טיפול באמנות

זוהי שעה עמוסה בגינת משחקים עירונית. הילדים הקטנים משתעשעים כמיטב יכולתם. אישה בשנות ה־20 לחייה יושבת בראש המגלשה וחוסמת בגופה את המעבר. היא מסרבת לזוז. אבא עצבני אחד ניגש ומנסה לדחוף אותה בכוח. "זה משחק לא לגיל שלך. עם כל הכבוד, אני מבקש ממך לזוז מפה. את הפסיכופתיות שלך תשאירי למקום אחר, לא פה עם ילדים קטנים", הוא מטיח בה בזעם, "לא ראיתי דבר כזה. תופעה הזויה לגמרי. האשה הזויה לגמרי".

לאשה ההזויה לגמרי קוראים מלכי טסלר, והיא בכלל מטפלת בפעוטות. בדרך כלל היא לא תופסת להם את המגלשה; הסצנה היא חלק מעבודת הווידיאו שלה "מגרש משחקים", שהוצגה בתערוכות שונות והוגדרה בידי מבקרי אמנות "מבריקה". בסרטון בן השמונה דקות טסלר חוסמת את המגלשה כדי לומר משהו על אלימות, תרבות, נימוס, גבולות, משחק, מוסר ומגדר. במציאות, חוויית גני המשחקים שלה אחרת.

"יש פער בין מלכי האמנית למלכי המטפלת, אלו שתי דמויות שונות", מבהירה טסלר (30), שרבות מעבודות הווידיאו שלה נוגעות בצורה מופרעת בילדים ובטיפול בהם. "הילדים זה אמנם משהו שמעניין אותי ושאני מתעסקת בו באמנות, גם בווידיאו וגם בציור, אבל מלכי של הווידיאו והציור בודקת גבולות ומנסה לייצר מהלכים שלא בהכרח יתקבלו אצל הורים. אני משתדלת מאוד להפריד. לרוב אני לא מדברת עם הורים על העבודות שלי, אבל יש גם הורים שנהיו החברים הכי טובים שלי".

היא גדלה בקבוצת יבנה, למדה אמנות במכון אבני ובמדרשה בבית ברל, והציגה עד כה בטייט מודרן בלונדון, במוזיאון חיפה, במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA) ובפסטיבלים ברחבי העולם.

אבל עם הטייט מודרן לא קונים במכולת. בשנים האחרונות טסלר מתפרנסת בעיקר מטיפול בפעוטות. "בקיבוץ הכשירו אותי להיות מטפלת מגיל צעיר", היא מספרת, "כבר בכיתה ז' אתה מקים את התינוקות משנת הצהריים, אחרי שסיימת בבית הספר. בחופש הגדול עובדים, והבנות לרוב עובדות עם התינוקות. בסוף התקופה שלי בקיבוץ עברתי לעבוד במטבח, כי כמה אפשר להיות באינטראקציה עם ילדים והורים, רציתי לשבור ביצים ולחתוך ירקות ושיעזבו אותי בשקט". ובכל זאת, כשעברה לתל אביב הבינה שהטיפול בילדים הוא דרך נוחה למדי להתפרנס.

טסלר לא לבד. עוד ועוד נשים, וגם קצת גברים, מתפרנסים בשנים האחרונות מטיפול בילדים אף שיש להם מקצועות אחרים, יצירתיים, כביכול עם הרבה יותר פרסטיז', וחלקם מוערכים מאוד בתחומם. העבודה עם ילדים, הם מסבירים ל"מוסף כלכליסט", נוחה מבחינת השעות, מאפשרת הכנסה חודשית יציבה יחסית וגם מעניינת ומספקת. אבל מאחורי כל זה מסתתר גם שוק העבודה של ישראל 2015, זה שבו אפשרויות הפרנסה הולכות ומצטמצמות. אף פעם לא היה ממש קל לחיות מאמנות, אבל התקציבים המידלדלים והעלייה במספר האמנים מקשים עוד יותר להתפרנס מיצירה או ממקצועות המשיקים לה. במקביל, מקצועות אחרים שלאורך שנים סיפקו לאמנים הכנסה חלקית, למשל בהוראה או בתחום התקשורת, הולכים ונשחקים, מציעים תנאים מידרדרים ופחות משרות.

מלכי טסלר, אמנית וידיאו שמטפלת בפעוט. "תחום שתמיד יש בו ביקוש" צילום: אוראל כהן

בטיפול בילדים, לעומת זאת, הביקוש גבוה ויציב, כל עוד ילדים ממשיכים להיוולד. שעות העבודה מוגבלות (גם משרה מלאה בדרך כלל מסתיימת אחר הצהריים), התנאים טובים יחסית (ארוחות, נסיעות, סביבת עבודה נוחה, גמישות בניהול יום העבודה), והשכר אמנם נמוך מהממוצע במשק, אך עדיין טוב יותר מבעבודות אחרות, תובעניות הרבה יותר. כך, משכורת למטפלת במרכז הארץ היא בדרך כלל לפחות 6,000 שקל לחודש במשרה מלאה, ובאזורים מסוימים מטפסת לסכומים גבוהים הרבה יותר. מי שמעדיפים להימנע ממשרה מלאה יכולים להסתפק במשרות חלקיות, שמכניסות כמה אלפי שקלים, מספקות עוגן כלכלי ומאפשרות לאמנים להמשיך ליצור בשאר הזמן. אחרי הכל, זו עוד דרך שבה מעמד הביניים נלחם על חייו, כשאנשיו מנסים לשמור על זהותם ועצמאותם במציאות כלכלית מחניקה שמחייבת מאמצי הישרדות גדולים.

ג'וב גמיש עם שכר לא רע, אבל בסוף זה מחוסר ברירה

"זו העבודה שהכי קל לי לעשות, שהכי נעימה לי מכל העבודות שנחשבות פשוטות, עבודות כפיים, ויחסית לעבודה שלא דורשת הכשרה ותארים מתאימים, היא די מתגמלת כספית", אומרת נ'. היא בת 39, כותבת ועורכת שכבר קטפה כמה פרסים שבשנים האחרונות עובדת כמטפלת. משחר ילדותה טיפלה בילדים - "באחים שלי, בילדי השכונה, זה הדבר שהכי קל והכי טבעי לי לעשות ואני גם אוהבת ילדים" - ולפני שלוש שנים הפכה לאמא בעצמה. כשבתה החלה ללכת לגן ניסתה למצוא עבודה בתחום שלה, ללא הצלחה. "עולם הספרות, הכתיבה והעריכה מאוד לא יציב, ואף פעם לא הצלחתי להשיג בו משרה, רק עבודות פרילאנס", היא אומרת. "אנשים מעריכים אותי אבל זה לא כל כך עוזר לי. יש לי גם ספר שנמכר די טוב אבל אני מרוויחה בערך שקל לעותק. נוסף על כך, מה שמציעים בלשכת התעסוקה לא מזהיר. פעם היו שולחים אקדמאים למשרות קצת יותר טובות, היום הם מציעים רק עבודות של 24 שקל לשעה. שלחו אותי לניקיון, להיות קופאית ולטיפול בקשישים, את זה עשיתי כמה חודשים אבל זה כמו התנדבות, משלמים שכר מינימום. יש לי אמנם נטייה לאידאליזם, אבל אני גם צריכה להתפרנס. מטפלת בתל אביב מקבלת בממוצע 45 שקל לשעה. מה גם שיש משהו יותר אופטימי בלעבוד עם אנשים בתחילת החיים מאשר בסוף החיים".

אז את שמחה להיות מטפלת?

"לא חשבתי שאחזור לזה אחרי שנהייתי אמא, קיוויתי שהקריירה שלי כבר תמריא. אני יכולה להרגיש קצת לפעמים גם רגשות נחיתות ביחס למישהו שיש לו משרה ומשובץ קצת יותר בעולם הכתיבה. זה לא שאני מניפה איזה דגל, וזה לא מושלם, כי זה לא המקצוע שבחרתי בו, ובכל זאת אני גאה בזה".

הגמישות, היא אומרת, היא אחד היתרונות הבולטים. "אני עובדת רק שלושה ימים בשבוע כי אני רוצה להשאיר לעצמי גם זמן לכתוב ולעבודות עריכה", היא אומרת. ומלכי טסלר מדגישה גם היא את הנקודה: היא אמנם עובדת כרגע חמישה ימים בשבוע, אבל בשעות נוחות יחסית, בדרך כלל בין עשר ("אני שונאת לקום מוקדם") לשלוש. "אני משתדלת שלא יהיה לי day job במובן הרגיל, אני צריכה עבודה עם גמישות כי חשוב לי שיהיה לי זמן לאמנות שלי, והעבודה הזאת מאפשרת לי את זה".

לחיות בין שני עולמות שדורשים התמסרות מלאה

לצד מטפלות שאחראיות על ילד או שניים, אמנים רבים מטפלים בילדים גם במסגרת גנים. עבודה במשפחתון או כסייעת בגן אמנם פחות מתגמלת כספית - בחלק מהגנים הפרטיים השכר למשרה מלאה לאיש צוות ללא השכלה רלבנטית הוא כ־6,500 שקל ברוטו, בעוד חלק מהמטפלות משתכרות יותר - אבל היא מספקת יותר ביטחון; בעוד מטפלות פרטיות צריכות למצוא תינוק חדש כל שנה בממוצע, מטפלות בגנים בדרך כלל נהנות מרצף תעסוקתי ארוך יותר.

זה שיקול מרכזי אצל שרית זוסמן (39), שעובדת כבר שבע שנים בגן חובה בירושלים, ובמקביל כותבת מחזות, משתתפת בהצגות לילדים ולמבוגרים ועובדת כמספרת סיפורים. "העבודה בגן מעניקה יציבות", היא אומרת, "לא תהיה לי הפתעה מחודש לחודש, להבדיל מעבודה בתחום האמנות, שמבוססת על פרויקט או מיזם".

"במשך ארבע־חמש שנים חייתי עם הלשון בחוץ, אף פעם לא ידעתי אם אצטרך לבקש עזרה מההורים, וזה שוחק", מספרת חיה ברשינסקי (35), אמנית פרפורמנס מתל אביב שעובדת בגן לבני שלוש עד חמש וחצי. היא למדה תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה, זכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל עכו על תפקידה בהצגה "חתונה צוענית", עבדה עם יוצרים כגון גיא גוטמן, דניאל לנדאו ותמר רבן, וחברה כיום באנסמבל התיאטרון במת מיצג. במילים אחרות, היא דמות פעילה מאוד במשך שנים בסצנת הפרינג', אבל את עיקר פרנסתה נאלצה להפיק כמדריכה במוזיאונים, עד שהגיעה לגננות.

"הבנתי שאם אני רוצה לעשות משהו שאני אוהבת, אני צריכה למצוא דרך לכלכל את עצמי במקביל", היא מסבירה. "בתחילת דרכי פירשתי הצלחה כיכולת לעבוד בתיאטרון רפרטוארי. אתה עובד רק בזה ואתה מקבל משכורת, גם על החזרות, אבל עם הזמן התברר לי שתיאטרון רפרטוארי הוא לא כוס התה שלי. ובתחום שלי, שהוא נישתי, התשלום על הצגות יכול להיות שוטף פלוס 30, 60 או 90, אתה אף פעם לא יודע אם תהיה לך משכורת. ההפקות לא מספיק מתגמלות, התקציב של האנסמבל שלנו יורד משנה לשנה ואיתו גם השכר יורד לפעמים. כל חברי האנסמבל עובדים בעוד עבודה".

בגן היא נמצאת בדרך כלל ארבעה ימים בשבוע, עד ארבע, מה שמותיר לה זמן לחזרות ולהצגות. זה עדיין לחוץ. "מ־2007 אני עובדת בחצי הראשון של היום בעבודה שמטרתה לתמוך בי כלכלית, והחלק השני מוקדש לחזרות ופרויקטים. אני מסיימת את היום ב־10 או 11 בלילה, וזה מאוד תובעני, כי בכל אחד מהמקומות, הגן והתיאטרון, אתה צריך להיות מגויס ב־100%. זה קשה מאוד לאורך זמן. ולא תמיד עולם אחד מבין מה העולם השני דורש. השתתפתי בהצגה בפסטיבל עכו האחרון ורגע לפני שעליתי לבמה קיבלתי SMS אם אני יכולה לבוא להחליף מישהי בגן. עניתי שלא, אבל אני לא יודעת איך הלא הזה נחווה אצל מי שלא יודע מה עולם התיאטרון דורש".

חיה ברשינסקי, אמנית פרפורמנס שעובדת בגן. "בכל אחד מהמקומות, בגן ובתיאטרון, אתה צריך להיות מגויס ב־100%. זה קשה מאוד לאורך זמן" צילום: תומי הרפז

כמו לכל המרואיינות בכתבה, גם לברשינסקי חשוב לציין שהיא לא נמצאת בתחום רק בגלל הכסף אלא גם "מסיבות אידאולוגיות, מתוך מחויבות לילדים. זו דרכי ליצור שינוי, להיות חלק ממערכת גמישה שמלמדת אותנו שאפשר ללמוד, להכיר ולעשות דברים בכל מיני אופנים". וזוסמן מוסיפה: "אני מאוד נהנית לעבוד עם ילדים, זה כיף בעיניי. זה גן שאני מאמינה בו, גם הילדים שלי היו בו".

טסלר רואה חיבור ישיר בין האמנית המורדת שבה למטפלת שבה, שעובדת עם ילדים צעירים מאוד. "התקשורת איתם יותר מופשטת, מגע, מבטים. הם פחות מבויתים. אני אדם מרדן מטבעי, לא בן אדם של מסגרות, ועם ילדים קטנים אני לא צריכה להיות דמות חינוכית. אני בעצמי ילדה".

שרית זוסמן, יוצרת בתחום הבמה שעובדת בגן. "עבודה שמבטיחה יציבות, בלי הפתעה מחודש לחודש" צילום: אוהד צויגנברג

זה לא מדכא את היצירתיות, לטפל בילדים כל היום?

"לפעמים זה עוזר. הרבה מהרעיונות לעבודות שלי באו בעקבות עבודה עם ילדים. זה מאוד מפרה, הראש שלהם פתוח וזה מידבק".

גם נ' מספרת שהיא מוצאת בעבודה השראה יצירתית. "לדעתי לראות תינוק בהתפתחותו זה אחד הדברים הכי מרתקים שיש", היא אומרת. "מצד אחד זה יכול להיות משעמם ומנמנם, אבל יש בעבודה הזאת גם המון רגעים מרתקים ומשמעותיים. אפשר להגיד שלהיות מטפלת זו עבודה שמתאימה באיזשהו מקום לקלישאה של אמנים, שהם צריכים סביבה רגישה. זו לא עבודה מנוכרת אלא נורא אינטימית. אווירה כזאת של אהבה, של רכות, משהו מאוד מרגיע ונעים. אני באופן אישי לא מסוגלת להיות פקידה או מזכירה או מוכרת. כל מה שקשור במספרים זה לא התחום שלי. יש לי אופי טיפה ילדותי. קשה לי להיות במערכות גדולות ואני לא אדם עם מרפקים, אני אוהבת להיות עצמאית. זה גם סוג של פגם כזה, אבל אני מוצאת לעצמי הורים שהם בראש שלי ואנחנו מדברים באותה שפה ומעריכים זה את זה. בגלל הביקוש אני יכולה להרשות לעצמי להיות סלקטיבית".

להורים עם ראש אחר דרושה מטפלת עם ראש אחר

למטפלות־אמניות יש כנראה ביקוש מיוחד. "לתת את התינוק שלך למישהי שתטפל בו זה מפחיד מאוד", אומרת נ', "ואנשים מחפשים מטפלת עם רגישות. זה לא שאני מפרסמת את עצמי בתור המטפלת האינטלקטואלית, או שמישהו מחפש מטפלת בעלת תארים שזכתה בפרסים ספרותיים, אבל פונות אליי שחקניות, סופרות, מהתחום שלי".

גם ברשינסקי סבורה שכאשר אמנים עובדים עם ילדים הם מביאים ערך מוסף. "זה בריא לילדים לראות מודלים רבגוניים", היא אומרת, "זה שמישהי יכולה להיות גם גננת וגם פרפורמרית וגם מאלפת כלבים. אחת הילדות שאלה פעם: 'איך זה שהיא גם שחקנית וגם גננת?'. זה נובע מתפיסה חינוכית מצמצמת, והרעיון הוא לפתוח. כשאיש החינוך שנמצא מולך הוא רבגוני, יש לו קשת יותר רחבה של כלים להקנות לך, גם אם הוא גנן ונגר או גנן ומתכנת מחשבים".

מתוך עבודת הווידיאו "מגרש משחקים" של טסלר. "עוסקת בילדים גם באמנות שלי" צילום: מלכי טסלר

"ההורים וגם המעסיקים מפרגנים מאוד לרובד הנוסף שאני מביאה איתי לגן", אומרת זוסמן, "אני חושבת שלמישהו שמגיע ממקום אחר יש ראייה אחרת, אמנותית, מצחיקה, יכולת להיכנס לראש של הילד. במקום של מספרת סיפורים שאני מגיעה ממנו יש משהו מרכך מאוד. זה מתייחס לילד מאוד בגובה העיניים".

גם טסלר מדגישה: "חשוב לי להתייחס לילד כאל בן אדם, לא כתינוק. הרבה אנשים ילכו עם ילד לסביבה של ילדים. אני יכולה לגרום לילד למצוא עניין בכל מקום במרחב הציבורי. היום עברנו על יד חנות חיות. נתתי לו להחזיק שרקן, לראות תוכי, לראות דגים", היא אומרת ומצביעה על ד', בן שנה וחצי, שבעת הראיון ישן בשלווה בעגלה לידנו, בבית קפה תל־אביבי. לקראת סוף השיחה הוא מתעורר ובוכה קצת. טסלר מחבקת אותו, מרגיעה ומובילה אותו לפסנתר בבית הקפה, מעודדת אותו לנגן. הוא חובט בקלידים במשך כמה דקות עד שאחת המלצריות ניגשת אליה ומבקשת שיפסיק, בטענה שהמוסיקה שלו אינה ערבה לאוזניהם של כמה מהלקוחות.

איך זה נראה מצד ההורים? "עם הבן הבכור שלי חששתי מהעניין של מטפלת. יש מטפלות שבאות לאמהות ואומרות להן איך לגדל את הילדים, ולא רציתי את זה", מספרת דפנה מתל אביב, שטסלר טיפלה בבנה במשך שנה וחצי. "הרגשתי שלמלכי יש את המבט הזה שהוא רענן לגמרי. סמכתי על האינטואיציה שלה ולא הכתבתי לה כלום. וזה באמת היה מאוד חופשי ומאוד שמח ודינמי".

ראית את עבודות האמנות שלה?

"כן. זה לא הרתיע אותי. היא לא משוגעת, היא אמנית. ומהבחינה הזאת היא הרבה יותר דומה לילדים, שעוד לא נמצאים בתוך הסדר של החברה. היא גם אחראית וגם ילדותית במידה הנכונה, בעיניי זה שילוב מנצח. ידעתי שגם אין לה פילטרים חזקים כמו לאחרים, אם הוא נפל מהעגלה היא היתה אומרת, לא מנסה להעמיד פנים שהכל פרפקט. היא מאוד אמינה".

כמה זמן שילוב כזה יכול להחזיק, ומה יהיה המחיר

לא הכל אידילי, כמובן. יש מי שבין היצירה לפרנסה כמטפלים או גננים מוצאים את עצמם מוותרים על היצירה. גל רדה (45) למשל. הוא למד עיצוב אופנה ועסק בתחום במשך שנים, אבל כיום הוא בעלים משותף של משפחתון לבני שנה וחצי עד שלוש בתל אביב. "בשלב מסוים לא מצאתי עבודה בעיצוב וביקשתי מחברה להצטרף אליה לעבודה בגן. עבדתי כאן שלוש פעמים בשבוע ובשאר הזמן עסקתי בעיצוב, אבל בשנים האחרונות אני רק בגן", הוא מספר, ומוסיף שכיום הוא בעלי המקום. "בעיצוב אופנה היה לי קשה. מגיעה סחורה מסין, המחירים של בגדי מעצבים גבוהים מדי. הרי כדי שטי שירט של מעצב צעיר תהיה רווחית היא מתומחרת ב־400 שקל, אבל לא קונים אותה. אתה חייב לעבוד תקופה בלי להרוויח, בתקווה שבעתיד יהיה טוב יותר, אבל לי לא היה האוויר הזה, לחיות בלי כסף. בסופו של דבר הרגשתי שקשה להיות הכי טוב בשני תחומים בו זמנית, ועזבתי את העיצוב. אני מרוצה מאוד וחושב שבחרתי נכון. מבחינה כלכלית תמיד יהיו גני ילדים".

ואתה לא רוצה לפעמים לחזור לעצב?

"אני עוד תופר מתנות לחברים מדי פעם, אם מישהי מאוד רוצה שאעשה לה שמלת כלה אני אעשה את זה. אני מאוד אוהב את זה, אבל מבחינה עסקית זה פחות קורץ לי. כרגע אני חושב על להתרחב בתחום החינוך. וגם בחינוך יש המון נגיעות בדברים שאני אוהב, יצירה וציור. אם יש לי נייר ביד אני יכול בתוך שנייה לגזור לילד מה שהוא רוצה".

גל רדה, מעצב שמפעיל גן. "עבדתי בשניהם במקביל אבל הרגשתי שקשה להיות הכי טוב בשני תחומים בו זמנית" צילום: תומי הרפז

אחרים עדיין משלבים, וכולם מבינים שיתקשו להתפרנס רק מיצירה. "נורא קשה להתפרנס רק מאמנות. גם אלו שמצליחים לעשות זאת בעצם מלמדים אמנות במוסדות להשכלה גבוהה, ולהיות מורה זה לא חלום חיי", אומרת טסלר, "אבל אם את שואלת אם אני רוצה להיות מטפלת כל חיי, אז אני לא יודעת. זה שוק שבו תמיד יש ביקוש, אבל אין לאן להתקדם ובכל פעם צריך לחפש עבודה מחדש. וזה ממש חוק מרפי: כשיש לי עבודה כולם צריכים מטפלת וכשאין לי עבודה פתאום הם לא. יש כאן גם לא מעט חסרונות".C