סחורה גרועה מארה"ב בדרך לקרנות הפנסיה שלכם

ביום חמישי הקרוב צפויה להיכנס למדדי ת"א־100 ות"א־75 מניית מנקיינד ששווי השוק שלה עומד על 1.19 מיליארד דולר. מדובר במניית פארמה בעלת מוצר אחד (משאף אינסולין) שמכירותיו לא מתרוממות, עם גירעון בהון העצמי, עם קופת מזומנים שמספיקה לה עד לינואר 2016 ועם עתיד מעורפל. מדובר גם באחת המניות המשורטטות (מלשון שורט) ביותר בארה"ב.

גיוס במחיר דמיוני

למרות כל זאת, הבורסה הישראלית פותחת בפני מנקיינד חלון הזדמנויות שספק רב אם היתה מקבלת כמותו במקומות אחרים. אילו רק ראשי הבורסה היו פחות נלהבים להביא לכאן חברות חדשות בכל מחיר. והמחיר של מנקיינד הוא לא זול. מנקיינד היא לא הראשונה; בספטמבר נרשמו למסחר בתל אביב שתי מניות ביומד נוספות מארה"ב: ביוטיים ונבידאה. שתי הסנוניות הראשונות שהגיעו לכאן קטנות ממנקיינד אך המשותף לשלושתן הוא הצורך הדחוף במזומנים. ביוטיים כבר ניצלה את הרישום הזה לצורך גיוס של כ־110 מיליון שקל.

הרישום לבורסה הישראלית, כשלעצמו, הוא לא החלום הרטוב של מנקיינד. היא נרשמת בתל אביב מכיוון שבצורה זו היא יכולה לגייס כאן סכום דמיוני במחיר דמיוני. ההערכות הן שמנקיינד צפויה לגייס במעמד הרישום כ־400 מיליון שקל. איך? העובדה שהיא תיכנס למדדים המובילים מייצרת ביקושים אוטומטיים, אנוסים, מצד תעודות הסל העוקבות אחרי המדדים הללו. מכיוון שתעודות הסל הן מכשיר השקעה פסיבי, כזה שפועל בצורה אוטומטית ומחויב לרכוש את המניות הנסחרות במדד שאחריו הן עוקבות, מנקיינד בעצם מנצלת אותו כדי להנפיק לאותן תעודות הסל מניות, להזרים מאות מיליוני שקלים לחברה ולהשלים מהלך מהסרטים. אם מנקיינד כל כך בטוחה בעצמה ובסחורה שהיא משווקת למשקיעים, מדוע היא לא מנפיקה את מניותיה לכלל השוק ועושה כך רק לתעודות הסל?

כל זה קורה מבלי שמנקיינד ואלה שיבואו בהמשך נדרשות לפרסם תשקיף שבו יתפשטו בפני המשקיעים. הן לא מחויבות לתהליך שכזה כי חוק הרישום הכפול מאפשר להן, ומכיוון שהנהלת הבורסה כל כך להוטה להביא לכאן עוד ועוד חברות עד שהיא מוכנה להקריב הרבה בשביל לקבל מעט.

ולא מדובר בסתם עוד אירוע, כי אם בכזה שישפיע מהותית על המדדים. המשקולת של מניית מנקיינד במדד ת"א־75 תהיה כ־5% ובמדדי הבלוטק והביומד היא תהיה 7.5% ו־10% בהתאמה. היא נכנסת למדדים אלו במחיר הנתמך באדיבות הכסף הטיפש והמכני של תעודות הסל. לא נתפלא אם הכסף הטיפש המחויב לרכוש את המניה בכל מחיר ישיג תשואה נמוכה בעתיד.

ביינארט. להקריב הרבה בשביל לקבל מעט צילום: עמית שעל

מנקיינד כמתאבן

אבל מנקיינד היא לא הבעיה. האיום הגדול באמת טמון באפשרות שמנקיינד היא רק המתאבן, זו שאחראית על פתיחת התיאבון לחברות נוספות מסוגה שיגלו שהן יכולות לעשות הנפקת דה לוקס בבורסה הישראלית ויעוטו על ההזדמנות שנפלה להן מהשמים. הנפקה עם ביקושים מובטחים, מבלי לפרסם תשקיף בישראל, ועם רגולציה מקלה. על הקווים כבר עומדים גוזרי הקופונים ומחככים ידיים בהנאה. הם יביאו לכאן עוד ועוד חברות, יגזרו על הדרך מיליוני שקלים (כי ככה זה בארה"ב) וישאירו לתעודות הסל את כל הכיף הכרוך בהתמודדות עם התוצאות. לא צריך דמיון מפותח כדי לנחש מה יקרה לאחר שמנקיינד תיכנס למדדים המובילים. פשוט צריך להביט על גל חברות הנדל"ן האמריקאיות שהגיעו לגייס כאן מיליארדי שקלים מכספי הפנסיה, רק מכיוון שהמוסדיים מוכנים לתת להן את הסכומים הללו בלי ביטחונות ובריבית שהן לא היו מקבלות בארה"ב גם בחלומות המתוקים ביותר שלהן.

בהתחלה הגיעה חברה אחת, בחנה את גובה וקור המים וראתה שזה אפשרי. אפילו חמים למדי. במקרה של חברות הנדל"ן האמריקאיות, אלו שבדקו את השוק היו חברות ראויות, גדולות, שממוקמות בטבורו של עולם הנדל"ן העולמי. במקרה של מנקיינד אין אפילו את החסד הזה – החברה הראשונה שרוצה לעשות מהלך גדול שכזה היא לא מאריות הפארמה. ובקרוב יצטרפו אליה עוד ועוד גופי שיווק המשכנעים את מנהלי כספי הפנסיה והגמל לקנות עוד ועוד מהסחורה הלוהטת.

כדי שזה לא יקרה, מישהו בבורסה - או יותר נכון המנכ"ל יוסי ביינארט - חייב להבין שעד יום חמישי הקרוב יש זמן להגדיר את החוקים. זה לא מסובך. הגבלה של כניסת חברות זרות ל־15%–20% מהמדדים, או כל מספר אחר שנשמע סביר, יכולה לחסוך תופעה שבה המדדים יתמלאו בחברות שאף אחד לא באמת רוצה לראות בתיקי ההשקעה הפסיביים של הציבור. גם הגבלה של המשקל שלהן במדדים יכולה להוות פתרון. מה שבטוח הוא שבמצב הנוכחי זה לא יכול להתנהל, והדרך, שבה הציבור מוצא את עצמו עם מניות שהוא לא היה רוכש אם לא היו מחייבים אותו, חייבת להיחסם.

המדד כישות שזוהמה

אי אפשר להתעלם גם מהמגמה המנשבת בציבור. משקלן של תעודות הסל רק גדל משנה לשנה, והתעשייה מנהלת היום קצת יותר מ־110 מיליארד שקל במאות תעודות. לשם השוואה, קרנות הנאמנות ששלטו בשוק ההשקעות (שאינן גמל או פנסיה) עד לפני 12 שנה מנהלות היום 236 מיליארד שקל. עוד ועוד משקיעים מגלים שהם לא וורן באפט, שלא ניתן באמת לנצח את המדדים לאורך זמן, ומסיטים כספים להשקעות מסוג זה.

באוצר אפילו נשמעים קולות המעודדים כניסה של גוף פנסיוני שיהיה פסיבי ויסתמך אך ורק על השקעה במדדים. כל זה בהנחה שהמדדים הם אכן מדדים ולא ישות טכנית שזוהמה בנחיל של חברות שאף אחד לא רצה אותן בשום מקום.

ברגע שהמשקיעים יבינו שעובדים עליהם, הם יברחו מתעודות הסל ויחפשו אלטרנטיבות אחרות. אז בבורסה יגלו שהם גם הכניסו לכאן חברות לא ראויות וגם הקטינו את הנזילות.