הרוצח השקט של האופן ספייס

"אתה יודע איך נראה חרם אצל ילדים?", שואלת אותי עו"ד נעמי לנדאו כשהיא מנסה להסביר לי מה זו בדיוק התעמרות בעבודה. היא חוששת שלא אבין, כי גברים, לטענתה, מתקשים מאוד להכיר בתופעה, אף שהם קורבנות שלה לא פחות מנשים. "תגיד לגבר 'בריונות' בעבודה, בזה הוא מוכן להכיר. גם בהטרדה מינית, אבל לא בהתעמרות", היא אומרת. "הרבה גברים לא מוכנים להודות בקיום התופעה, אולי כי הם לא מסוגלים לראות בעצמם קורבנות".

לנדאו (65), מעורכות הדין המובילות בארץ בתחום דיני העבודה שמייצגת בין השאר כמה מהוועדים החזקים במשק, מוכרת לאחרונה לציבור בעיקר בתפקידה כעורכת דינו של מני נפתלי, שתובע את בנימין ושרה נתניהו על התעמרות בעת עבודתו כאב הבית במעון ראש הממשלה. את התיק הזה קיבלה לנדאו לא מעט בזכות ההתמחות שפיתחה בשנים האחרונות בנושא ההתעמרות בעובדים - לדבריה, אחת התופעות האפלות והמושתקות ביותר של שוק העבודה הישראלי.

ההתעניינות שלה בנושא החלה רק לפני שנתיים, כאשר עמדה בראש האגודה הישראלית ליחסי עבודה. אל משרדה הגיעה אז עובדת סוציאלית עם שאלה פשוטה: "האם אני יכולה לקבל פיצויי פיטורים אם התפטרתי כי הבוסית שלי התעללה בי?". "הקשבתי לסיפור שלה והזדעזעתי, אבל משפטית ידעתי שמדובר בתיק לא קל, כי מי שמתפטר זכאי לפיצויי פיטורים רק אם הוא יכול להוכיח שהיתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה שלו", מסבירה לנדאו בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אז התחלתי לעשות מחקר, וגיליתי ספר שכתב איתן מאירי שנקרא 'המגפה השקטה במקומות העבודה'. התחלתי לחקור עוד, ומשם הכל צמח".

עו"ד נעמי לנדאו. "חייבים נהלים על התעמרות בעבודה. עובד צריך לדעת למי הוא יכול לפנות" צילום: עמית שעל

לנדאו מספרת על מקרים קיצוניים של עובדים שבוכים מדי יום כשהם חוזרים הביתה אחרי שעברו מה שלא ניתן לכנותו אלא התעללות. אבל ה"מגפה" היא דווקא של מקרים קיצוניים פחות, והיא פוגעת במאות אלפי עובדים בישראל שפוגשים על בסיס יומיומי סקאלה רחבה של דרכים שבהן מתעמרים בהם בעבודה: מגידופים פומביים, דרך העמסת משימות ועד בידוד חברתי, שמזכיר משהו שדומה יותר לחרם בכיתה ב' מאשר מסגרת של אנשים מבוגרים שבסך הכל רוצים להתפרנס.

מה עבר על אותה עובדת סוציאלית שפנתה אלייך?

"הממונה עליה פשוט גרמה לכך שכל יתר העובדות במקום העבודה הפסיקו לדבר איתה. בכל פעם שהיא התקרבה למטבחון הן היו משתתקות או מתפזרות. במילים פשוטות: הוטל עליה חרם, שבסופו של דבר גרם לה לאבד את המקצוע. בינתיים הצלחנו להביא לכך שהביטוח הלאומי הכיר בה כנפגעת תאונת עבודה, ואנחנו נלחמים על אחוזי הפגיעה. לבית הדין לעבודה היא עוד לא הגישה תביעה".

אם זה מציק ופוגע, כנראה זו התעמרות

מדובר בתופעה מושתקת, לא מוכרת דיה, שחוסר היכולת להגדירה באופן חד עומדת בעוכרי הנפגעים ממנה. קו עדין מפריד בין בוס קשוח המציב דרישות גבוהות בסגנון מחוספס, לבין בוס שההתעמרות שלו בעובדיו היא שיטתית ומכוונת. זה מקשה על זיהוי התופעה — לעתים קרובות גם על ידי קורבנותיה. רבים מהם מעולם לא שמעו את המושג התעמרות, ורק כאשר הוא מוסבר להם הם מבינים לפתע שהסבל היומיומי שלהם בעבודה הוא תוצאה של התעמרות מכוונת ולא ניסיון לא מעודן להחדיר בהם מוטיבציה.

הבעיה היא, שגם אחרי שהבינו הם מגלים שהחוק אינו מספק פתרון לתופעה ובתי הדין לעבודה אינם יודעים כיצד לטפל בתביעות שנושאן התעמרות. בעיקר הם מתקשים, מסבירה לנדאו, לקבוע פיצויים על הנזק המתמשך, הנפשי בעיקרו, שנגרם למי שמושפל ונרמס באופן קבוע במקום העבודה שלו.

הרוצח השקט של האופן ספייס איור: יזהר כהן

איך עובד יכול לדעת שהבוס שלו מתעמר בו?

"לא תמיד תדע את זה בצורה חדה וברורה. זה משהו בטון הדיבור, במבט המאיים, ואפילו בסיטואציה שבה חודרים פיזית למרחב הפרטי שלך בדיבור קרוב או הנפת אצבע לעבר הפנים. כשכל המעשים האלה נעשים מתוך עמדת הכוח של הבוס וחוזרים על עצמם שוב ושוב, זה נהפך להתעמרות. יותר מכך, כשיודעים שיש מישהו שמתעמרים בו, שאר העובדים זזים הצידה מפחד שיתעמרו גם בהם, והאפקט של ההתעמרות גדל.

"לפעמים זה מגיע דווקא בהפוך על הפוך. אני מטפלת עכשיו במקרה של עובדת בכירה במוסד ציבורי שהממונה עליה ניסה לנשל אותה ממקומה בהנהלה. הוא הטיל עליה עוד ועוד עבודות, תוך מחמאות ליכולותיה, והיא עבדה בלי סוף, הזניחה את משפחתה, עד שהגיע השלב שבו היא לא יכלה עוד לעמוד בקצב. בשלב הזה הוא קרא לה למשרדו ואמר שלא תשתתף בישיבות ההנהלה כי זה בזבוז זמן בשבילה. נדרשו לה הרבה ימים של בכי עד שהיא הבינה שהיא בעצם נפלה קורבן להתעמרות".

את מתארת מצבים עדינים יחסית, אפורים. יש גם מצבים בוטים יותר?

"ברור. יש לי פה מישהי שבכל פעם שהיא נזכרת במה שהיא עוברת יש לה קשיי נשימה. היא מתחילה לרעוד. הממונה עליה היה אומר לעובדים 'תסתכלו על המטומטמת הזאת', קורא לה 'פרה', ומכריז 'אל תתקרבו אליה'. רק אחרי שהתחלף המנהל היא סוף סוף החליטה שהיא הולכת לתבוע את המנהל הקודם. אנשים חושבים שככה זה, שזה מה יש וחוזרים הביתה הרוסים. יש לי מקרה של עובד שמגיע הביתה ומתחיל לבכות כי הבוסים קראו לו מטומטם בדוא"ל לכל ההנהלה בחברה. כתבו לו גם: 'אתה לא יודע כלום, כדאי שתלמד מהצוציק שעכשיו גמר את הטכניון', וזה אדם שהיה משתכר 40 אלף שקל בחודש. הפכו אותו לעפר".

בשנים האחרונות החלו גופים רשמיים להכיר בקיומה של ההתעמרות ולחקור את התופעה. נתונים שאסף משרד הכלכלה תומכים בטענתה של לנדאו על היקפה הנרחב. מחקר שפרסם המשרד ב־2013 מצא ש־36.9% מהעובדים דיווחו על הצקות של מנהלים במקום העבודה — שיעור דומה לזה של עובדים במדינות מערב אחרות. אבל כאשר מתמקדים בהצקות התכופות שדווחו במחקר, מגלים עולם שלם של התנהגויות בעייתיות מצד מנהלים שהופכים את חיי עובדיהם לגיהינום יומיומי: 5% מהנשאלים דיווחו כי "המנהל אומר שהמחשבות או הרגשות שלי מטומטמים", 7.4% דיווחו כי "המנהל יורד עליי בנוכחות אחרים", 11.1% דיווחו כי הבוס "מתפרץ עליי בכעס", וקצת יותר מ־9% דיווחו כי הבוס "אומר עליי הערות שליליות לאחרים" ו"מביך אותי בפני אנשים אחרים". העובדים האלה חווים תחושת עלבון והשפלה מתמשכת, שאיתה הם באים בבוקר לעבודה וחוזרים איתה אל משפחותיהם בערב.

לדברי איתן מאירי, מחבר "המגפה השקטה" ופסיכולוג תעסוקתי שחקר את הנושא במשך כמה שנים, אחד מכל ארבעה שכירים יחווה לאורך חייו סוג כלשהו של התעמרות קשה וממושכת. המתעמרים, לפי מאירי, הם כמעט תמיד אנשים חדים וחכמים, כאלה שגם שוחים היטב בפוליטיקה הארגונית ומרגישים מוגנים.

אולי במפתיע, שיעור הגברים הסובלים מהתעמרות גבוה משיעור הנשים. לפי המחקר של משרד הכלכלה, 40.2% מהגברים דיווחו שספגו הצקה כלשהי, לאו דווקא תכופה, מצד הבוס, לעומת 33.2% מהנשים. עם זאת, לדברי לנדאו, גברים נוטים פחות להגדיר התנהגות כזאת כהתעמרות, ונוטים להתייחס אליה פעמים רבות כחלק מתרבות השיח המקומית. במחקר העריכו החוקרים כי "ייתכן שהשיעור הגבוה של מי שחוו הצקות בקרב גברים צעירים מצביע על כך שהצקות בעבודה הן חלק מתהליך למידה וחניכה במקום העבודה. בסביבה של תרבות אלימה כמו זו של ישראל תהליך ההסתגלות למקום עבודה, מלווה, כנראה, גם סוגי התנהגויות הנחוות על ידי עובדים חדשים כהצקות וכהתעמרות". לגבי נשים, נכתב במחקר, ההשערה היא כי השיעור הנמוך יותר של הצקות כלפיהן נובע מהפנמה של פרשנות רחבה לחוק למניעת הטרדה מינית.

להתייחס להתעמרות כמו להטרדה מינית

באחרונה נעשים ניסיונות לתת מענה חוקי למקרים של התעמרות, כפי שיש חוקים ייחודיים האוסרים הטרדה מינית במקום העבודה או אפליה. בתחילת יולי אישרה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ מירב מיכאלי להענשת מעסיקים על התעמרות בעבודה, שמגדירה פיצוי של 120 אלף שקל ללא הוכחת נזק במקרה של התעמרות. הצעת החוק דרשה הגדרה של התופעה, ומאירי, שעזר בניסוחה, מסביר כי היא מדברת על "יצירת סביבת עבודה עוינת באופן חוזר ונשנה". אבל גם כאשר הצעת החוק מנסה לפרט את הסוגים השונים של ההתעמרויות - השפלה, יצירת אווירה של פחד, בידוד מקצועי ואפילו נטילת קרדיט על מעשיו של העובד — היא עדיין מתקשה לקבוע דיכוטומיה ברורה שמאפשרת להפריד בין בוס לוחץ לבוס מתעמר.

הפסיכולוג התעסוקתי איתן מאירי. "מדובר ביצירת סביבת עבודה עוינת באופן חוזר ונשנה" צילום: עמית שעל

גם אם יחוקק החוק, ההגדרה המורכבת עשויה להקשות על עובד שירצה להוכיח כי התעמרו בו כדי לקבל פיצויים. בינתיים המקום המיידי שאליו אמור העובד לפנות הוא בתי הדין לעבודה, אלא שלדברי לנדאו ומאירי, הללו אינם ערוכים עדיין לטפל בתביעות מסוג זה, שנמצאות על התפר שבין דיני עבודה לדיני נזיקין. גם הצעת החוק של ח"כ מיכאלי, שמסמיכה את בתי הדין לעבודה לדון בהתעמרות, לא מבטיחה שאכן בתי הדין יהיו ערוכים לכך.

אז מי האחראי? מי צריך לדאוג שתופעות כאלה ייפסקו?

לנדאו: "קודם כל המעסיקים צריכים להוציא הוראות ברורות. כמו שיש היום חובה לפרסם נהלים שמגדירים איך לפעול ברגע שעובד מרגיש שהוא מוטרד מינית, כך חייבים לצאת נהלים על התעמרות והתנכלות ובריונות בעבודה. עובד צריך לדעת למי הוא יכול לפנות".

זה חלק מההצעה של ח"כ מיכאלי.

"אני מקדמת בברכה את הצעת החוק, אבל קשה לי עם חוסר ההענשה של מעסיקים. אגב, אני לא מתכוונת רק הענשה בכסף, אלא דווקא בפרסום. למשל, יש כל הזמן פרסומים על עשרת המקומות שהכי טוב לעבוד בהם, אז למה לא לפרסם את עשרת המקומות שהכי גרוע לעבוד בהם לפי מספר התלונות המוצדקות, התביעות שהתקבלו בבתי המשפט וכיו"ב? ממש שיימינג. כמו כן צריך להיות ממונה מטעם המדינה על הנושא הזה, כמו שיש ממונה ארצית להטרדה מינית".

בתי המשפט מתחילים להכיר בהתעמרות בעבודה כתופעה?

"לא מספיק, והם עוד לא יודעים איך לאמוד את הנזק לצורך פיצוי. בתי הדין לעבודה יודעים לכמת נזק לעובד לפי חישוב משכורות אבודות, לא לפי נזיקין ארוכי טווח, כלומר ההשפעה העתידית של ההתעמרות. אנחנו מנסים לשנות את הנושא. אני יכולה לומר שכבר עשינו צעד חשוב וגרמנו לביטוח לאומי להכיר בהתעמרות כתאונת עבודה. זה היה במקרה של אותה עובדת סוציאלית, שסיפרתי עליה. מבחינת דיני עבודה, מערכת יחסי העבודה לא מכירה עדיין בפגיעה כזו, ולכן אנחנו מנסים להמיר את הפנייה לבית הדין לעבודה בפנייה לבית משפט שדן בנזיקין, שיודע לצפות פני עתיד".

הנפגעים עוזבים את מקום העבודה בלי כלום

החוק החדש מבקש למנוע מקרים דומים לזה שחוותה נועה בק, תושבת גבעתיים שהועסקה 13 שנה בתפקיד אדמניסרטיבי במוסד אקדמי. "שלוש השנים האחרונות שלי שם עברו תחת מנהלת מחלקה חדשה, שהיה ידוע שהיא אדם לא נעים, ואני הייתי כפופה לה ישירות. ההתעמרות התחילה בכך שהיא לקחה ממני סמכויות שונות, והמשיכה כשהיא צועקת עליי בפגישות שאני לא מבינה שום דבר ומפילה עליי טעויות שהיא עשתה", סיפרה בק ל"מוסף כלכליסט". "אבל השיא היה כשאמי חלתה במחלה קשה. הקפדתי לא להיעדר ממקום העבודה ואפילו הגעתי מוקדם יותר לעבודה כדי לא לפספס שעות, אבל במקום להבין את המצב המיוחד שהייתי בו, המנהלת אמרה שההתנהגות שלי מעידה על אי־יציבות נפשית, ובשלב כלשהו קראה לי אליה ואמרה לי: 'את סובלת ממצוקה נפשית ואני רוצה שתלכי לפסיכיאטר ותקבלי תרופות'. היא טענה שאני גורמת נזק בעבודה וכשביקשתי לדעת למה כוונתה היא ענתה, 'את לא תביני כי המוח שלך לא צלול. יש לך מחשבות אובדניות', והוסיפה שידוע שאף אחד לא מדבר איתי ולא ברור למה בן הזוג שלי איתי. בשלב מסוים חשבתי שאולי אני באמת לא שפויה".

ההתעלמות ממה שהבוסית מעוללת לה נמשכה גם כשבק אזרה אומץ לגשת לוועד העובדים. "נציג הוועד הלך למנהל משאבי האנוש, וזה אמר לו שאני רגישה מדי ואין לי חוש הומור. בינתיים התפקיד שלי עבר למישהו אחר, וירדתי במשקל עד שהגעתי ל־48 ק"ג בלבד. בכל הזמן הזה האנשים האחרים במחלקה פחדו לדבר איתי כדי שלא יסומנו גם הם כבעייתיים. נשארתי עוד שנה וחצי בעבודה אבל ראיתי שזה רק הולך ומחמיר, ואז החלטתי להתפטר. אחרי 13 שנים עזבתי בלי שלום, שלא לדבר על מכתב המלצה. היום אני הולכת לראיונות עבודה, ואין לי מכתב המלצה. מה אני אגיד? שעברתי התעמרות?

"כשהתפטרתי רציתי לדרוש השלמת פיצויי פיטורים כמו שמגיע למי שמתפטר עקב הרעה בתנאי העבודה. פניתי לכמה עורכי דין אבל הם לא ידעו מה לעשות עם הסיטואציה הזאת, אף שהיו לי מיילים, עדים ואפילו הקלטה של המנהלת. בסוף מצאתי עורך דין שהסכים לתבוע והחל תהליך משפטי מייגע מאוד, שהסתיים לבסוף בהליך גישור. היום אני תומכת באנשים שעוברים התעמרות בעבודה כי המקרה שלי ממש לא היחיד. אני שומעת סיפורים פשוט מזעזעים".

מתעמרים במבוגרים: גם אפליה על בסיס גיל היא סוג של התעמרות

זן ספציפי של התעמרות בעבודה, מספרת לנדאו, הוא התופעה הנקראת "גילנות", כלומר אפליה על בסיס גיל, המסתיימת לעתים קרובות מדי בפיטורי העובד המבוגר.

איך עובד מבוגר יכול לדעת שכרגע מפלים אותו על בסיס גיל?

לנדאו: "כשעוקפים אותך עובדים צעירים שהם בעלי השכלה דומה לשלך בלי שנותנים לך נימוק לכך. לפעמים פתאום לא מוצא חן בעיני המעסיק שאתה מפסיק לעבוד שעות נוספות רבות כמו בעבר, או כמו שהצעירים ממך עושים, והוא אומר לך שאתה כבר עייף, או שההספק שלך לא עומד בציפיות יותר. אז נכון שזה רק על גבול ההתעמרות, אבל הסיבה היחידה במקרים הללו היא הגיל. יתרה מזו, יש עובדים מבוגרים שפתאום אומרים שהם יקרים מדי ושבמקומם אפשר להכניס שניים זולים, צעירים יותר".

אבל במגזר הפרטי, בסופו של דבר, כל עובד נשפט לפי היחס בין תמורה לתפוקה, בלי קשר לגילו. כך שקשה לומר אם מפטרים עובד כי הוא בן 60 או כי הוא פשוט כבר לא טוב.

"זה לא עניין של עובד לא טוב. אם הוא לא עומד בציפיות אפשר לדבר איתו, לראות מה אפשר לעשות, אבל ברוב המקרים זה לא קורה. קח את ההייטק, זה הרי המקום האולטימטיבי שבו לגיל לא אמורה להיות משמעות: או שיש לך את זה או שאין לך את זה. אבל מעטים המקרים שבהם מתכנת שמעליו ראש צוות שצעיר ממנו ב־25 שנה יישאר במקום העבודה לאורך זמן. רבים מהצעירים לא מסוגלים להתמודד עם כך שיעבדו מתחתם מבוגרים בגיל של הוריהם. חלקם אפילו אומרים 'אני לא מסוגל לתת לו הוראות'. זה נראה לך הגיוני? הם צריכים ללכת לפסיכולוג".

זה באמת קורה?

"בטח, ולא רק בהייטק. זה קורה גם בבתי חולים עם אחיות. יש לי מקרה של אחות שהגיעה אליה אחראית מחלקה חדשה שצעירה ממנה ב־20 שנה, ואמרה לה: 'נראה לך שהחולה ירצה לראות אחות בת 60 שתרים אותו?'. זה קורה גם אצל מורים כשמנהל חדש וצעיר מגיע לבית הספר ולא יכול לראות את המורה הבוגר, אז הוא לוקח ממנו עבודות כמו מחנך כיתה או רכז שכבה".

טיעוניה של לנדאו מקבלים חיזוק מבדיקה שערך לבקשת "מוסף כלכליסט" בני פפרמן, ראש מינהל תכנון ומחקר במשרד הכלכלה. פפרמן פילח את עמדותיהם של מנהלים כלפי עובדיהם המבוגרים לפי גיל המנהלים עצמם — עד גיל 45 הם הוגדרו "צעירים" ומעל לגיל זה "מבוגרים". הבדיקה העלתה כי 26.5% מהמנהלים הצעירים טענו שעובדים מבוגרים כדאיים פחות מצעירים, לעומת 17.8% מהמנהלים המבוגרים. רק 32.4% מהמנהלים הצעירים ו־44.4% מהמנהלים המבוגרים טענו את ההפך — שאין הבדל בין עובד מבוגר לצעיר.

גילנות כזו היא תופעה חדשה?

"זו תופעה שהחלו לשים אליה לב בישראל מסוף שנות התשעים, מאז שהחלה האדרת הדור הצעיר. לפני כן המושג לא היה קיים כאן, אבל כבר היה מוכר בעולם. זה חלק מהתדמית שהמוצלחים הם הצעירים. אבל זה פשוט לא נכון".