פרשנות
ההסכם בין האוצר להסתדרות הוא טוב - אבל לא היסטורי
ההסכם שנחתם הלילה הוגדר על ידי כחלון וניסנקורן כהיסטורי - אבל רחוק מלשנות את מבני הכוח הבסיסיים במגזר הציבורי; ואם חייבים לבחור - המנצח הוא ניסנקורן, אבל בנקודות
09:4623.12.15
שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן מיהרו להכריז בלילה, אחרי חתימת הסכם השכר, שמדובר הסכם היסטורי. "ההסכם הזה הוא לא פחות מהיסטורי", אמר כחלון ו"עשינו היום יחד היסטוריה בעלת משמעותית חברתית חסרת תקדים", אמר ניסנקורן. ההיסטוריה, לדבריהם, היא בכך שבפעם הראשונה הסכימו האוצר וההסתדרות על כך שמחצית מתוספת השכר תחולק באופן דיפרנציאלי, כך שבעלי דרכות השכר הנמוכות יקבלו יותר מאשר בעלי דרגות השכר הגבוהות.
מימין: כחלון וניסנקורן צילום: אלכס קולומויסקי
קראו עוד בכלכליסט:
- ברגע האחרון: בוטלה השביתה הכללית במשק שתוכננה להיום
- לראשונה: ההסתדרות שוקלת תוספת שכר דיפרנציאלית
- המאבק החברתי של ניסנקורן עובר דרך בעלי השכר הגבוה
כחלון כינה זאת "הסכם שמשנה את כללי המשחק ואומר באופן ברור – מה שהיה הוא לא מה שיהיה". זה נכון במובן מסויים, כלומר שכאשר עוד שנתיים יחלו שוב לשבת נציגי ההסתדרות והאוצר לקראת הסכם שכר חדש עמדת הפתיחה תהיה שברור שישנה דיפרנציאליות והשאלה היא רק כמה ואיך. אם שר האוצר שיכהן אז יתעקש להרחיב את הרגל בדלת ולהכניס גם את היד, אז אולי החלוקה לדיפרנציאלי ולא דיפרנציאלי תהיה משמעותית יותר מהחצי-חצי עליו סוכם הלילה, ואז אפשר באמת יהיה להסתכל אחורה ולומר שההסכם הנוכחי היה משמעותי. אבל עד אז הוא לכל היותר שיפור המצב הקיים, אך זה בערך זה.
כלומר הדיפרנציאליות היא הישג לא קטן לשר האוצר וגם לניסנקורן שהסכים למהלך כזה למרות שהוא נוגד את האתוס של הוועדים החזקים בהסתדרות שרגילים להעשיר את העשירים. אבל מכאן ועד לשינוי כללי המשחק הדרך מאוד מאוד ארוכה. "שינוי כללי המשחק" זה מושג שמדבר על שינויי עומק מהותיים במגזר הציבורי, וכאלה אין בהסכם הנוכחי.
מימין: כחלון וניסנקורן צילום: אלכס קולומויסקי
בשורה התחתונה – מי ניצח?
ניסנקורן, אבל בנקודות. אם מודדים את הניצחון כמי שהביא הישג שהכי קרוב לדרישות המקוריות שלו, או מי שחוזר הביתה לפוליטיקה הפנימית עם יותר מחיאות כפיים, אז ניסנקורן הוא האיש. הוא ביקש 11% וקיבל 7.5%, הוא ביקש שלא להכניס כמעט שום סעיף משמעותי של שינוי מבני הכח במגזר הציבורי, כזה שמעביר כח מהוועדים להנהלה, וכך היה. כחלון יכול לרשום לזכותו את דריסת הרגל בדמות הנושא הדיפרנציאלי, אבל הסיכום הוא רחוק, רחוק מאוד, מהמספרים שכחלון היה נראה כל-כך עיקש עליהם שעות ספורות לפני כן. בתדריך לכתבים בשעות הצהריים הוא ובכירי משרדו הדגישו שתוספת שכר של 7.5% תינתן אם ורק אם ההסתדרות תיענה לכל דרישותיהם, כלומר דיפרנציאליות מלאה והסכמה לשורה של שינויים דרמטיים במבנה הכח במגזר הציבורי. זה, איך נאמר בעדינות, רחוק מאוד ממה שסוכם.
לכן מי שצריך להיות מאוכזב הבוקר הוא הממונה על השכר, קובי אמסלם. במשך שנים הוא מנסה להסביר לשרי האוצר את החשיבות של דיפרנציאליות וצמצום פערים במגזר הציבורי ואת החשיבות של שורת רפורמות לשינוי מבני הכח. בשנה שעברה המוסד לבוררות אילץ את אמסלם לשלם לעובדי הטאבו 30 אלף שקל לכל אחד מהם כדי שיסכימו להכנסה של מערכת מיחשוב שנועדה להקל על עבודתם ועל השירות לציבור. אמסלם רצה לחסל את התופעה הזו ולקבוע מנגנון שימנע עיצומים כל פעם שיש שינוי טכנולוגי. הוא רצה גם להאריך את תקופת הניסיון עד לקבלת קביעות משנתיים לשלוש ועוד. בסוף כל מה שהוא קיבל זה את ביטול המכרז הפנימי, שזה נחמד, אבל לא היסטורי. אולי זה בעצם הסיכום לכל ההסכם שנחתם הלילה. נחמד, אבל עוד מוקדם לכנות אותו היסטורי.
