"אם אני לא אספיק, אז אני לא אספיק"

ב־1967 רות ארנון היתה בת 33, אחרי פוסט־דוקטורט בביוכימיה, עם מעבדה במכון ויצמן. זו היתה השנה של מלחמת ששת הימים, המתיחות שלפני, האופוריה שאחרי, אבל המכון כמנהגו נהג, וארנון ועמיתיה חקרו היבטים שונים של טרשת נפוצה, כדי ללמוד את המנגנון של המחלה. אלה היו חבלי הלידה של מה שלימים יהיה הקופקסון, התרופה לטרשת נפוצה שאחראית לחלק גדול מההצלחה של חברת טבע. שלב א' של חבלי הלידה האלה נגמר רק ב־1975, עם תום המחקר הבסיסי ותחילת המעבר לניסויים בבני אדם. רק ב־1987 טבע נכנסה לתמונה, ונדרש עוד כמעט עשור עד לקבלת אישור של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA), ב־1996. דרך של 29 שנים.

20 שנה חלפו מאז. ארנון כבר בת 82, פרופסורית, כלת פרס ישראל לרפואה, לשעבר נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, וגם מולטי־מיליונרית — לפי ההערכות, הקופקסון הכניס לכיסה עד כה עשרות מיליוני שקלים. אבל ארנון ממשיכה לחקור. היא עדיין מגיעה בכל יום לאותו בניין שבו היא עובדת מאז 1970, ונכנסת למעבדה כדי להתמקד בעיקר במחקר. כיוון שהיא רק בתחילתו, היא מסרבת לגלות במה מדובר, ואומרת רק: "יש פרויקט חדש שאליו אני הולכת, צריך קודם כל לראות שהרעיון תקף וטוב, שיש בו ממש".

במקביל היא מנסה לקדם את החלום המדעי הנוכחי שלה, שאותו היא מגדירה "חיסון אוניברסלי לשפעת", כזה שימנע את כל סוגי המחלה ואת הווריאציות שלהם, המשתנות משנה לשנה. חיסון כזה כבר נמצא בשלבי מחקר מתקדמים, בהתבסס על פטנט של ארנון, ופיתוח שלו יוכל להקטין דרמטית את שיעור החולים. והוא גם יוכל להיות הצלחה מסחרית אדירה עוד יותר מהקופקסון, במסגרת חברה שארנון שותפה לה. "הכסף הוא אף פעם לא המניע", אומרת ארנון ל"מוסף כלכליסט", "הוא לא אישיו, הסיפוק הגדול הוא כשחולים מפיקים תועלת".

ומה הסיכוי שזה יקרה, שאחרי הקופקסון תהיי שותפה לפיתוח פורץ דרך נוסף? זה כמו לזכות בלוטו פעמיים.

"זה ממש לא דומה למילוי לוטו. זה תחום שאני עובדת עליו המון שנים, לא נכנסתי לזה אתמול. יש לי מאמר שנקרא 'חיסון סינתטי, חלום או מציאות' שפורסם כבר ב־1972, שנים לפני שהתחלתי לעבוד על חיסון לשפעת. כי ברגע שראיתי את הממצאים הראשונים אמרתי לעצמי: אפשר ליצור חיסון סינתטי, לא צריך לגדל את הווירוס, להסתכל בכל פעם מחדש על המבנה ורק אז ליצור חיסון. אנחנו עובדים על נוגדן שמטפל באזורים שמשותפים לסוגי השפעת השונים ושלא משתנים, לפחות כרגע אלה אזורים קבועים. אם החיסון יוכח כיעיל בבני אדם, השפעת לא תמוגר, אבל אם אנשים יהיו מחוסנים בחיסון כזה כמעט לא תהיה תחלואה, ולא יהיה צריך בכל שנה לפתח תרכיב עונתי. גם אם יהיו שינויים מסוימים, אפשר יהיה לשנות את החיסון הסינתטי בקלות יחסית".

רות ארנון. "החיסון האוניברסלי נגד שפעת הוא רעיון שאני סוחבת מאז הדוקטורט שלי, אבל קודם לא היה לי זמן להעמיק בו" צילום: אוראל כהן

את תזכי לראות את זה? במקרה של הקופקסון נדרשו 29 שנות מחקר ופיתוח עד להשקת התרופה.

"אני לא חושבת כל כך רחוק. אם אני לא אספיק אז אני לא אספיק. אני הרי יודעת שדברים לוקחים זמן ולא קורים ביומיים, אבל העיסוק עצמו כרגע טוב לי. גם החיסון וגם מה שאני עושה כרגע הם רעיונות שאני סוחבת שנים אבל קודם לא היה לי זמן להעמיק בהם".

אין שום מחשבות על פרישה?

"פעם בני 65 היו זקנים. כשביסמרק הגה את רעיון הפנסיה הגיל שנקבע היה די דומה לתוחלת החיים הממוצעת של התקופה, וזה נקבע כך בכוונה, בידיעה שלא יהיו הרבה אנשים שיחיו אחרי גיל הפרישה. היום תוחלת החיים בישראל היא יותר מ־80, אז מה זה גיל 65? אלה אנשים שעדיין במלוא כוחם. אולי מי שעובדים בעבודה פיזית נשחקים, אבל רוב האנשים היום לא עובדים בעבודות כאלה, אלא יש להם דווקא הרבה ניסיון והם יכולים לתרום הרבה יותר. לכן להוציא לפנסיה זה עוול לשני הצדדים. ומבחינתי, אני מאמינה שהדבר הכי נפלא הוא לקום בבוקר ולהגיד איזה כיף, אני הולכת לעבודה — עבודה במובן של עיסוקים שמעניינים אותי. אם הייתי פורשת לפנסיה, מה הייתי עושה בבוקר? רואה טלוויזיה? אני לא מאלה שאוהבות לעשות קניות. זה מה שכיף לי, אז אני ממשיכה".

כל הזמן קדימה

בניין וולפסון למחקר ביולוגי במכון ויצמן אפרורי למדי, וגם משרדה של ארנון כמו קפא בזמן, עם ספרים ומגזינים המצהיבים בתוך ארון ספרים ענקי ומיושן, בגוון שמהדהד את סוף שנות השבעים־תחילת שנות השמונים. "אני במשרד הזה מאז שפתחו את הבניין, כשהייתי מדענית צעירה. עכשיו כבר לא כל כך", מחייכת ארנון. לא קל לתפוס אותה לשיחה, רוב הזמן היא עסוקה, ממהרת או בחו"ל. נמרצת. גם המזכירה שלה, גרטה רוזנברג, כזאת, עם לוק שיקי במיוחד וצמידים לא שגרתיים. וגם היא מעל גיל הפרישה הרשמי, בת 70. "כמו שהעם עם הגולן, כך אני לא עוזבת את רות ארנון", היא מסבירה במבטא אנגלוסקסי. כשארנון מקבלת את פניי היא ישירה, עניינית, אפילו טכנית: "לא יודעת על מה אנחנו הולכות לדבר, אבל אני מקווה שזה יהיה קצר. אין לנו הרבה זמן".

על השאלה מאיפה החיוניות הזאת, איך אפשר להמשיך ככה, ללא הפסקה, ארנון אומרת שהסוד הוא "לחיות את חייך כל הזמן עם... לא רוצה להגיד מטרה, שנשמעת כמו מילה גדולה, אבל לשאוף ללכת קדימה. לא לפחד מאתגרים".

ארנון במעבדה, 1982. "לחיות את חייך עם השאיפה ללכת קדימה, ולא לפחד מאתגרים" צילום: מכון ויצמן למדע

אורח חיים בריא? ספורט?

"מאז שסיימתי תיכון לא עשיתי ספורט בכלל. ואחרי שקראתי לפני כמה שנים מחקר על ניסוי בחולדות - שהורעבו, הורידו משקל לאט והעלו אותו חזרה מהר - הפסקתי גם עם דיאטות קטנות של להוריד 2 קילו פה 2 קילו שם, והחלטתי שאני לא מוותרת על שוקולד, על גלידה או על קצפת. אני לא מגזימה, אבל לא מוכנה לוותר על מה שאני אוהבת. אם פעילות שכלית שורפת קלוריות, היא הספורט שלי".

וגם ההתרוצצויות בעולם, לכנסים, ובארץ, לפגישות. ארנון היא חברת דירקטוריון בכמה חברות ביומד שהיא מסרבת להרחיב עליהן את הדיבור, ובמקביל מעורבת בחברת Biondvax מנס ציונה, שמפתחת את החיסון הסינתטי לשפעת על בסיס המחקר שלה. את עיקר זמנה עדיין תופס המחקר: פרויקט חדש, "בחיתולים", ולצדו קשר הדוק עם טבע, שכן המחקר סביב הקופקסון לעולם אינו פוסק; "אנחנו בודקים יישומים שונים של התרופה ומנגנוני הפעולה שלה, למשל אצל ילדות שסובלות מתסמונת רט או במקרים של מחלות מעיים דלקתיות", מסבירה ארנון.

הקופקסון — ששמרה על בלעדיות עד שלאחרונה הושקה לה מתחרה גנרית — הכניסה בשנים האחרונות כ־4 מיליארד דולר בשנה ברחבי העולם. טבע נהנית מרווח תפעולי של יותר מ־3 מיליארד דולר בשנה, מכון ויצמן מקבל תמלוגים של מאות מיליוני שקלים בשנה, וארנון מקבלת מתוכם נתח שהיא מסרבת לנקוב בגודלו.

ידעתם שיש לכם ביד גילוי ששווה מיליארדים?

"בכלל לא התכוונו לפתח תרופה, אלא ללמוד את המנגנון של טרשת נפוצה. בשביל זה רצינו לעורר מחלה דומה בחיות מעבדה, אבל הגענו לחומר שבמקום לעורר אותה דיכא אותה. כשהבנו את זה עשינו סוויץ' מחשבתי במחקר, ומיד גם רשמנו פטנט. לא בגלל הכסף, אלא כי ידענו שאף חברת תרופות לא תטפל בתרופה בלי הגנה משפטית. לכן לכל מי שעובד בתחום אני אומרת תמיד: גם אם אין לך כלום — תוציא פטנט. ברגע שהמאמר יפורסם זה כבר נחלת הכלל, ואם זה לא מוגן כל אחד יכול לקחת. אבל לרגע לא חשבתי על הקופקסון במונחים של כישלון ששווה מיליארדים. אף פעם לא תרגמתי את זה לכסף. היום חושבים במונחים של כסף, לפני 30 שנה לא חשבו ככה".

ועכשיו את עדיין לא חושבת ככה, למשל על החיסון לשפעת? הרי השקעת בעצמך בביונדווקס.

"אף פעם לא עשיתי דבר בשביל כסף. אני לא מתנגדת לכסף, אבל הוא אף פעם לא הניע אותי. ביונדווקס קנתה את הזכויות לשימוש בפטנט ממכון ויצמן, ואני בוועד המדעי המייעץ שלה. קניתי מניות בחברה בתחילת הדרך, כדי לתמוך בפעילות שלה, אבל היא לא שלי".

החיסון האוניברסלי לשפעת במעבדות ביונדווקס. לקראת הניסוי הקליני האחרון צילום: אוראל כהן

חיסון לשפעת כמו לטטנוס

הפגישה עם ארנון מתקיימת בשיא עונת השפעת, שמפילה למשכב ילדים ומבוגרים מסביב, ועם חשש מחודש משפעת החזירים, שהובילה לאשפוזם של חולים במצב קשה ואף למותה של לפחות אשה אחת בישראל. ביונדווקס, כבר חברה ציבורית, מקווה לשנות את המצב הזה. כיום החיסונים נגד שפעת נעשים באמצעות נגיפים מומתים של זני השפעת הנפוצים; הפיתוח של ארנון מנסה להציע חיסון סינתטי שיהיה תקף לכל זני השפעת.

"החשיבות של חיסון אחד לכולם היא עצומה", מסבירה ארנון. "הרי יש זנים שונים, אי אפשר לנבא איזה זן יהיה השכיח. בשנה שעברה הזן העיקרי לא היה כזה שצפו מראש, ולכן הוא לא נכלל בתרכיב של החיסון, מה שהוביל לכך שהחיסון היה יעיל רק אצל 19% מהמחוסנים, הוא לא מנע את זן השפעת המרכזי באותה שנה. תרכיב אוניברסלי ימנע תחלואה מזנים רבים, כולל למשל של שפעת העופות או שפעת החזירים, שאף פעם לא יודעים מתי יגיע וריאנט חדש שלהן. וכשיהיה תרכיב כזה, לא יהיה צריך להכין בכל שנה חיסון חדש ולחסן את הציבור, אפשר יהיה לתת זריקת דחף רק אחת לכמה שנים, כמו טטנוס".

איך הגעת דווקא לחיסון אוניברסלי לשפעת?

"לא יצאתי מתוך רצון לפתח חיסון לשפעת. מדובר במחקר ארוך שנבנה נדבך על נדבך והתחיל בכלל מהדוקטורט שלי. רציתי ללמוד על תכונות אימונולוגיות של חלבון סינתטי, איך מולקולה סינתטית מסוימת מעוררת תגובה חיסונית חזקה. מצאתי את התשובה בסוג מסוים של חלבון שאיתו עבדתי, וחשבתי שאולי אצליח גם ליצור נוגדן שיכול לזהות אזור מסוים על הווירוס ולנטרל אותו. בהתחלה הצלחתי לעשות זאת עם וירוס פשוט שתוקף בקטריות, ואז עלה הרעיון שאולי אפשר לייצר כך חיסון נגד וירוס שתוקף בני אדם, כגון שפעת. בדקנו זנים שונים של שפעת, והצלחנו לנטרל את הווירוס בעכברים באמצעות חיסון שרלבנטי לארבעה אזורים שונים שמשותפים לכל הזנים שבדקנו. מאז ביונדווקס כבר הכינה חלבון סינתטי שרלבנטי לתשעה אזורים שנמצאים בכל זני השפעת שנבדקו. זה הבסיס לתרכיב שלהם".

החברה, שנסחרת בתל אביב מ־2007 ובשנה החולפת הונפקה גם בנאסד"ק, עומדת לסיים את שלב 2 בניסויים הקליניים בבני אדם, ועדיין לא מצליחה לסחוף את השוק בתוצאות מבטיחות במיוחד; שלב 3, שהוא תמיד הניסוי הרחב ביותר, אמור לספק את ההבטחה הזאת. "זה עומד להיות ניסוי גדול ויקר", אומרת ארנון, "הרי בשביל להראות שעם החיסון התחלואה פוחתת משמעותית צריך ניסוי בן אלפי משתמשים. ובעצם במקרה של החיסון הזה צריך להוכיח גם אוניברסליות וגם הגנה, וזה הרבה יותר מסובך".

הכנסת? בושה וחרפה

ארנון היא אם לשניים וסבתא לשישה נכדים, ו"אני כבר חולמת על נינים, אבל זה לא תלוי בי". נכדיה הבכורים כבר לומדים בקולג' בארצות הברית, שם חי בנה, מהנדס מחשבים שעובד ביהאו. היא חיה בתוך מכון ויצמן עם בן זוגה, ד"ר אוריאל ארנון, כימאי ומהנדס חומרים שעבד בתעשייה האווירית. במילים אחרות, גם בבית ארנון מוקפת באנשי המדעים המדויקים.

ארנון מקבלת את פרס ישראל לרפואה, 2001. "הדבר הכי נפלא הוא לקום בבוקר ולהגיד איזה כיף, אני הולכת לעבודה" צילום: עמוס בן גרשום / לעמ

במשך חמש שנים, עד הקיץ האחרון, היא גם כיהנה כנשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, שעוסקת בקידום מחקר ופעילות מדעית בציבור ובמערכת החינוך. היא מכירה היטב את תמונת המצב בתחום, והיא מודאגת. "רק כ־10% מתלמידי התיכון כיום ניגשים לבגרות של 5 יחידות במתמטיקה ובפיזיקה. ההייטק והביוטק מתבססים על בוגרי המגמות הריאליות, וכרגע מי שעובדים בהם למדו לפני 20 ו־30 שנה. בעוד עשר שנים יהיו הרבה פחות בוגרים כאלה שיוכלו להשתלב בענפים האלה, הצפי שיהיו חסרים לנו 7,000 מהנדסים בתוך עשור. אם עכשיו לא נמשוך תלמידים למקצועות הריאליים, מדינת ישראל כסטארט־אפ ניישן פשוט תדעך, ואיתה עוד ענפים. לא יהיו מקצועות מכניסים בלי מדע — אי אפשר שכולם יהיו רואי חשבון, כי לא יהיה למי לעשות ראיית חשבון".

היא מתוסכלת הן מגישת המערכת והן מבני הנוער עצמם. "מטריד אותי שתלמידים בתיכון בכלל לא רוצים ללמוד מדע, מתמטיקה, דברים שלדעתי חשובים מבחינת הכישורים של האדם. אני לא אומרת שצריך ללמוד רק מדע, צריך ללמוד גם היסטוריה וגיאוגרפיה, וגם סוציולוגיה, אזרחות, אבל שילמדו דברים שצריך ללמוד ולא שטויות, יש דברים שתצלינה האוזניים, שמעתי פעם על בגרות בתקלוט. בשביל זה שילכו לחוגים, או ללימודים על־תיכוניים אחר כך, אבל לא בתיכון ולא במקום ללמד מקצועות שיהפכו את התלמידים לאנשים משכילים. לא צריך לתת להם דרך קלה החוצה, דרכים להעלות ציונים במקום ללמד אותם. הכי מרגיז אותי שמנהלי בתי ספר משכנעים תלמידים לגשת לבחינה ב־4 יחידות מתמטיקה במקום 5 כדי שיוציאו ציון גבוה יותר וכך הממוצע של בית הספר יעלה. זו ממש שערורייה. כשתלמיד כבר רוצה המנהלים אומרים לו למה לך להתאמץ, עם היכולות שלך ב־4 יחידות תקבל ציון יותר גבוה. זה נורא".

מדברייך משתמע שאין יותר קרקע מתאימה לצמיחת מדע בהיקף רחב. שהתקופה שהולידה מדענים כמוך הסתיימה.

"זה לא מדויק. יש היום סטודנטים יוצאים מגדר הרגיל. בכל שנה יש תחרות המדען הצעיר של מוזיאון בלומנטל בירושלים, וההרצאות של הילדים שם פנטסטיות, לבוא ולהתפעל, תענוג. אני באה בטענות רק לאווירה בבית הספר שמוכתבת מלמעלה. וזה עוד בלי לדבר על כל המגזר החרדי, שלא מלמדים אותו כלום.

"אצל החרדים המבוגרים עושים עוול לילדים בכך שהם מונעים מהם חינוך, עושים עוול למגזר שלם שגוזרים עליו בורות ובעצם גם עוני, כדי לשרת את הפוליטיקאים החרדים והרבנים ולשמור על עמדת הכוח שלהם. הכוהנים והרבנים תמיד שלטו באמצעות הדת, זה כך עד היום — מנצלים את הדת כעמדת כוח שמנציחה ציות עיוור. יש אנשים ממש מוכשרים שבמקום לתת להם לפרוח מדכאים אותם. ההתנגדות ללימודי ליבה היא ממש אבסורד, קשה לי להשלים עם זה".

רגב. "לא ימנו לשר ביטחון מי שלא מבין בביטחון, אבל ימנו שר תרבות שתרבות לא מעניינת אותו" צילום: אלכס קולומויסקי

ובכל זאת, ארנון סבורה שהמצב הזה משתנה בהדרגה. "אני שמחה שיש במגזר החרדי מי שבכל זאת מעזים ללמוד. המזל הוא שחלק מהצעירים לא רואים בזה גזירת גורל והולכים ולומדים למשל מחשבים באוניברסיטה הפתוחה בלי לגלות לחברים שלהם ולסביבה שמגנה אותם על זה. אני יודעת את זה כי אני יושבת במועצת המנהלים של האוניברסיטה; הם לומדים תואר בהתכתבות ואת רואה אותם רק בסיום התואר, ואז הם הולכים ומקימים סטארט־אפים, הם מוכשרים מאוד. אני בקשר גם עם עדינה בר־שלום (מייסדת המכללה החרדית, כלת פרס ישראל ובתו של הרב עובדיה יוסף — דב"נ), שהקימה מכללות לנשים חרדיות ואחר כך לגברים חרדים. ואני מאמינה באבולוציה. אף אחד לא אוהב להיות עני, ועוד כשזה נגזר עליו. כשמישהו רואה שאפשר לפרוץ, הטבע יעשה את שלו ועוד ועוד אנשים ינסו לפרוץ החוצה".

יש תחושה של דחיקת הרציונליות מהחברה הישראלית, ובמקביל מעורבות גוברת של אנשי ציבור בפלילים או בהתנהגויות לא אתיות, ואצל חלק מהציבור מתחזקת התחושה של אובדן כיוון ודרך.

"המדינה היום היא לא זאת שהיתה כשאני הייתי צעירה, אין ספק בכך. יש קרייריסטיות של אנשים בכל התחומים, זה התפתח, וההתנדבות קיימת במידה מסוימת, אבל אני מרגישה שהרוח של חדוות היצירה, של 'באנו לבנות מולדת', שהיתה קיימת פעם, לא קיימת היום. עכשיו זה כל אחד לעצמו. גם בשלטון היו אנשים אחרים, בעלי שיעור קומה, היום חלק ממי שנמצאים בכנסת זה בושה וחרפה. כבר הגיעו שם לאלימות מילולית, ועל שטויות, לא על משהו בנפשה של המדינה".

היא מתארת מתח בין חלקים יצרניים ויצירתיים בחברה הישראלית, שחשוב לה להדגיש את קיומם, לבין חלקים אחרים. "יש דברים נפלאים במדינה, בטח יחסית לגודלה — בתחומי המדעים המדויקים ההישגים של ישראלים טובים מאוד, במדעי הרוח, יש לנו אנשים יוצאים מגדר הרגיל. יש מוזיקאים נהדרים, תזמורות איכותיות בקנה מידה עולמי. התרבות והאמנות פה נותנות הרגשה עילאית. הצרה היא שזה נחלת רק חלק קטן מהאוכלוסייה. בקונצרטים קלאסיים, למשל, רואים בעיקר אוכלוסייה מזדקנת. ואין כאן מספיק תמיכה בתרבות. אני יו"ר הוועד המנהל של תזמורת הקאמרטה הישראלית, אני יודעת כמה גופים אמנותיים סובלים מחוסר משאבים, לא משקיעים מספיק. לא אני זו שתקבע כמה צריך להשקיע בביטחון, אבל בהשוואה למדינות המערב שאנחנו רוצים להידמות אליהן — ברור שבתרבות אנחנו משקיעים פחות".

בהקשר הזה, מה דעתך על המינוי של מירי רגב, שציינה במידה של גאווה שלא קראה קלאסיקות ספרותיות, לשרת התרבות?

"זה מאוד מפריע לי. אף אחד לא ימנה לשר ביטחון מי שלא מבין בביטחון, אבל כן ימנו שר תרבות שלא מבין בתרבות וזה לא מעניין אותו גם. מה זה משנה מה משמיעים ברדיו? ובאופן כללי, יש בין חברי הכנסת הצעירים גם יוצאים מגדר הרגיל, אבל המפלגות לא מחפשות את האנשים הטובים. השיקולים היום הם אחרים. אנחנו לא הארץ היחידה שבה זה קורה, ראי את הפופולריות של דונלד טראמפ בארצות הברית. אבל הפופוליזם מפריע לי, כמו גם העובדה שאנשים מגיעים לתפקידים שהם לא ראויים להם ולא יודעים לעשות אותם. זה גורם לכך שמחוקקים יכולים להגיע להצעות חוק שפוגעות לא רק בתדמית המדינה אלא במהות המדינה. יש חקיקות פופוליסטיות, ויש חלקים באוכלוסייה שנשמעים הרבה מעבר לכוחם האמיתי, כוח פוליטי כזה או אחר משחק תפקיד, וכל הארץ מושפעת מזה. עזבי, לא רוצה להיכנס לזה".