ג'ונגל בווילה: לשנות את הנורמות

בכל הסיפור הזה של ועדת השלושה והמימון לביתו הפרטי של ראש הממשלה ומשפחתו בקיסריה, עניין אחד נשאר לא פתור: מה עבר בראשה של היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה שלומית ברנע־פרגו, וגם בראשו של חשב המשרד יוסי איצקוביץ?

יש כמה שאלות מרכזיות שצריך להפנות ליועצת המשפטית. ראשית, מה גרם לה לשים לב שמשהו עקום בשיטה הזאת רק באפריל 2015, אחרי שדו"ח מבקר המדינה בעניין ההתנהלות במעונות ראש הממשלה כבר התפרסם? שמשהו בדיווחים של סמנכ"ל משאבים ומבצעים במשרד ראש הממשלה עזרא סיידוף כנראה לא יושב כמו שצריך, עד כדי כך שהוועדה החליטה באותו מועד שצריך להתחיל להסתמך על חוות דעת של מישהו אחר?

האם היועצת המשפטית לא שמה לב עד אז שמישהו מנצל כאן פרצה? האם היא לא שמה לב לפני כן שמישהו הבין שלמרות העובדה שמשלם המסים אמור לממן את אחזקת הבית הפרטי בקיסריה כל עוד לא מדובר בהשבחת הנכס, אפשר להכשיר עבודות, טיפולים ותיקונים רבים, ובלבד שמישהו יגיד שלא מדובר בהשבחה? האם היא לא שמה לב שמישהו מרחיב את הפרצה הזאת עוד ועוד ללא גבול?

בנימין ושרה נתניהו על רקע ביתם בקיסריה צילום: שאול גולן, אבי אוחיון לע"מ

ובמאי 2015, אחרי שברנע־פרגו כבר שמה לב שמשהו לא בסדר, כשגילתה לתדהמתה שאחד העובדים של עזרא סיידוף – עובד תחום התחזוקה במשרד ראש הממשלה, שמקבל משכורת מהמדינה – עושה עבודות שוטפות בביתו הפרטי של ראש הממשלה בקיסריה, האם היא היתה צריכה להסתפק בשיחת נזיפה? בפרוטוקול נכתב בלשון יבשה כי "תתקיים פגישה באשר למותר ואסור לבצע במעון הפרטי על חשבון משאבי המשרד", אף שכמה שורות קודם לכן קבע חשב המשרד כי "אין למשרד כל בקרה בדבר התיקונים שמבצע מר מלכה במעון הפרטי, ובהחלט ייתכן כי הוא משביח את הנכס ולא רק מבצע עבודות תחזוקה". האם קביעה חמורה זאת אמורה להסתיים בשיחת נו־נו־נו, או שמא חובתה של ברנע־פרגו היתה לדווח על כך למישהו? נניח, למבקר המדינה או ליועץ המשפטי לממשלה? האם עשתה זאת?

ולבסוף, האם היועצת המשפטית הבינה בשלב מסוים שכל הסיפור הזה הולך להגיע לוועדת חקירה (כפי שהחליט היועץ המשפטי לממשלה ביולי 2015), ולכן החליטה להקדים תרופה למכה, שינתה את הטון שלה והתחילה להתנגד לכל מיני בקשות שהגיעו, עד שלבסוף החליטה עם שני חברי הוועדה האחרים לסיים את מנגנון הכסת"ח הזה ולפרק את הוועדה? ובלי קשר לתשובה לשאלה הזו, מה בדיוק קורה מאז? האם ברנע־פרגו מכשירה בקשות חדשות שמגיעות מלשכת ראש הממשלה לטיפולים בבית בקיסריה? אחרי הכל, בית שצריך תחזוקה רבה כל כך לא מתחיל להסתדר פתאום מעצמו.

למה יצאו הפרוטוקולים רק לאחר שנה?

סימן השאלה השני שמתנוסס מעל סיפור הפרוטוקולים הזה הוא מדוע משרד ראש הממשלה שחרר אותם רק עכשיו. התנועה לחופש המידע הגישה את הבקשה המקורית למשרד ראש הממשלה במרץ, לפני כמעט שנה. במשך חודשים רבים לא עשה המשרד דבר ולא שחרר את הנתונים, וגם מכתב תזכורת ששלחה התנועה באוקטובר לא שינה משהו באמת.

ובכלל, מניסיון קודם של התנועה לחופש המידע מול משרד ראש הממשלה, משרד זה לא ממהר למסור נתונים באופן כללי. פעמים רבות היה צורך בהכרעת בית משפט כדי שהמשרד ייאלץ למסור את הנתונים. זה לעולם לא ביוזמתו.

לכן, נשאלת השאלה מה גרם למשרד ראש הממשלה למסור את הנתונים האלה לתנועה לחופש המידע דווקא עכשיו? מדוע לא המשיך המשרד להתעלם או לחכות לבית המשפט, ועוד בפרט כשהוא יודע כי ברקע מתנהלת חקירת משטרה בעניין וכי לחוקרים עלול להיות עניין רב בפרוטוקולים אלה?

בהפוך על הפוך, ייתכן שהתשובה מסתתרת דווקא במשפט האחרון. ייתכן שבמשרד ראש הממשלה רצו שהפרוטוקולים האלה יתפרסמו דווקא עכשיו, בצל חקירת המשטרה, כדי לנקות את רעיית ראש הממשלה מכל הסיפור ולהשאיר בחזית את סמנכ״ל המשרד עזרא סיידוף. הוא זה שהעביר נתונים לוועדת השלושה, אחרי הכל.

ובכלל, ייתכן מאוד שהמסר כאן מלשכת ראש הממשלה הוא: אנחנו היינו בסדר גמור. ועדת השלושה אישרה לנו הכל, ופעלנו לפי דין. זה שהנורמות עקומות, זה עניין אחר. זה שהצלחנו להכניס תחזוקה לבית פרטי בהיקף של כ־200 אלף שקל בשנה ויותר על חשבון משלם המסים, זה עניין אחר. זו לא אשמתנו שהיתה שם פרצה. או כמו שכבר נאמר בעבר, כל עוד זה לא פלילי, אין פה סיפור, ולעזאזל אם זה לא נראה טוב בהיבט הציבורי. העיקר שזה לא פלילי.

עיוות שלא עומד בשום נורמה ציבורית

וזו גם בדיוק השורה התחתונה. עם ועדת השלושה או בלעדיה, עם פרוטוקולים או בלעדיהם, הפרצה הזאת, שמאפשרת לראש הממשלה ולמשפחתו לשלוח יד לכיסו של משלם המסים ולממן את תחזוקת ביתם הפרטי בקיסריה – עדיין קיימת.

זה לא קשור לראש הממשלה הספציפי הזה. זה היה נכון גם בתקופת חוות השקמים של אריק שרון או בתקופת כפר שמריהו, כוכב יאיר או מגדלי אקירוב של אהוד ברק. זה יהיה נכון גם למי שזה לא יהיה שיבוא אחרי נתניהו, אי שם בעתיד.

אין זה סביר שראש ממשלה, שמשתכר יותר מ־40 אלף שקל בחודש, שכל הוצאותיו עד השקל האחרון מוחזרות לו ממילא על חשבון משלם המסים, יממן גם את תחזוקת ביתו הפרטי, והרבה יותר מכך, על חשבון משלם המסים. זה פשוט לא סביר שמשפחה עם הכנסות של יותר מ־40 אלף שקל בחודש, עם אפס הוצאות כמעט, תקבל מימון כזה לביתה הפרטי, ועוד בקיסריה, בהיקף של מאות אלפי שקלים בשנה.

זה פשוט לא עומד בשום נורמה ציבורית.

ומאחר שמי שקבע את הנורמה המעוותת הזאת הוא ועדת הכספים, אי שם בתחילת שנות השמונים, זה הזמן של ועדת הכספים לבצע תיקון עולם ולשנות את הנורמה. הוועדה יכולה לבדוק מה נעשה בעולם, או לחשוב על מודל חדש בעצמה, ובעיקר לדון בשאלה מה הנורמה הראויה ואם צריך לממן גם את המעון הפרטי או לא.

אם משום מה זה נראה למישהו הגיוני שהציבור בכל זאת יממן את מעונו הפרטי של ראש הממשלה, תואיל ועדת הכספים ותקבע לכך סכום קבוע, תקרה חודשית או שנתית, וזהו. נניח, 5,000 שקל בחודש, שהם 60 אלף שקל בשנה. הסכום הזה מכובד לכל הדעות, ומשפחת ראש הממשלה יכולה להחליט לעשות בו מה שתרצה: לשכור גננים, טבחים, מבשלים, ליצנים. מה שזה לא יהיה. כל שקל מעבר לסכום הזה, שתשלם בעצמה.

האיש שהמפתח הזה נמצא כעת בידיו הוא יו"ר ועדת הכספים משה גפני. כל יום שבו הוא בוחר שלא לדון בנושא ולא לעצב את הנורמה כראוי הוא עוד יום שבו הוא נותן ידו לעיוות הזה, לפרצה הזאת, לפתח הזה לשחיתות.