רפובליקנישט

ראשי המפלגה מבועתים, ולא בהכרח מהטון הגזעני שאופף את הקמפיין של טראמפ. האסטרטגים דנים בשבועות האחרונים בתרחיש אימה שבו יצליח טראמפ לזכות במועמדות — ואז לא רק שיפסיד בעצמו בבחירות לנשיאות (כרגע, לפחות, קלינטון מובילה מולו ברוב הסקרים), אלא גם יוביל לבריחה המונית של מצביעים מהמחוקקים הרפובליקנים בשני בתי הקונגרס. מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיץ' מקונל, כך חשף "הניו יורק טיימס", אפילו הבהיר לעמיתיו שבמידת הצורך, אם אכן יזכה טראמפ במועמדות, הם עצמם יוכלו להעלות בבחירות הכלליות תשדירים שליליים נגד טראמפ כדי להציל את כיסאם. זה תרחיש כמעט הזוי.

דונלד טראמפ. "אני נהפך למיינסטרים!" צילום: איי אף פי

אבל יש עוד סיבה לאיבה שהממסד הרפובליקני רוחש לטראמפ. כפי שניסח זאת הסנאטור לינדזי גרהאם, "זו בעיה גדולה מאוד: טראמפ הוא לא רפובליקני". בכלל לא נראה שהוא חושב ש"הממשלה היא הבעיה", כפי שגורסת הגישה הרפובליקנית הקלאסית, הוא מצהיר שאין לו שום כוונות לקצץ בביטוח הלאומי, תומך במרפאות לתכנון המשפחה, ובניגוד מוחלט לאינטרסים של התורמים הגדולים של המפלגה, הוא גם תומך במס רווחי הון על קרנות גידור, ובשינוי חוקי מימון המפלגות. וזו רק רשימה חלקית.

יש עוד ארבעה חודשים וחצי עד לוועידה הלאומית הרפובליקנית, שבה תוכרע סופית זהות מועמד המפלגה לנשיאות. עד אז אלוהים גדול, ויש גם תרחישים שונים ומשונים, כמו כניסת מועמד עצמאי למירוץ לנשיאות. אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע שטראמפ, המיליארדר שאינו מחויב לאף תורם עשיר, חשף את הפער האדיר שבין האידיאולוגיה של האליטה ששולטת במוסדות המפלגה לבין המציאות הכלכלית והדאגות הקיומיות של חלק גדול מבוחריה. הצמרת הרפובליקנית ממשיכה להציע את אותו מתכון בן עשרות שנים של הורדות מסים ושווקים חופשיים, ומבטיחה גאות שתרים את כל הסירות, ואילו הבוחרים, בייחוד אלה שבתחתית הסולם הכלכלי, מגלים שהצמיחה פשוט לא מרימה אותם. הם כועסים, הם מפנים אצבע מאשימה אל התחרות מעבר לים, והם מצביעים לטראמפ.

ועדיין, זה לא כל הסיפור. יש, בכל זאת, היגיון פנימי מאחורי ההצעות של טראמפ לבנות חומה בגבול עם מקסיקו, לגרש את כל המהגרים הלא חוקיים, ולהטיל מכסים על יבוא מוצרים מסין (הרפובליקה העממית היא מטרה אהובה במיוחד על טראמפ). החוט המקשר בין ההצעות האלה, מלבד ההתלהמות נגד זרים, הוא ההכרה בכך שבשווקים החופשיים של העשורים האחרונים, בכלכלה הגלובלית שאותה יצרו הסכמי הסחר החופשי, לא היו רק מרוויחים, אלא גם מפסידים. וטראמפ זוכה לאהדה גדולה במיוחד בקרבם, בקרב המצביעים בעלי השכלה תיכונית ומטה שנפגעו במיוחד ממה שמכונה "הלם סין": הצטרפותה של הרפובליקה העממית לכלכלה העולמית בתחילת שנות התשעים, שלפי מחקרים עדכניים גבתה מהמשק האמריקאי לא פחות מ־2 מיליון משרות. מצביעים אלה לא מוטרדים מכך שהשוק אינו חופשי מספיק. הבעיה שלהם היא שהשוק החופשי הגלובלי לקח להם את העבודה וזרק אותם לצד הדרך. אין פלא שהם תומכים בצעדים כלכליים נגד סין.

יש במפלגה הרפובליקנית מי שמוכן להודות בכך. למשל בעל הטור השמרני רייחן סלאם, שמשתייך לזרם של הוגי דעות צעירים, שטוען שהמפלגה חייבת להתעורר למציאות הכלכלית החדשה, ולא יכולה פשוט למחזר את המדיניות הישנה של רונלד רייגן (הוא וחבריו מכונים ה"רפורמיקונס"). "כאשר טראמפ תוקף את סין", כתב סלאם בתחילת השנה, "הוא פונה למצוקה של מיליוני אמריקאים שמרגישים שמתעלמים מהם. הכישלון של רפובליקנים אחרים להכיר במצוקה הזאת ולעשות משהו משמעותי לגביה הוא כתם מוסרי על המפלגה הרפובליקנית".

יש שתי בעיות לפחות עם משאלת הלב הזאת. ראשית, מי אמר שהצד השני של המפה הפוליטית אכן מייצג את האינטרסים של הבוחרים האלה? הדמוקרטים בארצות הברית קידמו את הסכמי הסחר החופשי בהתלהבות לא פחותה מזו של הרפובליקנים. אבל מעבר לכך, אף אחד לא הבטיח שהאלטרנטיבה לממסד הימני, ששבוי בידי העסקים הגדולים, חייבת לבוא מהצד השמאלי. מסתבר שהיא יכולה גם להתגלם בדמותו של מיליארדר גס רוח שמציע שילוב משכר של בידור, גאווה לאומית, בוז לממסד ושנאת זרים.