מהלאמה ועד תחרות פרועה: מחפשים מתווה גז אחר? הנה כמה הצעות

יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה הפורש פרופ' יוג'ין קנדל אמר השבוע בוועידת "כלכליסט" כי ישמח שהציבור יציג מודלים אלטרנטיביים למתווה הגז שגיבשה הממשלה. לפי קנדל, אם יש למישהו מתווה אלטרנטיבי רציני, הממשלה תרצה לדון בו בשלב השימוע הציבורי, עד 21 ביולי.

"קיבלנו מנה לא מעטה של ביקורת ואנחנו מברכים על כך", אמר קנדל, "אבל בכל זרם הביקורת לא היתה אלטרנטיבה אחת שיכולה להחליף את המתווה שהצענו". עוד אמר קנדל כי התקבלו הצעות למתווים שלפיהם לא יפותחו שדות גז בשנים הקרובות.

מבדיקת "כלכליסט" עולה כי עד היום הוגשו עשרות הערות, רובן לא מהשחקנים הגדולים, קרי חברות הגז, חברת החשמל (הלקוח הכי גדול) ובעלי תחנות הכוח הפרטיות, שהם לקוחות העוגן של דלק ונובל אנרג'י. לשם השוואה, בשלב הזה של השימוע הציבורי על מסקנות ועדת צמח, שעסקה בהסדרת משק הגז, הצטברו יותר פניות.

על פי הערכות, בשבוע הבא יוצף משרד האנרגיה בשלל הצעות, ותחנות הכוח הפרטיות, חברת החשמל וחברות הגז יגישו את עמדותיהן. או אז יישבו הפקידים ויחליטו (על דעת עצמם) מה שווה התייחסות ומה לא. רוב הסיכויים הם שעם השלמת המתווה תוגש מצד המתנגדים עתירה לבג"ץ בניסיון לעכב את יישומו. "כלכליסט" מציג את המתווים החלופיים העיקריים.

מימין: יובל שטייניץ ויוג'ין קנדל

1. מודל טרכטנברג

בלי שינוי מבני, בלי הצמדת מחיר, עם פיקוח על המחיר

עיקרי המודל: פרופ' מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני) מציע כי במקום שהמדינה תכריח את יצחק תשובה ונובל אנרג'י למכור את האחזקות שלהם בכמה מאגרי גז (כריש, תנין, תמר ולווייתן), היא צריכה להכיר בעובדה שהם מונופול ולהתייחס אליו בהתאם. כלומר, המדינה צריכה להפנים את העובדה שלא תהיה תחרות בשוק הגז בטווח הנראה לעין, ולכן יש לפקח על מחירי הגז, כמו בכל מקרה של מונופול או קרטל אחר.

הפיקוח על המחירים, על פי מודל זה, צריך להיות גם בחוזים קיימים, ובעיקר בחוזה שכבר מיושם בין מאגר תמר לבין חברת החשמל, ולא רק צופה פני עתיד. לפי טרכטנברג, המדינה צריכה לבטל את מנגנון הצמדת מחירי הגז שקיים בחוזים הנוכחיים ולקבוע תקרת מחיר. אחרת המחיר הנוכחי - 5.4 דולר ליחידת אנרגיה בממוצע - יעלה בשנים הקרובות ליותר מ־6 דולר ליחידת אנרגיה.

יתרונות: אין צורך במשא ומתן בנוגע לשינויים מבניים כי אין כאלה, ולכן חלק גדול מהשוט על חברות הגז מבוטל.

חסרונות: הפיקוח על המחירים הוא משימה מסובכת למדינה, משום שחברות הגז עלולות לעקוף אותו ולגבות מחיר נפרד על שירותים שהן כוללות היום במחיר הסופי. קיים גם חשש לגרירת רגליים של חברות הגז בפיתוח מאגרים אחרים ובבניית תשתית הולכה. כמו כן יש חשש להקפאת יצוא הגז.

הסיכוי ליישום: בינוני. ההחלטה של הפקידים לוותר על פיקוח המחירים אינה רק טכנית, אלא גם אידיאולוגית או מהותית. הפקידים סבורים כי פיקוח מחירים עלול ליצור מחירים גבוהים יותר בסופו של דבר ולהרחיק משקיעים נוספים מהשוק המקומי.

2. מודל גילה

דילול משמעותי של נובל בתמר, מכר בנפרד מלווייתן

עיקרי המודל: המדינה תנסה להשיג תחרות מקסימלית בשוק הגז בתקווה להוריד את מחירי הגז. לפי מודל זה, בכל מאגר גז יהיה מפעיל אחר, ובמאגר תמר חלקה של נובל אנרג'י יפחת משמעותית. נוסף על כך, במאגר לווייתן החברות יחויבו למכור את הגז בנפרד, כלומר להתחרות זו בזו על החוזים מול צרכני הגז.

יתרונות: המודל אמור להגדיל את התחרות יותר מהמודל שהממשלה מציעה כעת.

חסרונות: קשה ליישום, כי הרגולטור צריך לעקוב ברמה היומית אחרי החברות ולוודא שהן מוכרות בנפרד את הגז ממאגר לווייתן. נוסף על כך, פקידי המדינה טוענים שאין באופק חברות זרות מלבד נובל (באותו קנה מידה) שרוצות להיות מפעילות מאגרי גז בישראל, ולכן אלה חלומות באספמיה.

הפחתה דרמטית של חלקה של נובל אנרג'י במאגר תמר עלולה גם לגרום לה להזניח את אחזקת המאגר. מכשול שלישי הוא שעד שהחברות יתחילו למכור בנפרד, הפיתוח והמימון של המאגר הוא משותף (לגופים שאמורים להתחרות זה בזה), ולכן יש חשש לתיאום מחירים עתידי בעסקאות הגז.

הסיכוי ליישום: נמוך מאוד עד לא קיים.

דיויד גילה צילום: עמית שעל

3. המודל הנורבגי

מאגרי הגז נמצאים בבעלות מלאה של המדינה

עיקרי המודל: המדינה נוטלת בעלות על מאגרי הגז ומפעילה אותם באמצעות חברה ממשלתית וקבלני משנה. שיעור המיסוי גבוה (70%–80%).

יתרונות: מעניק למדינה שליטה מוחלטת במאגרי הגז ובאינטרסים במשק האנרגיה, מזרים לקופת המדינה את מלוא ההכנסות ממכירת הגז ולא מקנה רווח לחברות הגז.

חסרונות: חשש שאף אחד לא יגיע לישראל כדי לפתח מאגרי גז; הלאמת המאגרים תעלה עשרות מיליארדי שקלים למדינה ועלולה לפגוע בהשקעות בשוק; כל קידוח שנכשל ימומן מכיסי הציבור - בארבע השנים האחרונות היו ארבעה כאלה ועלותם המצרפית היתה כ־700 מיליון דולר; ייתכן שיתקיים גם מאבק משפטי ממושך, שימנע פיתוח מהיר של מאגר לווייתן או מאגרים אחרים.

הסיכוי ליישום: קלוש, גם מבחינה אידיאולוגית וגם מבחינה תקציבית.

4. שיפור המתווה הקיים

שינויים בתמחור הגז וקיצור לוחות הזמנים

עיקרי המודל: מאגרי כריש ותנין יימכרו לשחקן חדש בתוך שמונה חודשים (במקום 14 כפי שמוצע במתווה הממשלתי); מחיר הגז יירד בכ־15% ויישאר ברמה זו ללא שינוי (פרט אולי להצמדה למדד) עד שלווייתן יעבוד (כיום המחיר נמדד פעם ברבעון ביחס לממוצע העסקאות במשק); יצוא הגז מתמר מותנה בהקמת אסדת הפקה ללווייתן (סוג של דרישת דמי רצינות מהחברות, כדי שלא ייצאו ויזנחו את לווייתן. כיום אין התניה כזו); דלק תמכור את חלקה במאגר תמר (31.25%) עד 2018; נובל מדללת את חלקה בתמר (מ־36% ל־25%) באותו פרק זמן (שלוש שנים, לעומת שש שנים על פי המתווה כיום); נובל ודלק מחזירות את כל הרישיונות האחרים לידי המדינה; חוזי הגז יקבלו נקודת יציאה שנייה בתום חמש שנים מיום חתימת החוזה ונקודת יציאה שלישית בתום עשר שנים (כיום יש נקודת יציאה אחת בתום שמונה שנים); יצוא לירדן או מצרים לא יחל לפני הקמת צנרת שנייה לישראל מתמר.

יתרונות: בעוד שלוש שנים דלק תפסיק להיות מונופול; ייכנסו לפחות שני שחקנים חדשים למשק הגז; המחיר יוגבל ויפוקח טוב יותר מהיום; לכל חוזה יהיו כמה נקודות יציאה כדי לרכוש גז מספק חדש.

חסרונות: חברות הגז יתנגדו לשינויים, הדיונים עלולים לארוך שנים ואף להגיע לבג"ץ; הכסף שמשרד האוצר מסתמך עליו יגיע באיחור ויגרום לו לוותר על ניהול מו"מ מול חברות הגז.

הסיכוי ליישום: גבוה. הסיכוי שהמדינה תבטל את המתווה שגובש במשך חצי שנה נמוך, לא משום שכל הרעיונות שעלו שם בהכרח רעים, אלא מפני שמחיקת המתווה משמעותה הודאה בכישלון השיחות.

ולכן ההערכות הן שהשימוע הציבורי יגרור סבב שיחות זריז מול חברות הגז כדי ליישר קו, לראות שאף אחד לא נפגע יותר מדי ולנסות לאשר את המתווה פעם נוספת.