3 הערות על מחאת הסרדינים

1. את מי מחאת הסרדינים באמת מייצגת?

האם מחאת הסרדינים, כלומר מחאת ההורים נגד הצפיפות בכיתות הלימוד היא מחאה מוצדקת? חד משמעית כן. האם זו מחאה של כל ההורים בישראל? חד משמעית לא. אמנם, בין הרשויות שהשביתו את הלימודים בבתי הספר אפשר למצוא גם את עפולה או ערד ולא רק את גבעתיים או תל אביב והרצליה, אבל נתוני המיקרו מעידים על משהו אחר.

במיקרו – ותיכף נגיד משהו על יכולת נתוני המיקרו לספר את הסיפור השלם – אין בעיית צפיפות בכיתות בערד או בעפולה. על פי נתוני משרד החינוך עצמו (שנכונים ל־2012), ממוצע התלמידים בבית הספר היסודי הממלכתי הצפוף ביותר בעפולה – בית זאב־גאולים – עומד על 30 תלמידים בכיתה. ממוצע התלמידים בבית הספר היסודי הממלכתי־דתי הצפוף ביותר בעפולה – מעלות נסים – עומד גם הוא על 30 תלמידים בכיתה (המספרים משקפים ממוצע של כלל הכיתות בבית הספר).

ממוצע של 30 תלמידים בכיתה אינו מדהים, היה טוב יותר לו היו 25 תלמידים בכיתה, אבל זה רחוק מלהיות סרדינים צפופים. בערד, אגב, המצב אפילו יותר טוב. זה נובע, בין היתר, מכך שהתקן למספר הילדים בכיתה (בכיתות ג'-ו') בפריפריה עומד על 32 ואילו בבתי הספר החזקים במרכז ישראל עומד על 40.

אבל, אלה הנתונים שמשקפים את המצב הקיים. המצב שבו בתי הספר והרשויות המקומיות מגרדים תקציבים מן הגורן ומן היקב, ומקמבנים כל קומבינה אפשרית בשביל לפתוח עוד כיתות ולפצל כיתות קיימות. ייתכן מאוד שאחרי יישום הוראת משרד החינוך של ביטול הקומבינות האלה ואיחוד כיתות שפוצלו, המספרים הממוצעים יגדלו. החלק העצוב הוא שלמשרד החינוך אין מיפוי של תמונת המצב לפני ואחרי. כיצד נראים הממוצעים כיום, וכיצד הם יראו אחרי איחוד כיתות. כך שבאופן תיאורטי ייתכן שמחאת ההורים מוצדקת. אבל בפועל, סביר מאוד להניח שבעיקר רשויות מקומיות חזקות הצליחו לפצל כיתות, כך שהפגיעה תהיה בעיקר בהן, ולא בפריפריה.

2. במגזר הממלכתי־דתי הצליחו לפתור את הבעיה

בשורה התחתונה, הכיתות הצפופות יותר נמצאות בעיקר במרכז, לא בפריפריה, בעיקר בכיתות א'-ב', ובעיקר בחינוך הממלכתי. למה? בגלל האופן המאוד מפוזר שבו מחולקים תקציבי משרד החינוך. מערכת החינוך הישראלית נבנתה טלאי על טלאי, ושיקפה כבר מההתחלה את הזרמים השונים בחברה. כך נוצר שיש לנו מערכת חינוך ממלכתית־יהודית, וממלכתית־ערבית, וממלכתית־דתית, וחרדית, ויש לנו בתי ספר רשמיים ולא רשמיים, וסוגים רבים אחרים.

תוצאת המצב הזה היא הנומליה הבאה: בהשוואה בין־לאומית צפיפות התלמידים בישראל איומה (ישראל במקום הרביעי מהסוף בין מדינות ה־OECD עם ממוצע של 27 תלמידים בכיתה לעומת 21 בממוצע). מצד שני, היחס בין מספר המורים לתלמידים בישראל הוא בדיוק כמו הממוצע במדינות ה־OECD – 15 תלמידים על כל מורה.

מה השילוב של שני המספרים האלה אומר? תלוי את מי שואלים. לפי כמה השערות, ייתכן שההסבר הוא שהתקציבים בישראל מוקצים באופן לא יעיל, או לא שוויוני, או איך שלא תרצו לקרוא לזה. כלומר, אם יש לנו מספיק מורים ביחס לכמות התלמידים, ועדיין הכיתות צפופות, אולי זה אומר שמגזר מסוים מקבל יותר מורים (ביחס למספר התלמידים שלו) לעומת מגזרים אחרים?

וכשמסתכלים על הנתונים ניתן לראות בבירור שהצפיפות בכיתות גדולה יותר בחינוך הממלכתי לעומת הממלכתי־דתי. ליתר דיוק, כשמעבדים את נתוני משרד החינוך עולה כי בחינוך הממלכתי (היהודי), אחוז הכיתות שמספר התלמידים בהן גדול מ־32 הוא 12%. בחינוך הממלכתי דתי, אחוז הכיתות הצפופות (מעל 32 תלמידים) הוא 5% בלבד, כלומר שיעור נמוך ביותר מחצי מבחינוך הממלכתי.

איך הקסם הזה עובד? איך חובשי הכיפות הסרוגות מצליחים להגיע למספרים נמוכים כל כך לעומת בתי הספר החילוניים במגזר היהודי? בעיקר על ידי הפרדת כיתות לילדים ולילדות, ושימוש בכל תקציב אפשרי ייעודי שהם מקבלים ממשרד החינוך, ויש הרבה כאלה.

ילדים בכיתה (ארכיון). למשרד החינוך אין מיפוי של תמונת המצב צילום: שאטרסטוק

מבדיקת "כלכליסט" בספר התקציב עולה כי תקציב שעות התפילה ושעות הרבנים, שמגיע אך ורק לחינוך הממלכתי דתי, מסתכם ביותר מ־70 מיליון שקל בשנת הלימודים הנוכחית. התקציב הזה מממן שתי שעות לימוד נוספות בכל שבוע, שחלקן מתורגם לפיצול כיתות והקטנת צפיפות. על כך יש להוסיף עוד עשרות מיליונים בשנה שמיועדים להפרדה מגדרית של כיתות, והנה עוד מקור תקציבי להורדת הצפיפות. אגב, מספר זה אינו שקוף ואינו גלוי, על אף שזהו כסף ציבורי שממומן בידי משלמי המסים.

האתגר הגדול של שר החינוך נפתלי בנט יהיה לשנות את התמונה הזו, כך שחלוקת התקציב תהיה שוויונית יותר בין המגזרים. מבחינת בנט זהו מוקש פוליטי אדיר, שכן הוא מייצג את החינוך הממלכתי־דתי. עם זאת, אם לשפוט לפי ההחלטה שלו על הוספת תקציבים דיפרנציאלית למימון סייעת שניה בגני הילדים, החלטה שיוצאת נגד המגזר שלו עצמו, ייתכן שדווקא הוא יביא את בשורת צמצום הפערים.

שר החינוך נפתלי בנט. ייצא שוב נגד המגזר שלו? צילום: אוראל כהן

3. תקציב הביטחון לא יעיל? הכירו את תקציב החינוך

אפרופו חוסר שקיפות, בואו נדבר רגע על הנתונים עצמם. כל הנתונים שמופיעים בכתבה הזו הם נתוני משרד החינוך, שלקוחים מתוך מערכת השקיפות התקציבית שהמשרד בנה והעלה לאוויר בתחילת השנה. ישנה מערכת נוספת של משרד החינוך, שקרויה מבט רחב, אבל השימוש בה הוא אפילו פחות ידידותי.

נתוני משרד החינוך אינם מדויקים. אפשר לדעת זאת כשמעבדים אותם בשביל לבדוק היכן נמצאים בתי הספר הצפופים בישראל, משום שאז ניתן לראות בתי ספר שמקבלים תקציבים על אף שלומדים בהם אפס תלמידים. המצב הזה כמובן אינו סביר, ומעיד על כך שיש בעיה בנתונים. ואם יש בעיה בנתונים בתחתית הרשימה, כלומר בבתי הספר הכי פחות צפופים, לכו תדעו אם אין בעיה גם במעלה הרשימה, בבתי הספר הצפופים ביותר.

כל הסיפור העגום הזה מתחבר לתמונה הגדולה של חוסר היעילות של תקציב משרד החינוך: תקציב שיעמוד השנה על 47 מיליארד שקל. מתוכם, כ־14 מיליארד שקל מממנים את מערכת החינוך היסודית (יחד עם חטיבות הביניים). משרד החינוך צפוי לפנות כעת לאוצר לבקש עוד כמה מאות מיליונים בשביל לפתור את מחאת הסרדנים ולממן פיצולי כיתות (כלומר, להעסיק עוד מורים בבתי ספר). נשאלת השאלה, האם לא ייתכן שאפשר לפתור בעיה של כמה מאות מיליוני שקלים מתקציב של 14 מיליארד שקל? האם המערכת יעילה עד השקל האחרון? קשה להאמין שכן. בקיצור, את אותן הטענות שאנחנו מפנים לתקציב משרד הביטחון יש להפנות גם לתקציב משרד החינוך. לא משום שלא ראוי להשקיע בחינוך – ראוי, והרבה. אבל לפי כל המחקרים שנעשו בישראל בשנים האחרונות (למשל, במכון טאוב) הבעיה היא לא כסף. הבעיה היא בעיה של האופן שבו הכסף מוקצה. סתם בשביל לסבר את האוזן, בשנה שעברה משרד החינוך הוציא כ־380 מיליון שקל על תקציב המטה שלו. אלה 380 מיליון שקל שנועדו לממן מפקחים ומפקחים על מפקחים, ופקידים, ופקידים על פקידים, במקום חינוך.