היום שאחרי הצגת המתווה: לא גרוע, לא מספיק

במילים אחרות, אם בדצמבר 2014 גילה היה מחליט לחתום על ההסכם שגיבש מול חברות הגז, מצבנו היום היה גרוע יותר, ולכן כל הבלאגן בחצי השנה האחרונה היה שווה את זה.

היה אפשר טוב יותר

אולם, בניגוד לאופן הצגתו של השר שטייניץ אתמול, מעיון במתווה יחד עם עיון בפרוטוקולים של דיוני הצוות הממשלתי, שפורסמו גם הם אתמול, עולה כי זה אינו המתווה הטוב ביותר שהיה אפשר להשיג משום שהוא כולל דברים שהפקידים אמרו בעבר שהם אינם טובים, ובחודשים שחלפו שינו את עמדתם. ואם הפקידים חושבים עתה שמה שאמרו לפני כמה חודשים אינו טוב, מי ערב לכך שבעוד כמה חודשים הם לא יחשבו שמה הם אומרים עתה אינו טוב?

מימין דיויד גילה ויצחק תשובה על רקע מאגר לווייתן צילום: עומר מסינגר, עמית שעל

דוגמה אחת לכך אפשר למצוא בעמוד 22 בקובץ הפרוטוקולים שפרסם אתמול משרד האוצר, בדיון שנערך ב־29 בינואר בין פקידי הממשלה לבין נציגי קבוצת דלק וחברת נובל אנרג׳י. בסעיף 4 נכתב כי חברות הגז הציעו כבר אז כי מחיר הגז שהן מוכרות בישראל לא יעלה על המחיר שלהן לייצוא בחו״ל, אלא שבסעיף שבא אחריו, נציגי המדינה קובעים כי ״הובהר כי בכוונת המדינה לבחור מדד שקוף ונזיל וכי ההצעה של החברות להצמדה למחירי הייצוא בניכוי הוצאות הובלה אינה שקופה ואינה נזילה״.

אם המתווה שהוצג אתמול כולל במפורש הצמדה למחירי הייצוא, ואם שטייניץ ויתר הפקידים – למשל, יו״ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ׳ יוג׳ין קנדל – טענו בלהט אתמול כי הצמדה כזו היא המנגנון הטוב ביותר להבטחת מחיר גז נמוך ככל האפשר, למי בדיוק אנחנו אמורים להאמין? לפקידים שאמרו בינואר שהמנגנון הזה אינו טוב, או לפקידים שאמרו אתמול שזה המנגנון הטוב ביותר?

בישיבה אחרת באותו יום, בעמוד 20 בקובץ, נכתב כי מבחינת המדינה הסוגייה הקריטית ביותר היא הפסיביות של נובל אנרג׳י במאגר תמר, כלומר שהיא לא תוכל למכור גז למשק המקומי אלא רק לחו״ל. אחריה בסדר העדיפויות – סוגיית המכר בנפרד, כלומר שנובל תתחרה בקבוצת דלק למרות שהן שותפות באותו מאגר, ולבסוף סוגיית דילול האחזקות, כלומר שנובל לא תחזיק בשליש ממאגר תמר. והנה, ראו זה פלא, המתווה הסופי הפך לחלוטין את סדר העדיפויות של המדינה, והסוגייה הפחות חשובה היא היחידה שנשארה, ואילו השתיים האחרות נעלמו כמעט כלא היו.

בנוסף, ביוני 2013 החליטה הממשלה הממשלה ליצור זיקה בין מאגר תמר למאגר לווייתן כדי לתת לחברות הגז תמריץ כלכלי לפתח אותו, אחרת לא יוכלו להגדיל את הייצוא ממאגר תמר. אולם מהמתווה הנוכחי עולה כי החלטה זו בוטלה, כנראה משום שהפקידים סבורים כיום שהרעיון הגאוני שלהם בעצם רע. והם נשמעים משכנעים ומשוכנעים היום בדיוק כפי שהיו אז.

הציבור יכול להשפיע על המחיר

הטיעון המרכזי של הפקידים לגבי שינויים אלה ולגבי התהליך שהם עצמם עברו בחודשי המשא ומתן מול חברות הגז הוא שהרעיונות שחשבו עליהם בעבר התגלו כלא ישימים. גם שטייניץ טען אתמול טיעון דומה. ובכל זאת, מקריאת המתווה עולה כי יש כמה סוגיות שאפשר לשפר במתווה הנוכחי, ושלב השימוע הציבורי שמתחיל כעת הוא בדיוק ההזדמנות המתאימה לעשות זאת.

הסוגייה החשובה ביותר היא מחיר הגז. מאחר ששינוי מבני בבעלות על מאגרי הגז כרוך באיום תביעה של נובל, למדינה נותר דבר אחד ללחוץ עליו, וזהו המחיר. להערכתי, זו הנקודה המרכזית שבה הציבור יכול להשיג הישגים בשלב השימוע הציבורי.

על פי המתווה, אמור להיות מנגנון כפול של הגבלת מחיר לשנים הקרובות, עד שייכנס שחקן חדש לשוק וימכור גז במחיר תחרותי. החלק הראשון הוא השוואה ליצוא: אם חברות הגז ימכרו גז ליצוא במחיר זול יותר, הרי שלא יוכלו להציע לצרכני גז בישראל מחיר גבוה יותר. החלק השני הוא קביעת תקרה למחיר הגז, שתעמוד על 5.3־5.4 דולר, בתוספת הצמדה. מחיר מקסימלי זה צפוי להיות המחיר משום שלחברות אין תמריץ להציע פחות מזה.

להערכת גורמים בתעשייה וחלק מפקידי הממשלה, ייתכן מאוד שאפשר להוזיל את המחיר הזה ב־10% לפחות. אם כך, המחיר הסופי יהיה קרוב יותר ל־5 דולר ליחידת אנרגיה, ואולי אפילו מעט פחות מזה. זה אולי נשמע שולי, אבל חיסכון של כל עשרה סנט במחיר הגז לחברת החשמל – פירושו חיסכון של כחצי מיליארד שקל בשנה לציבור צרכני החשמל. חיסכון של 40 סנט אם כן – פירושו חיסכון של 2 מיליארד שקל בשנה. ומאחר שבישראל יש כ־2 מיליון משקי בית, המשמעות היא חיסכון שנתי של כ־1,000 שקל בממוצע לכל משק בית. לא שווה?

התחייבות בעייתית לעשר שנים

אחד הדברים המרכזיים שהמדינה מוכנה לתת לחברות הגז במסגרת המתווה היא התחייבות ליציבות ל־10 שנים. במסגרת העשור הזה, המדינה מתחייבת לא ליזום שינויים לגבי המבנה הראוי בשוק הגז הטבעי, ואף לבלום הצעות חוק פרטיות שינסו לקדם שינויים כאלה. נדמה כי חברות הגז היו מוכנות לוותר על סעיפים אחרים במתווה רק כדי לקבל את הוודאות הזאת לעשור הקרוב. אם המדינה תעמוד בהתחייבות כזאת, היא עשויה להיות שווה לחברות הרבה מאוד כסף.

מצד אחד, אולי תשאלו מה כבר שווה התחייבות המדינה. החברה לישראל למשל טוענת כי המדינה הפרה התחייבויות חתומות כלפיה וכמוה טוענות גם חברות אחרות אחת לכמה זמן. מצד שני, מדובר בהתחייבות לזמן ארוך מאוד, וכאשר הפקידים משנים את עמדתם המקצועית כל כמה חודשים, לא בטוח שהתחייבות גורפת כל כך למשך עשור היא דבר נבון במיוחד. אם ילחץ הציבור ילחץ גם על נקודה זו בשלב השימוע, ייתכן שפרק זמן זה יקוצר.

קואליציה צרה והעבודה מרובה

וכמובן, הפוליטיקה. את המתווה הזה צריך לאשר בסופו של דבר. בזכות החלטתו של שר הכלכלה אריה דרעי, מי שיאשר את המתווה הזה יהיה הממשלה הרחבה ולא הוא לבדו. כדי להעביר את הסמכות מדרעי לממשלה הרחבה יש צורך באישור הכנסת, וכפי שנתניהו למד על בשרו השבוע, זה לא עניין כל כך פשוט להשיג את אישור הכנסת לעניין.

סיפור מתווה הגז אינו מרחף בחלל הריק. נתניהו צריך עוד לאשר בקואליציה הצרה שלו כמה נושאים מרכזיים בתקופה הקרובה. הוא רוצה שהקואליציה תיתן לו תקציב תלת שנתי במקום דו שנתי; הוא ירצה לאשר את מסקנות ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, שיכללו שינויים במודל הפנסיה של אנשי הקבע; וחשוב מכול – הוא ירצה לאשר את תקציב המדינה, שיכלול קיצוצים בהסכמים הקואליציוניים.

את כל זה הוא יצטרך לעשות מול שותפים שבגדו באמונו – דרעי ושר האוצר משה כחלון, שסירב לבוא לעזרתו השבוע – ומול כנסת שבה כל ממזר מלך. הסיכוי שהקואליציה תצליח לאשר את הדברים האלה, ממתווה הגז ועד לתקציב המדינה, נמוך מאוד. אירועי השבוע בכנסת אותתו על כך בבירור.

לכן, אם נתניהו באמת רוצה לאשר את מתווה הגז, יש לו שלוש אפשרויות במידה משתנה של ישימות. הוא יכול להכניס שינויים משמעותיים במתווה בשביל לפייס את הציבור, אבל לכו תדעו איך יגיבו חברות הגז. לחלופין, הוא יכול לשלם מחיר גבוה מאוד לאריה דרעי כדי שיחזור בו מעמדתו, אבל אז הוא יאותת ליתר השותפות שאפשר לסחוט אותו יותר. אפשרות אחרת היא שיפעל בדחיפות לשינוי הרכב הקואליציה.