הכלכלה הפלסטינית: לא מפחדים מאירופה

אלא שחשיבותה הכלכלית המיידית של החלטת האיחוד לכלכלה הישראלית, וגם הפלסטינית, מועטה ביותר. הסיבה העיקרית היא שהיצוא מההתנחלויות לשווקים בחו"ל הוא מועט מאוד. סיבה נוספת היא שאפשר לעקוף את הסימון בנקל, משום שרבים מהמפעלים בהתנחלויות מייצרים רכיבים למוצרים מוגמרים שמיוצרים בישראל. עם זאת, להחלטה חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה, בייחוד משום שהיא מרמזת על אפשרות של הטלת חרם כולל על ישראל בעתיד.

מפעל ריטייל ישראל באיזור תעשייה ברקן צילום: נמרוד גליקמן

זול יותר לפעול מעבר לקו הירוק

מבט כולל על היקף הייצור בהתנחלויות מגלה שמדובר בכ־1,000 מפעלים. רובם ב־14 אזורי תעשייה בגדה המערבית. הגדולים שבהם הם ברקן בשומרון, מישור אדומים בכביש ירושלים־יריחו, פארק התעשייה אריאל, ומתחם עטרות בצפון ירושלים. הרוב המכריע של העובדים במפעלים הללו הם פלסטינים, והבעלות היא בדרך כלל ישראלית.

רוב התעשייה מעבר לקו הירוק היא מסורתית ומיועדת ברובה לשיווק מקומי. בין המפעלים ישנם נגריות, מסגריות, מפעלים בתחום הטקסטיל, הפלסטיק, האלומיניום, הניר וכן לא מעט מחסנים, מוסכים ומכבסות.

השיקול המרכזי של רוב המפעלים לפעול מעבר לקו הירוק הוא כלכלי. ברקן למשל מרוחק 15 דקות נסיעה מכביש 6. הארנונה באזור התעשייה נמוכה, ועלות השכירות כ־50% פחות מבאזורי התעשייה הסמוכים שבתוך הקו הירוק, כמו ראש העין למשל. משתי הסיבות הללו - היקף הייצוא הקטן וההוזלה הניכרת בהוצאות - החלטת האיחוד האירופי אינה טורדת את מנוחתם של בעלי אותם מפעלים.

בסוף הפועלים ניזוקים

עיקר המפעלים שעזבו את הגדה לתוך ישראל, עשו זאת לא בגלל החרם, אלא מפני שהיו בבעלות זרה והופעל לחץ על הבעלים. כך למשל מפעל סודהסטרים שעזב את מישור אדומים ועבר לאיזור תעשייה בדרום. ואולם מי שניזוק מהמעברים הם בעיקר פועלים פלסטינים שהרוויחו במפעלים הללו שכר גבוה כמעט כפליים מהשכר בגדה.

כך או אחרת, הוראת האיחוד האירופי היא צעד פוליטי שעתידו לכלכלת ישראל ולפלסטינים אולי יהיה בעתיד מרחיק לכת, אבל בינתיים השפעתו מועטה מאוד.