המדינה ויתרה לחברות הגז: יחויבו להשקיע רק 7% מהרכש בישראל

שורת ההקלות שהעניקה המדינה לחברות הגז במתווה להגברת התחרות בענף כוללת ויתור משמעותי גם בהשקעות ברכש מקומי. ישראל דורשת מכל חברה זרה החותמת מולה על חוזה, כי 20%–35% מההשקעה שלה תתבצע באמצעות חברות ישראליות (סעיף המכונה רכש גומלין). ובכל זאת, במתווה הגז שיוגש מחר לאישור הממשלה חברות הגז מחוייבות לרכש מקומי רק בשיעור של 7% — מתוך השקעה של 7 מיליארד דולר. על פני שמונה שנים החברות נדרשות להשקיע 500 מיליון דולר בלבד בישראל.

שיעור רכש הגומלין מחוויר במיוחד בהשוואה עולמית. בדיקה של הבנק העולמי מ־2013 מצאה כי ב־52% מהמדינות שחתמו על חוזי גז ונפט, החברות הזרות השקיעו יותר מ־80% מהוצאותיהן ברכש מקומי. השיעור הנמוך ביותר בקרב 46 המדינות שנבדקו היה בניגריה ועמד על כ־21%.

בנוסף, על פי פרטי המתווה, ההוצאות על כוח אדם ייחשבו כהוצאה על תוכן מקומי עד לתקרה של כ־20% מההתחייבות הכוללת. זאת בניגוד למצב המקובל, שלפיו סעיף רכש מקומי אינו כולל זאת. ההשקעה במחקר ופיתוח, שמהווה במרבית המקרים בעולם חלק מרכש הגומלין, הפכה במתווה הישראלי לנושא התלוי "במקרה שבעלי הזכויות יחליטו להשקיע במו"פ בישראל".

המדינה טוענת כי חובת ההכללה של דרישה לרכש גומלין, שחלה על כל המוסדות הממשלתיים ברכישות אזרחיות וביטחוניות, תקפה רק להתקשרויות שנעשות במכרז. לכן מתווה הגז, שהוא זיכיון למשאבי טבע, אינו חייב לכלול אותה.

בנוסף, ניתן לטעון כי ישראל אינה יכולה לספק את מרבית צורכי הרכש של חברות הגז. עבור בניית מתקן להפקת גז החברות זקוקות לצינורות, ספינה או אסדה ומגוון מתקנים תת־ימיים. הצינורות הנדרשים הם ללא תפר, סוג שמיוצר בכמה מפעלים ייעודיים בודדים בעולם. בישראל גם לא מייצרים או אפילו ערוכים לייצר אסדות קידוח, כך שהחברות יכולות לרכוש רק רכיבים תת־ימיים, המהווים רק חלק קטן יחסית מכלל ההוצאות שלהן. עם זאת, המדינה היתה יכולה להתעקש שהחברות יפעלו לפיתוח התעשייה הרלבנטית בישראל.

ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: "לפי אמנות בינלאומיות שעליהן חתומה ישראל ולפי החוק והתקנות של רכש גומלין, בסיטואציה של מתן זיכיון, אין לישראל זכות לרכש גומלין או רכש מקומי. לפיכך מדובר בהישג יוצא דופן של משרד הכלכלה, שהתעקש במשך חודשים ארוכים והצליח לחייב בעלי זיכיון (שחלקם אפילו בבעלות ישראלית) בהתחייבות להשקיע בתוכן מקומי ישראלי בהיקף משמעותי. "באשר לסכום המחויבות, הוא נקבע על בסיס עסקאות דומות בעבר, כדוגמת ההסכם עם אינטל".

כשהמדינות דורשות הן מקבלות: ללמוד מקזחסטן וניגריה

מדינות רבות ממנפות את חוזי הגז והנפט וכוללות סעיפים שדורשים פיתוח של הכלכלה המקומית. ממחקר של הבנק העולמי עולה כי בקזחסטן, למשל, החוק קובע כי 95% מכוח האדם בכל פרויקט אנרגיה בתחומי המדינה חייב להיות מקומי. בנוסף, נקבע כי במכרזי אספקת מוצרים או שירותים שמפרסמות החברות תינתן עדיפות לחברה קזחית, כל עוד התעריף שהיא דורשת אינו גבוה ביותר מ־20% מהתעריף שדורשת החברה הזרה.

במוזמביק הממשלה מחייבת את חברות האנרגיה להעדיף רכש של מוצרים מקומיים "כל עוד הם עומדים בסטנדרטים בינלאומיים מבחינת איכות, זמינות וכמות, ומוצעים במחיר שאינו גבוה ביותר מ־10% ממחיר מוצרים מיובאים". כדי לאכוף זאת, החקיקה כוללת גם מנגנוני תמרוץ וענישה לחברות האנרגיה ולתעשייה המקומית.

באזרבייג'ן חייבה הממשלה את BP להכשיר עובדים מקומיים לעבודות בפרויקט קידוח בים הכספי, כשההסכם כולל גם נקודות ציון לשיעור העובדים המקומיים שמשולבים בפרויקט עם המשכו. בניגריה, אנגולה וקזחסטן, הסכמים דומים כוללים גם יעדי שילוב של עובדים מקומיים בדרג הניהולי.