פסיקה היסטורית: אולמרט נשלח לכלא, העליהום נשלח להקפאה

1. דוד רוזן

בית המשפט העליון שלח אתמול, לראשונה בתולדות ישראל, ראש ממשלה לשנה וחצי בבית הכלא והרשיע את כל הנאשמים בפרשת הולילנד, שעד אתמול נחשבה לאחת מפרשיות השחיתות הגדולות שידענו. ואולם הנפגע העיקרי מפסק הדין הוא השופט דוד רוזן, שבשנה שעברה הרשיע את חבורת הולילנד במחוזי בתל אביב.

בסגנונו קירב רוזן את המשפט הכי קרוב לכיכר העיר ולרחבת הגרדומים. הרטוריקה הקשה, השימוש בתואר "בוגד" כלפי אהוד אולמרט ותיאור גלגולי הרקב והטומאה חרגו מתחום המשפט אל הפובליציסטיקה. אלא שהלהט הערכי הזה לא לווה בשקידה מקצועית סבירה. למשל, הסתמכות היתר על עד המדינה שמואל דכנר שלא נחקר נגדית ובחקירה הראשית שיקר בלי הכרה, למשל בהסתמכות היתר על האמירה "לא יעלה על הדעת" לעומת ראיות ממשיות.

מי יודע, אולי הווליום הגבוה של המחוזי הדליק את נורות הספק של העליון, כמו בסיפור שיוחס לח"כ משה סנה, שבנאומו סימן לעצמו "כאן הנימוק חלש, להרים את הקול". פסק הדין של רוזן היה מנומק חלש ובקול גבוה. בצעד חריג ביצע כאן בית המשפט העליון מלאכת פירוק והרכבה מחדש. הוא חזר עד חדרי החקירות, ניתח את הראיות באזמל כירורגי וכתב מחדש את פסק הדין.

התוצאה: ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט זוכה מהעבירה המרכזית שהורשע בה במחוזי, קבלת שוחד של 500 אלף שקל שעברו, לפי רוזן, מעד המדינה שמואל דכנר לאחיו יוסי אולמרט; ראש עיריית ירושלים לשעבר אורי לופוליאסנקי לא יישלח לכלא; ועונשם של עוד ארבעה נאשמים הומתק. למעשה רק ההרשעה והעונשים שגזר רוזן על מהנדס העיר לשעבר אורי שטרית ועל המתווך מאיר רבין נותרו בעינם.

השופט דוד רוזן צילום: אוראל כהן

2. אהוד אולמרט

לאחר הקראת פסק הדין התלבט אולמרט ארוכות אם לצאת לתקשורת. מצד אחד בער לו לחזור על "לא ביקשתי ולא קיבלתי" ולרומם את הזיכוי ב"שוחד הגדול". מצד שני היה לו ברור שיריביו יגנו את "מצעד הניצחון" וידגישו את השורה התחתונה: הוא ראש הממשלה הראשון שהולך לכלא. בסוף החליט לצאת ולחגוג את חצי הכוס המלא ולא להתאבל על החצי הריק.

פסק הדין ניתק את אולמרט כליל מהולילנד, מיזם נדל"ני שהפך מגרוטסקה אדריכלית על קו הרקיע של ירושלים לשם גנרי לעוצמתה ולחומרתה של השחיתות בישראל. והנה, העליון הקטין במידה רבה את גילויי השחיתות סביב הפרויקט כשמחק אצל מרבית המורשעים חלק ניכר מההרשעות שיוחסו לפרשה. והדייר שנועד לאכלס את הפנטהאוז המפואר בהולילנד המשפטי אפילו לא הגיע. לכלא הוא דווקא כן יגיע, אבל לא בגלל אחיו יוסי, אלא בגלל העוזרת שולה זקן שהתהפכה עליו ותיארה כיצד העביר לה שמואל דכנר, המשחד מטעמם של יזמי הולילנד, כספים שהועברו לפרקליטו ומקורבו של אולמרט עו"ד אורי מסר, לצורך מימון בחירות.

צילום: איי אף פי

שופטי העליון החליטו שבסיפור יוסי יש ספק סביר ואי אפשר לשלול את האפשרות שאולמרט לא ידע כלל על העברת הכספים מדכנר, ואילו בסיפור שולה אין ספק, והוא ידע על מימון הבחירות.

3. דני דנקנר

עו"ד יעקב וינרוט, סניגורו של דני דנקנר, נשא את אחד מנאומי ההגנה המבריקים בחייו בזמן הדיון בערעור. הוא טען לפני שופטי העליון שהשימוש במאכער הוא לא רק לגיטימי ונפוץ, אלא גם מוצדק וחיוני במקרים כמו זה שלפנינו. מומחיותו של מאיר רבין, לפי וינרוט, עולה על כל עורך דין ואין בקיא ממנו בנפתולי מבוך העכברים של מינהל קרקעי ישראל. השופטים לא השתכנעו. עונשו של דנקנר הופחת, אולם בשל הזיכוי בעבירת רישום כוזב.

טיעונו של וינרוט זכה לאוזן קשבת אצל השופט יצחק עמית, והוא הזהיר מפני מסקנה גורפת שלפיה שימוש במאכער הוא בהכרח שוחד. רבין נשכר בידי דנקנר להשתדל אצל קרוב משפחתו — מנהל המינהל יעקב אפרתי. גם על כך השקיף עמית בסלחנות, כשציין שלא כל העסקת קרוב משפחה של עובד ציבור מגבשת עבירת שוחד, והצירוף של שקיפות והקפדה על כללי ניגוד עניינים יכול להסדיר דילמות כאלה. אך כל אלה לא הועילו לדנקנר.

4. אורי לופוליאנסקי

חצי הכוס של הפרקליטות מלא בהליכת אולמרט לכלא ובכך שאיש לא זוכה בשלל הפרשות שאוחדו תחת קורת הגג של הולילנד. בהחלט לא מדובר בבלון שהאוויר יצא ממנו בקול נפיחה יגעה כמו שאמר פעם שופט צבעוני בשם עודד אליגון. מותר למורשעים לחגוג את ההנחות בענישה, אבל אסור להקל ראש בעובדה שכל החוגגים יגיעו לכלא.

כולם, חוץ מלופוליאנסקי שמחלתו המירה את שש השנים לשישה חודשים בעבודות שירות. השוחד הפיל אותו, המחלה הצילה אותו. והסיפור הזה הוא נדבך נוסף על הנוקשות הטהרנית של רוזן שרוככה אתמול. רוזן קבע שהוא אנוס על פי דין — מתחם הענישה — לשלוח את לופוליאנסקי לשש שנות מאסר. השופט עוזי פוגלמן קבע שכאשר מדובר בנאשם שמחלתו הקשה עלולה לקצר את חייו בתנאי מאסר — השופט מוסמך לסטות מהמתחם. נניח שרוזן באמת סבר שאינו מוסמך, איש לא היה נוטר לו אילו היה מגלה חמלה אנושית ומסרב מצפונית לדון אדם לקיצור חייו. אבל רוזן, כבר ראינו, הולך עד הסוף. ומדובר, להזכיר, בכספי שוחד שהלכו ליד שרה. לא לכיס, לא לאח, לא למימון בחירות.

צילום: עמית שאבי, יריב כץ, דודי ועקנין

5. בית המשפט העליון

הרבה קינות וצקצוקים נשמעו אתמול על המכה שספגה המלחמה בשחיתות. על כך ששופטי העליון קלקלו בעזרת הפרטים הקטנים את התמונה הגדולה שראה וצייר השופט רוזן.

נגד תפיסה זו צריך וחובה להתריע. ההגנות שמספק המשפט הפלילי מטילות על המדינה נטל מוגבר להוכחת אשמת הנאשם ועל ההגנה להציג ספק סביר בלבד. ולמרות זאת, שיעור ההרשעה בישראל עדיין מהגבוהים בעולם. אפשר להצטער על כך שהספק הסביר חילץ את אולמרט מהשוחד הגדול, ואפשר להצטער על כך שלא חילץ אותו מהשוחד הקטן. שתי ההשקפות לגיטימיות, ואוי לנו משופטים שיסתפקו באישור הרשעות מצלצלות רק משום שרוב הציבור תומך בהן.

העליון החזיר את המשפט למסלול שסטה ממנו רוזן. מסלול פחות דרמטי ומהדהד, פחות מתקן עולם ויותר צנוע, שמתמקד במה ששופטים אמורים לעסוק בו: ראיות, ספקות ובעיקר זהירות וקפדנות שנדרשים מחורצי גורלות אנוש.

ב־19 בינואר יחל הערעור של אולמרט על הרשעתו בפרשת מעטפות טלנסקי, שם ממתינים לו עוד שמונה חודשי מאסר. אתמול עלה הרעיון שלבית המשפט תוגש הסכמה למזג את החודשים האלה ב־18 החודשים שנגזרו אתמול.