המערכת המשפטית הצליחה לתקוע את השידורים מבג"ץ בשלב הניסיון

כמעט אין מחלוקת על חשיבותם של שידורים חיים מבית המשפט, לפחות של דיונים מהסוג שמתווה הגז נמנה עמם: דיון חוקתי עקרוני בנושא בעל חשיבות ציבורית רבה. אפילו בישראל הגיעו למסקנה הזאת. אמנם בעצלתיים, בגרירת רגליים, בחירוק שיניים, אבל התנגדות — פומבית ומפורשת — כמעט אין.

ב־2004 החליטה ועדה בראשות נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש לאשר שידורים כאלה. עשר שנים נדרשו למערכת להוציא לפועל פיילוט של שידור חגיגי, ורק תחת איום של חוק בנושא שקודם בכנסת. זה קרה בנובמבר 2014 בדיון בעתירה של כמה מבכירי הטכניון לבטל את חובת הפרישה בגיל 67.

דיון בבג"ץ צילום: ליאור גוטמן

השידור בוצע באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית — ומאז נדמו השידורים. מדוע? הסיבה הרשמית היא שהמכרז לבחירת הגוף המשדר עדיין מתנהל. הסיבה האמיתית: שופטי בית המשפט העליון לא ממש ששים לפתוח את האולם לשידורים. בדו"חות ובהחלטות אין נימוקי נגד, אבל כשלא ממש רוצים, דבר לא מתבצע.

ד"ר ענת פלג, מומחית ליחסי משפט ותקשורת מאוניברסיטת בר־אילן, מסבירה למה צריך לשדר: "אנחנו בעידן השקיפות, והשידור החי מתווך את מכובדות ההליך המשפטי. כרגע הציבור מקבל את הציוצים של הכתבים מתוך האולם, שמוזילים את הטקסט המשפטי. לאירוע מדיה חי יש כוח חברתי מלכד שחושף את הציבור לטיפול ההוגן של בית המשפט".

הנימוק האמיתי נגד שידור חי קיים בעיקר בערכאות הדיוניות, מחשש לפגיעה בהליך: עדים יחששו לדבר, עורכי דין יעשו הצגות, ונחקרים יחששו מהשפלות בחקירות נגדיות. איש אינו רוצה שיציגו אותו במערומיו כשקרן בשידור חי.

אבל בדיוני בג"ץ שאין בהם עניין פרסונלי כמו גיוס בחורי ישיבות, הפרטת בתי הסוהר ועתירות הגז, שבהן גובר העניין הציבורי, אין חשש כזה. ודרך אגב, גם אין מניעה לשדר פסקי דין: מדוע בעצם לא היה אפשר לשמוע בשידור חי את הקראת ההחלטות בעניין גורלו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט?