התקציב לשילוב אתיופים קוצץ ב־90% והם נותרו עניים

מלבד ההאשמות על אלימות וגזענות, 135 אלף בני העדה האתיופית, המהווים 1.5% מהאוכלוסייה, גם סובלים מצורות שונות של אפליה. 30 שנה לאחר גל העלייה הראשון במבצע משה, האוכלוסייה האתיופית עדיין לא השתלבה באופן מלא בחברה.

לדוגמה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ־2013, משפחה ממוצעת של יוצאי אתיופיה הכניסה כ־11 אלף שקל בחודש (בשכר וקצבאות שונות), כ־6,000 שקל פחות ממשפחה ישראלית ממוצעת. בנוסף, על פי מחקר של מכון ברוקדייל, שכרם של יוצאי אתיופיה שאינם עולים חדשים עומד על כ־31 שקל לשעה בממוצע, לעומת 52 שקל לשעה בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שאיננה עולים חדשים.

רק 9% מהחיילים האתיופים עוברים הכשרה מקצועית

מספרם של עולי אתיופיה ובני העדה הרשומים בלשכות הרווחה העירוניות עמד ב־2013 על 44,876, שהם כ־32%, פי שניים מבאוכלוסייה הכללית. כ־35% מהמשפחות ממוצא אתיופי מתחת לקו העוני, לעומת 20% מכלל המשפחות בישראל.

גם בתחום החינוך קיים הבדל משמעותי. תלמידי כיתות ה' יוצאי אתיופיה קיבלו את הציון הנמוך ביותר בבחינת המיצ"ב שנערכה ב־2011, עם כ־20 נקודות פחות בעברית, מתמטיקה ואנגלית.

יוצאי אתיופיה מהווים את האחוז הנמוך ביותר מבחינת הזכאות לבגרות ביחס למספר התלמידים: 53% מהתלמידים ילידי אתיופיה היו זכאים לבגרות ב־2013, לעומת 75% אצל ילידי ישראל.

גם ביחס לטיב השירות הצבאי ישנם הבדלים בולטים. רק 9% מהחיילים יוצאי אתיופיה עברו קורס הכשרה או קורס מקצועי כלשהו בצה"ל, מחצית מקרב כלל החיילים. גם את קורסי הפיקוד עוברים רק 6% מהחיילים ממוצא אתיופי, שוב מחצית מכלל החיילים.

הפגנת האתיופים בכיכר רבין צילום: ירון ברנר

52% מהחיילים שנכלאו ב־2010 (השנה האחרונה שעליה יש נתונים זמינים) היו ממוצא אתיופי. שיעור הנפקדות והעריקות בקרב אוכלוסייה זו היה גבוה פי שלושה מבכלל צה"ל.

הממשלה גיבשה תוכנית, אך בפועל לא הרבה קרה

מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא פרסם ב־2013 דו"ח העומד על כישלונה של תוכנית ממשלתית מ־2001 לשילובם של עולי אתיופיה ויוצאי העדה בחברה. הפרויקט הלאומי אמור היה להכיל תקציב של יותר מ־2 מיליארד שקל על פני תשע שנים ולכלול פעילויות חינוך, תוכניות רווחה, תעסוקה וסיוע בקליטה. אך לדברי המבקר, התקציב השנתי של החברה עמד על 22 מיליון שקל, כ־8% מהתוכנית המקורית.

במסגרת התוכנית הוקמה חברה לתועלת הציבור בשם "הפרויקט הלאומי לקהילה האתיופית בישראל", שהיתה אמורה לרכז את כל הפעילויות הללו תחת המשרד לקליטת עלייה ובשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית. בפועל, כל מה שהחברה הזו עשתה הוא לתפעל תוכניות חינוכיות עבור תלמידים יוצאי אתיופיה.

התוכנית היחידה שמפעיל משרד הרווחה עבור יוצאי אתיופיה פועלת היום בראשון לציון, רחובות ונתניה בלבד, אף שכשליש מיוצאי אתיופיה גרים בדרום הארץ. תקציב התוכנית הוא 3 מיליון שקל.

המשרד פיתח גם מודל אינטייק ייעודי ליוצאי אתיופיה, המגדיר נהלים לגבי אבחון בעיות במפגש הראשון בלשכת הרווחה. המודל כולל בין השאר עובדים סוציאליים דוברי אמהרית וטיגרית, אך כיום הוא פועל בקריית ביאליק ויקנעם בלבד, הרחק מחלק נכבד מהאוכלוסייה האתיופית.

בתחום החינוך הוקמה גם תוכנית תיגבור לבגרות, אך בפועל רק 40% מהתלמידים יוצאי אתיופיה השתתפו בה. רוב התקצוב למימוש תוכנית הבגרויות הסתמך על תרומות מפילנתרופים אמריקאים. עם זאת, התרומות פחתו מ־45 ל־15 מיליון שקל בשנה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. ממשלת ישראל החליטה שלא להגדיל במקביל את המימון שלה לתוכנית, ובכך ירד מספר התלמידים בעוד 32%.