סיבה להסתיר את ההסכמים האלה. עובדה שמרבית משרדי הממשלה מסכימים להעביר אותם לבקשת העיתונאים התנועה לחופש המידע. טוב יעשו הפקידים החדשים בממשלה החדשה לו ינהגו בשונה ממנכ"ל משרד הבינוי. אחרי הכל, כשהכל שקוף, לציבור אין שום סיבה להאמין שיש להם מה להסתיר.
