פרשת הולילנד: כבודו כשל בלשונו

1. הנותן בראש

סגנון הכתיבה של השופטים בפסקי דין מעסיק את המערכת

"שופט נבחן בין היתר ביכולתו לרסן עצמו ולנהוג איפוק בתחום הרגיש של ממצאי מהימנות והבעת דעה על אופיים של אלה המופיעים בפניו", כתב שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי באחד המקרים שבהם נדרש העליון להתבטאויות חריגות של שופט. קדמי הגיב להערה של השופט עמירם שרון, שכתב על עד שהופיע לפניו ש"יש נוצות על פרצופו" וכיוון למשל של קרילוב שבו נתפס השועל בנטילת שוחד בלול התרנגולות לפי הנוצות שהיו מרוחות על פרצופו.

סגנון הכתיבה של פסקי דין מעסיק את המערכת. בהשתלמויות שופטים מנסים להקנות להם איפוק ומתינות. לא תמיד בהצלחה. שופטים נבדלים זה מזה ברצון להתבלט, להטביע חותם, לקבל הכרה ציבורית. השופט דוד רוזן הפך לגיבור כשקונן בסגנון הנביא ישעיהו "כיצד פשה רקב ומסוס בלשכות אישי ציבור רמי מעלה". בשבוע שעבר, לאחר שהתהפכו חלק מקביעותיו בתיק הולילנד, התמקד העליון בפער שבין הנחרצות הרטורית לחללים הראייתיים. אולי, לו היה רוזן מתנסח ביתר צניעות, לא היו השופטים נדרשים לצעד החריג של כתיבת פסק הדין מחדש לאחר פירוק והרכבה של המסכת הראייתית. לזכותו של רוזן יש לומר שגם מהמדינה לא נחסך שבט לשונו. כשזיכה את נאשמי הדסק הרוסי בבנק הפועלים, קבע: "המדינה פעלה בצורה פגומה ונפסדת. התנהלות המדינה גובלת בהתנהגות שערורייתית". כמו שבהולילנד שילש את גינויי הרקב, השחיתות והמסוס, כאן נתן בראש כפול שלוש: פגומה, נפסדת, שערורייתית.

תאונות סגנוניות עלולות להכיל גם תקלות חמורות מהן

שופט אחר שסגנונו חריף במיוחד הוא משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים. גם דרורי נוהג לחבוט במדינה. "מידת הביטחון, ולעתים השחצנות, של עובדי הציבור בתשובותיהם לפניות אזרחים יוצרת תחושה אצל האזרח כי כל המידע מצוי בידי הפקידים", כתב דרורי בפסק דין נגד מינהל מקרקעי ישראל.

השופט דוד רוזן צילום: אוראל כהן

כשדחה את בקשת המדינה להרחיק את פעיל הימין נועם פדרמן מיהודה ושומרון, הגיב לטענת המדינה שהבקשה מידתית במילים אלה: "אשר לטענת המידתיות, ניתן לומר - בלי להגזים - כי אם היה מתבקש סטודנט בפקולטה למשפטים למצוא דוגמה בולטת לחוסר מידתיות, היה בוחר בבקשת המדינה לאסור על המשיב להימצא בכל אזור יהודה ושומרון".

השאלה החשובה היא עד כמה תאונות סגנוניות משקפות גם תקלות חמורות מהן. בעת האחרונה עלה שמו של השופט ציון קפאח שישב בהרכב שדן אנס לעבודות שירות. לפני כעשור החליט אותו קפאח לשחרר פדופיל למעצר בית, משום שהטיל ספק בתמימותה של ילדה בת תשע שנפלה קורבן למעשיו. "הנאשם אמנם זאב אבל הקטינה אינה כיפה אדומה כלל ועיקר", כתב קפאח. השופט צבי גורפינקל במחוזי תיקן את העיוות הזה.

"אין להטיל כל אשמה על הקטינה שפיתתה כביכול את הנאשם שהוא בן 30 העומד כביכול חסר אונים מול המתקפה עליו מצד ילדה בת עשר", קבע גורפינקל.

גם השופט דרורי רשם תקדים הזוי כשלא הרשיע אברך שדרס בכוונה קופאית אתיופית, מהטעם שרישום פלילי עלול לפגוע בסיכויי הנאשם להתמנות לבית הדין הרבני. אבל השיא היה בתיאורו כיצד היטיב האירוע דווקא עם הנפגעת.

השופט אדמונד לוי ז"ל

"המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי", כתב. "היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה... היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו".

העליון התמחה בריכוך פסקי דין נחרצים מדי

אפשר לציין כאן גם את השופט הצבעוני עודד אליגון שפיו בלם את קידומו. אליגון זכה לכותרות בשל שתי התבטאויות שייזכרו

כ"כנאום הטפילים" ו"נאום הכינים" שהקימו עליו את החרדים. כשזיכה אליגון את אביגדור קהלני הוא לא היסס לתאר את ראיות התביעה כ"אוויר חם שהשתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה שלא הניבה אפילו ריח רע לרפואה".

כמו הולילנד היו גם הרשעתו של אריה דרעי בקבלת שוחד, חיובן של אילנה דיין ותוכניתה "עובדה" בפיצוי על הוצאת לשון הרע על סרן ר' ופרשת זדורוב דוגמאות בולטות לפסקי דין שעברו ריכוך בבית המשפט העליון. שלושת פסקי הדין היו נוקבים ונחרצים. שופטי העליון דאגו להחזרת הפרופורציה על כנה.

בגלל קוצר היריעה נזכיר רק עוד כמה מהשופטים הבולטים שהעשירו את הפסיקה בסגנונם הייחודי ובייחוד בחופש לירות לכל עבר: מישאל חשין ואדמונד לוי המנוחים, וכן דליה דורנר ומיכל אגמון־גונן יבדל"א. בלעדיהם, יש להודות, היה המשפט הרבה יותר משעמם.