האיום הכלכלי הגדול: קריסת הרשות

קיים חשש סביר שגל האלימות של הימים האחרונים מקרב את קצה של הרשות הפלסטינית, שהתפרקותה היא חלום הבלהות של מדינת ישראל.

במקרה של התפרקות השלטון הפלסטיני, המעמסה שתיפול על ישראל תהיה כבדה מנשוא. מעמסה פוליטית, ביטחונית, ולא פחות מכך כלכלית.

לפני כ־20 שנה, בשעה שהממשל הישראלי העביר את השלטון לרשות הפלסטינית, עבדו במוסדות הממשלתיים הפלסטיניים פחות מ־20 אלף עובדים — רובם עובדי מערכות החינוך והבריאות — ועליהם פיקחו מעט קציני מטה ישראלים. היום עובדים במשרדי הממשלה הפלסטינית יותר מ־150 אלף איש, שאליהם יש להוסיף עובדי ציבור וגמלאים, שמפרנסים בערך מיליון נפש. תקציב הממשלה הפלסטינית הוא כ־16 מיליארד שקל, שחלק נכבד ממנו הוא תרומות ממדינות העולם. אם הרשות הפלסטינית תתפרק מי ישלם את כל זה? מי יהיו ראשי המשרדים והשירותים? וזה עוד לפני שמצרפים לכך הוצאות ביטחון אדירות, שבראשן פריסה מוגברת של צה"ל.

נסיבות כלכליות הן בין הגורמים שמעכבים את היו"ר מחמוד עבאס (אבו מאזן) ממימוש האיום של התנערות מהסכם אוסלו והקמת "מדינה פלסטינית תחת כיבוש", שפירושה פירוק הרשות. הסיבה מוכרת: הכלכלה הפלסטינית תלויה לחלוטין בכלכלת ישראל. ללא ישראל תהפוך הגדה בתוך זמן קצר לעזה ב', עם מצוקה במתכונת אפריקאית ואבטלה מהגבוהות בעולם.

תלות הדדית ברורה

המחשה טובה של התלות הכלכלית של הפלסטינים בישראל אפשר לקבל מנתונים על יותר מאלף המפעלים הישראליים שפועלים בגדה המערבית. מדובר ב־14 אזורי תעשייה ישראליים בגדה, שהגדולים והמוכרים בהם אלה מישור אדומים בדרך ליריחו שבו 330 מפעלים; ברקן בשומרון עם 160 מפעלים; אזורי התעשייה של עטרות על כביש ירושלים־רמאללה; וכמו כן אזורים קטנים יותר בסמוך ובתוך יישובים יהודיים.

עובדים פלסטינים במתפרת בגדים באזור התעשייה ברקן. 14 אזורי תעשייה בגדה צילום: נמרוד גליקמן

כולם, בלי יוצא מהכלל, הם מפעלי טכנולוגיה מסורתית ובתי מלאכה שמנצלים את היתרונות שבגדה: שכר עובדים נמוך וכן שכירות וארנונה נוחים יחסית. אלה מפעלים לעיבוד מזון, טקסטיל, מוסכים, בתי דפוס, יצרני רהיטים, מפעלי מתכת ומפעלי פלסטיק וספקי חומרי בניין.

בתהליך מוכר שהכלכלה הישראלית עברה, בדגש על מעבר לתעשייה ויצוא של טכנולוגיה עילית, עזבו אותה המפעלים המסורתיים. הטקסטיל שעזב את עיירות הפיתוח — אופקים ודימונה — עבר לשטחים הפלסטיניים ומהם לירדן, למצרים ולטורקיה; ועם הסרת המכסים נטש כליל את האזור והרחיק למזרח, לסין. "חומר גלם לייצור זוג נעליים עולה לי יותר מנעליים גמורות מסין", אמר לי פעם יצרן נעליים פלסטיני מחברון.

ענפי התעשייה המסורתית הם הגורם המרכזי בכלכלה הפלסטינית. באזורי התעשייה הישראליים בגדה עובדים כ־30 אלף פלסטינים. עוד כ־20 אלף עובדים בבניין בערי המתנחלים ובמעגל שני של שירותים למפעלים ישראליים: הובלות, אספקה, וכן בחקלאות.

תעשייה של קבלנויות משנה

קיים גם סחר עקיף ישראלי/פלסטיני שמספק תעסוקה לרבים בגדה. התופעה בולטת בענפי הטקסטיל והרהיטים. חלק נכבד מהרהיטים, למשל, שמוצגים בחנויות בישראל, יוצרו למעשה בשומרון (בעיקר בנפת שכם) בפיקוח מלא של חברות ישראליות. הם מאוחסנים במפעלים ומחסנים בהתנחלויות כדי להימנע מהבדיקות הביטחוניות במעברים, ומהטרחה שבהעברת הסחורות מגב של משאיות פלסטיניות למשאיות ישראליות.

קיימת גם תעשייה שלמה של קבלנויות משנה שמבצעים פלסטינים עבור ישראל. ואם נוסיף לכך את 100 אלף הפלסטינים שעובדים בתוך ישראל (עם ובלי רישיונות), ואת תעשיית המחצבות והאבן הפלסטינית שמייצרת ושולחת ישירות לישראל — נמצא שלפחות 200 אלף פלסטינים מתפרנסים מהקשר לישראל. ההערכות הן שהם מהווים כרבע ויותר מכוח העבודה הפלסטיני, ומייצרים בערך 20% מהתוצר הפלסטיני.

לרוב העובדים הפלסטינים הללו אין אלטרנטיבה. גל האלימות הנוכחי עלול למוטט את הסדרי הביטחון בגדה ולהביא למצור ישראלי על מובלעות פלסטיניות. פירוש הדבר: חיסול הכלכלה הרעועה של הגדה והפיכתה, כאמור, לעזה ב'.