מה מסתתר מאחורי ההתנגדות של דרעי למתווה הגז
שר הכלכלה הטרי הציב לראש הממשלה רשימת תנאים בלעדיהם הסכם הגז המתגבש לא יקבל את אישורו ההכרחי. אך למרות הסגנון הלוחמני, מדובר בדרישות שהמדינה כבר העלתה
אריה דרעי פרסם שלשום (ב') בשעות הערב הודעה דרמטית בנושא המתווה להסדרת משק הגז. שר הכלכלה הטרי מנה שורה של תנאים שהמתווה שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו יצטרך לעמוד בהם בטרם דרעי ישקול בכלל לקדם אותו. המכתב שיועד לנתניהו, שנושא את הכותרת "אישי למכותב בלבד", הגיע באורח פלא עד לאחרון הכתבים. התנאים המצוינים בו למעשה מעמידים כעת, לראשונה בתולדות המו"מ בין המדינה לחברות הגז, מסגרת רשמית שממנה ניתן לגזור את מתווה ההסכם הסופי.
- נתניהו דוחף להצבעה על מתווה הגז המלא במקום הסכם מסגרת
- דרעי דורש מנתניהו: לוח זמנים קצר למכירת מאגרי הגז כריש ותנין
- דרעי: אני פועל להרחבת חוק עידוד השקעות ההון לטובת מפעלים קטנים ובינוניים
התנאים של דרעי כמעט זהים למתווה הממשלתי שגם ככה כבר מתגבש. הממשלה סיכמה שמכירת המאגרים הקטנים תיעשה בתוך 14 חודשים? דרעי דורש את זה כתנאי. הממשלה סיכמה שנובל אנרג'י ודלק ימכרו את אחזקותיהן במאגר תמר בתוך שש שנים? דרעי דורש את זה כתנאי. פיתוח מאגר לווייתן? אותו הסיפור. וכך הלאה והלאה, סעיף אחר סעיף.
בצוות קנדל, הצוות הבין־משרדי שמוביל את המו"מ מול חברות הגז, רתחו מזעם כשראו את המכתב. אחד הבכירים אף טען שדרעי מגיע "בסוף החגיגה" ולמעשה מנסה לגזור קופון על הליך שכבר כמעט הושלם. גם אם זה נכון, אין להם להלין אלא על עצמם: דרעי לא רוצה להיראות כמי שקיבל תכתיבים, ולכן מה שמשרדי ממשלה אחרים מדליפים דרעי דורש כתנאי בבחינת ייהרג ובל יעבור. עכשיו אין סיבה שכל שר יתעקש על סעיף מסוים בנפרד, שר הכלכלה כבר מתעקש על הכל במרוכז במכתב רשמי.
אריה דרעי צילום: עמית שעל
ואולם, מלבד הטענות הפוליטיות על הניסיון לגזור קופון בשם ציבור "השקופים" ששלח אותו לכנסת, בחינה עניינית של כלל הסעיפים במכתבו של דרעי מחדדת עד כמה הוא למעשה פספס את ההזדמנות להשתמש בכוח שניתן לו כדי להביא לשינוי אמיתי למען הציבור. רוב הסעיפים שמנה דרעי הם דרישות של דברים שכבר סוכמו, אחרים הם דרישות אמורפיות ולא מתחייבות, אך מעל לכל הפספוס הוא בנושא מחיר הגז - שר הכלכלה יכול היה לכפות על הממשלה להציב אותו ברף נמוך ככל האפשר, אבל בניסוח מתחמק העדיף שלא לנצל את ההזדמנות שניתנה לו.
חזרה על רעיונות ישנים
הסעיף הראשון דורש פיתוח מהיר של מאגרי הגז הקטנים כריש ותנין ואת מכירתם בתוך 14–16 חודשים. את העמדה הזאת הביע גם משרד האוצר בתחילת השבוע, ואנשי משרד האנרגיה הגדירו אותה כקריטית, ככל הנראה מכיוון שלמשרדי הממשלה לא נשארה כמעט תחמושת מול חברות הגז, והם מקווים שבתוך קצת יותר משנה שחקן חדש ייכנס למשק.
הסעיף השני של דרעי חוזר אף הוא על דבר שכבר נסגר מזמן, והוא מכירה של כל אחזקות דלק (31.25%) וחלק מאחזקות נובל אנרג'י (דילול מ־36% ל־25%) במאגר תמר בתוך שש שנים. למה דווקא פרק הזמן הזה? כי כך נקבע בחוק הריכוזיות, וחלילה שהמדינה תפלה את חברות הגז לרעה. "מעבר לכך יהיה קשה לייצר תחרות במשק", אומר דרעי ומתעלם מהעובדה שגם אם המהלך יושלם, בעוד שש שנים נובל תישאר בעלת אחזקה משמעותית גם בלווייתן (40%) וגם בתמר (25%).
שלושת הסעיפים הבאים בדרישות של דרעי תמוהים: דרישה לוודא שמי שיקנה את כריש ותנין יוכל למכור את הגז דרך סיוע בפיתוח או הבטחת רכישה בשוק - דרישה ישנה שדרעי עצמו כבר העלה בעבר; קביעת לו"ז ברור לפיתוח מאגר לווייתן - המטרה שלשמה כל המו"מ מתנהל מלכתחילה; והסעיף האמורפי מכולם שלפיו אם בתוך עשר שנים לא תהיה תחרות במשק המדינה תשקול לחייב (ולא דווקא תחייב) את בעלי לווייתן לשווק גז בנפרד. מדובר בספין משובח: במשך חודשים מתעקשים כל משרדי הממשלה שעוסקים במתווה שהרעיון הזה לא ישים בישראל, והנה בא דרעי ומראה לכולם שהוא חושב שהוא כן ישים. מתי זה ישים ובאילו תנאים? בעוד עשר שנים, ורק אם לא תהיה תחרות.
כך מראה דרעי את חוזקו כפוליטיקאי: בעשר השנים האחרונות כיהנו במשרד הכלכלה (התמ"ת לשעבר) שישה שרים, ואילו משרד האנרגיה החליף באותה התקופה לא פחות משמונה שרים. מה יקרה בעוד עשר שנים אם יתגלה שדרעי לא עמד במילה? מי יזכור את זה בכלל?
שני הסעיפים האחרונים עוסקים במחיר הגז ובחיבור מפעלים לתשתיות שלו. חיבור המפעלים הוא דרישה מוזרה, שכן מדובר בפעולה שהאחראי לה הוא קודם כל דרעי עצמו ולא ראש הממשלה.
ואולם, בסעיף הנוגע למחיר, שבו דרעי יכול היה לדרוש תמחור נמוך של כ־5 דולר ליחידת אנרגיה ואולי פחות, דרעי פספס יותר מכל. הממשלה לא יכולה לאשר את מתווה הסכם הגז בלי אישורו בגלל התפטרותו של הממונה על הגבלים עסקיים דיויד גילה, שלא מסכים לחתום על המתווה וטרם הוחלף. אישורו יתאפשר רק אם שר הכלכלה יעקוף את רשות ההגבלים מכוח סעיף 52 לחוק ההגבלים מפאת "שיקולים מדיניים או ביטחוניים", המתעלים בחשיבותם על שיקולי התחרות. אבל דרעי דורש "שהמחיר ההתחלתי של הגז יהיה סביר ויתאם את הנעשה בעולם". באיזה סכום מדובר? אף אחד לא יודע. דרעי משאיר את זה כאמור פתוח. למה הוא לא ניצל את ההזדמנות ועשה שינוי אמיתי בתנאי ההסכם? לשר הכלכלה הפתרונים.
בזבוז של כוח מיקוח
נתניהו צריך מאוד חתימה מהירה של דרעי על פטור מהסדר כובל, שיאפשר לדלק להישאר עם כל האחזקות שלה בלווייתן ולנובל לשמור על האחזקה הצולבת בלווייתן ותמר. זו הדרך הקלה והמהירה של הממשלה לאשר את המתווה שהיא חפצה בו, שהרי בלי חתימה של דרעי יצטרכו לחכות לממונה הבא על הגבלים עסקיים, שאיש לא יודע מי הוא ומה הוא יחשוב על המתווה.
לחלופין הממשלה יכולה להגדיר את תחום הגז כפרויקט לאומי וכך לדלג גם לדרעי מעל הראש. עם זאת, כאן יש שתי בעיות. ראשית, זה יכול לתקוע את המתווה בעוד כמה חודשים; שנית, המדינה עשויה להסתבך בבג"ץ, שהרי יהיה לה קשה להגן על מתווה שגם הממונה על ההגבלים וגם שר הכלכלה לא רצו לאשר כי הוא לכאורה מחבל בתחרות.
בלשכת שר הכלכלה דוחים את כל הטענות על הסף. לטענתם, "השר נכנס לתהליך כדי לשפר את מצבם של אזרחי ישראל, ולכן הוא תמך במהלך הממשלתי וילווה אותו לכל אורכו. בשבועות האחרונים הושגו הסכמות עקרוניות של הצוות הבין־משרדי ושל חברות הגז, אולם לתדהמת השר הסכמות אלה הלכו והתפוררו מיום ליום. לפיכך נולד החשש שמא ההסכמות לא יחזיקו מעמד, לרבות דאגה למפעלים, קביעת מחיר נמוך לעסקאות או חובת פיתוח מאגרי הגז. בשל כך לשר לא נותרה ברירה אלא להעלות את כל הדברים על הכתב ובמסודר ולהעמידם כתנאי לקביעת גבולות גזרה, ואין כאן שום ניסיון לגזור קופון פוליטי".
השתתף בהכנת הכתבה: תומר גנון
