יש בכלל טעם לדבר?

אנחנו מזלזלים במילים. המילה "פָּלָבְּרָה", "מילים" בספרדית, משמשת בלדינו, וגם בקרב הספרדים עצמם, כמקבילת הביטוי "הכל דיבורים". הכל רק רוח וצלצולים. שפתנו מלאה כינויי גנאי עדינים יותר ופחות לתקשורת הבין־אישית: מ”הכל דיבורים” ו“פתפותי ביצים” ועד "מילים כמו חול ואין מה לאכול". לדברי טעם יש פחות כינויים נרדפים: “מילים כדורבנות”, “דברים נכוחים” או “דברים היורדים חדרי בטן”, ואם מישהו זוכר עוד אחד הוא מוזמן לשתף. הוא יתקשה להיזכר. חוסר הסימטריה בין התיאורים השליליים לפעולת הדיבור ובין מילות התיאור החיוביות נפוץ בשפות רבות בעולם. הדיבור פשוט לא זוכה לעודף כבוד. גם ההקשבה לא.

בספרה החדש "Reclaiming Conversation" – ובתרגום חופשי "לקחת בחזרה את השיחה" – האנתרופולוגית והפסיכולוגית שרי טרקל מאוניברסיטת MIT מבכה את הירידה בקרנה של השיחה. היא רואה בטכנולוגיית ה"תקשורת" גורם מזיק. רבים חולקים על הניתוח הזה. אני איתם. הטענה שאמצעי התקשורת השונים דווקא מרדדים את המסרים או פוגעים בקשר האנושי עדיין טעונת הוכחה. אבל הכל מסכימים שהשיחה עצמה – מגע אנושי ודיבורים – חשובה מאין כמותה לחיזוק הקשר האישי והחברתי. אפילו לקיום. השיחה היא חלק מתמצית האנושיות, אומרת טרקל, וכנראה צודקת. תנו לה יותר כבוד.

אפילו יותר ממה שתיארתם לעצמכם שמגיע לה. מחקר חדש שהתפרסם השבוע שופך אור על תפקיד השיחה, לא רק בחברה האנושית אלא דווקא אצל בעלי הכנף, וליתר דיוק בקרב הזברה פינק, מין של ציפורי שיר אוסטרליות ממשפחת הפרושיים, שפופולריות בקרב מגדלי ציפורים וחיות במונוגמיה זוגית. בני הזוג נשארים יחד עד מותם. הרומנטיקה כל כך עזה אצל הזברה פינק, בין היתר כי היא מתחילה בשירי חיזור שהזכר משמיע לנקבה, עד שהיא מתרצה ובוחרת בו. בקן המשותף שני בני הזוג נושאים בנטל: כשהנקבה דוגרת על הביצים הזכר יוצא להביא מזון. כשהוא משגיח על האפרוחים הנקבה יוצאת ללקט. פמיניזם ציפורי שכזה.

ציפורי זברה פינק. התקשורת חשובה צילום: ibc.lynxeds

המדענים, בכמיהתם להצית שיחה ערה בין הציפורים, השביתו את הרומנטיקה. הם ארבו לזוגות זברה פינק בטבע, לכדו את הזכר במהלך מסע הליקוט שלו ועיכבו את חזרתו לקן בשעה ויותר – בשגרה, הפרידות לא נמשכות יותר מחצי שעה. כשהזכר שב, הקליטו וצילמו החוקרים את דואט הציוצים בין בני הזוג. בריב המשפחתי אפשר לצפות כאן.

ניתוח חילופי הציוצים, לדעת החוקרים שהתקבצו מאוניברסיטאות צרפתיות ואוסטרליות, העלה קשר חזק ומובהק בין ציוציו של הזכר מיד לאחר שובו באיחור ובין התנהגות הנקבה למראהו ולמשמע דבריו. ניתוח מדויק של ההקלטות גילה קשר עקבי בין קצב הציוצים, עוצמתם ומִשכם של ציוצים יחידים ובין מה שקרה מיד אחר כך. לדעתם, דואט השירה היה לא פחות ממשא ומתן על חלוקת העבודה. כשזכרים האריכו בציוציהם, יותר בנות זוג התרצו, השיבו את שלום הקן, והחיים חזרו למסלולם. כמעט מזכיר אותנו.

האם יש פה לקחים מדעיים? בהחלט. האחד, גם בטבע הפראי, זוגיות בריאה מבוססת על תקשורת פתוחה. האחר, אולי היכולת לדבר אינה מותר האדם מהבהמה. וגם לא קיומם של מבנים חברתיים. למעשה, נראה שככל שנעמיק ונחקור בעולם החי, ככל שנרכוש יותר ידע והבנה, כך נלמד להיות צנועים יותר.

לאתר של פרופ' שיזף רפאלי: www.shezaf.rafaeli.net