הדיל שמגדיל
העסקה של ראש הממשלה ואביגדור ליברמן להגדלת ההשפעה של הימין בוועדה למינוי שופטים היא ניסיון נוסף להילחם באויב דמיוני
- ליברמן והקואליציה ישתפו פעולה בוועדה לבחירת שופטים
- תשבץ ההיגיון של המחנות בלשכת עורכי הדין
- במקום דרעי: השר דוד אזולאי יהיה חבר בוועדה למינוי שופטים בביה"ד לעבודה
1. ניסיון פתטי
העליון הוא כבר מזמן לא סניף של מרצ
ניסיון הימין להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור לעליון שופטים "ימניים" הוא פתטי. הוא נשען על תפיסת מציאות שמתה מזמן: שהעליון הוא סניף של מרצ. נכון שאף פעם לא ידענו מה באמת מצביעים השופטים בקלפי, אבל אני מוכן לחתום על כך שמרביתם אינם האלקטורט של זהבה גלאון. יותר מכך, קשה לחזות מראש מה יהיו העמדות של רובם בסוגיות הקלאסיות של ימין ושמאל. היחידים שניתן להעריך כיצד יצביעו הם שופטים דתיים, שבסוגיות דת ומדינה וזכויות יבטאו בדרך כלל את הצד ההלכתי.
ובכל זאת, הימין, שרק עכשיו ניצח בבחירות, ממשיך כדרכו להתלונן בכל פעם שבית המשפט העליון אינו מתנהל לרוחו. כמו בשבוע שעבר, כששופטי בג"ץ רק העירו, עדיין לא החליטו, בעתירה נגד הפקדת האחריות המיניסטריאלית במשרד הבריאות בידי סגן השר יעקב ליצמן. אולי הסיפור הזה דחף לסיכום בין נתניהו לליברמן. ליברמן, אגב, הבטיח שהממשלה לא תחזיק עד 2015, ובכל זאת נכנס לסיכום שנועד להשפיע על בחירת שופטים למקום שיתפנה רק ב־2017.
השופט אשר גרוניס צילום: עמית שאבי 2. מי פה אופוזיציה
נציג אחד לימין, ועוד אחד, לימין הקיצוני יותר
הנוהג המקובל הוא שהכנסת בוחרת את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים - אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה. ב־2009 נבחר כחבר הקואליציה ח"כ דודו רותם מישראל ביתנו. נציג האופוזיציה היה אורי אריאל, אז מהאיחוד הלאומי והיום מהבית היהודי. כלומר במקום איש ימין ואיש שמאל, כמקובל מאז הוקמה הוועדה, נבחר ח"כ אחד מהימין ועוד ח"כ מהימין הקיצוני יותר. עכשיו התהפכו היוצרות: הבית היהודי בקואליציה וישראל ביתנו באופוזיציה. אבל כמו בפעם הקודמת, הכוונה להכניס שוב שני אנשי ימין למשבצת הח"כים כדי להגביר את הסיכוי שייבחר לעליון שופט בעל נטיות ימניות־שמרניות כדי לאזן את השמאלנות שמזמן כבר אינה קיימת בו.
נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, השופט אהרון ברק צילום: נועם מושקוביץ'
ומהי אותה שמאלנות? התלונה המשותפת לימין השמרני הפוליטי ולימין השמרני השיפוטי נוגעת לאקטיביזם השיפוטי ולהתערבות העליון בעיקר בשני תחומים: זכויות אדם וטוהר המידות. אלא שהנושאים שבהם דן בית המשפט התפרשו כמסיגי גבול הממשלה והכנסת. במיוחד כשההתערבות לבשה את רטוריקת "הכל שפיט" של אהרן ברק, שעטפה כל מחלוקת פוליטית, חברתית או אידיאולוגית במחלצות משפטיות. רשימה חלקית: גיוס בחורי ישיבות, מיגון שדרות, חוק ההסדרים, הפרטת בתי סוהר, פיטורי שרים, כשרות מינויים לשירות הציבורי, ועכשיו ליצמן.
3. תנועת חזרה
מורשת ברק פועמת גם בעידן פוסט־גרוניס
פרישת ברק מהעליון והמכבש שהפעיל פרופ' דניאל פרידמן כשר משפטים תרמו לתנועת חזרה מסוימת של המחוג האקטיביסטי. תנועה שהתבטאה בנשיאותו של גרוניס, אם כי מורשת ברק עדיין פועמת. למשל בפסק הדין שהעביר מכהונתם ראשי ערים שהואשמו אך טרם הורשעו. האיזון החדש, בכל מקרה, רחוק מלהיות שמאלני.
ואם מתעקשים לחזור לחלוקות הקלאסיות של ימין ושמאל, שווה להזכיר שהשופט, כנראה הלאומי־ימני ביותר עד כה, הנשיא משה לנדוי, חתום על הפסיקה "השמאלנית" ביותר - הורדת התנחלות אלון מורה. וגם, על המילים הבלתי נשכחות האלה: "עדיין רב החשש שבית המשפט ייראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו ויירד לתוך זירת הוויכוח הציבורי... ובית המשפט כמוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים".
