איפה השריף כשצריך אותו
במקום לצאת לשטח ולתפוס את הרעים, הרגולטור הישראלי התאהב בתיקון תקנות ותכנון רפורמות. במקום לטפל במי שחורר את הגדר, הוא מקים אחת נוספת. דרך בדוקה לאבד את אמון הציבור, והבורסה בתל אביב היא רק דוגמה
44
תיקי חקירה
של רשות ני"ע הסתיימו בהמלצה להעמיד לדין בין 1994 ל־1998
אלה היו חמש השנים הרעות של הבורסה בתל אביב אחרי החגיגות של תחילת שנות התשעים, והן השאירו רבבות משקי בית עם חובות כבדים בגלל הפסד מהשקעות באופציות ובמניות. שני עשורים חלפו מאז. בחמש השנים שהסתיימו ב־2015 מספר תיקי החקירה של רשות ני"ע שהוגשו לפרקליטות עם המלצה להעמדה לדין עמד על 42 - כמעט כמו מספרם באותן חמש שנים רעות.
בסרט "וול סטריט" של אוליבר סטון יש סצנה מפורסמת שבה הברוקר הוותיק מדריך את באד פוקס, הברוקר הצעיר והתמים עדיין. "הדבר העיקרי בקשר לכסף", הוא אומר לבאד, "זה שהוא גורם לך לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות". הוא צדק. היכן שיש הזדמנות לעשות כסף מכסף - תמיד יהיו נוכלים. העובדה שמספר ההמלצות להעמיד לדין נותר כמעט ללא שינוי מלמדת שהבורסה ממשיכה להיות מוקד משיכה לרמאויות, פחות או יותר באותו היקף, כבר 20 שנה.
השאלה שעולה היא במה הועילו הרגולטורים בכך שלאורך שני העשורים האחרונים הטילו, חוקקו ותיקנו שורה ארוכה של גזירות חוקים ותקנות? אם מטרתם היתה לתפוס פושעים, לא בטוח שהיא הושגה, ואם מטרתם היתה להרתיע עבריינים פיננסיים, אז הם גם לא הצליחו וגם שפכו את התינוק עם המים. ערימות החוקים והתקנות הללו מרחיקות היום מהבורסה הרבה בעלי חברות כשרים למהדרין, שפשוט לא רוצים להיכנס להרפתקה.
העולם אינו מושלם. שימוש במידע פנים תמיד יהיה חלק בלתי נפרד משווקים פיננסיים; הונאות פונזי יצוצו אחת לכמה שנים גם אם בכל פעם מחדש יישלח מישהו לכלא; קרנות שמבטיחות למשקיעים תשואות דמיוניות בלי כיסוי תמיד יהיו — וברור שתפקיד הרגולטור הוא למנוע רמאויות כאלה. השאלה החשובה היא באיזה אופן הוא בוחר לעשות את זה, והתשובה היא שהרגולטור הישראלי קצת איבד כיוון - ולא רק בתחום עבירות ניירות ערך. כמעט בכל זירה רגולטורית השתרש בשנים האחרונות דפוס פעולה שגוי מיסודו, שבו במקום לעשות את העבודה הבסיסית כל כך של לתפוס את הרעים ולהטיל עונשים כבדים, מקימים ועדות, מתווים מתווים ומטילים חובות רגולטוריות. במקום לטפל במי שחורר את הגדר, מקימים עוד משוכה וגדר נוספת. איש אינו נוהג כבר לפי העצה הטובה הזכורה מקלישאה קולנועית אחרת, מפורסמת לא פחות: When you have to shoot, shoot. Don't talk.
איור: דניאל גולדפרב 13
חברות מקבוצת אי.די.בי
הרכיבו את מדד ת"א־25 עם היווסדו ב־1992
היום עומד מספר החברות מקבוצת אי.די.בי במדד ת"א־25 על אפס. כן, אי.די.בי היא כבר לא מה שהיתה פעם. הנציגה האחרונה שהיתה לה במדד היוקרתי היא סלקום, שנגרעה בדצמבר 2014. מאז אפילו לא חברה אחת של הקבוצה הצליחה לחזור אליו. הדרך למטה של פירמידת אי.די.בי עברה בין היתר דרך חקיקת חוק הריכוזיות, הידוע בשמו הלא פורמלי "חוק נוחי דנקנר". הוא נולד כשבסביבה העסקית היתה תחושה, מבוססת למדי, שקבוצת אי.די.בי והעומד בראשה מרכזים בידיהם כוח רב מדי במשק שמנוצל לטובתם, וצריך לתקן את המעוות.
שני עשורים אחורה, לקבוצת אי.די.בי, אז בראשות המשפחות רקנאטי וקרסו, היו הרבה יותר אחזקות במגוון רחב יותר של תחומים: ממלט, נדל"ן, מזון ודלק ועד פיננסים, ביטוח והייטק. המילה "ריכוזיות" לא היתה מוכרת אז. זה לא אומר שריכוזיות לא היתה, להפך: אי.די.בי של לפני שני עשורים היתה אימפריה גדולה וריכוזית יותר, שהצמיחה לאורך השנים לא מעט מנהלים רבי־עוצמה. חלק מהם ניצלו את כוחם לרעה, אחרים הקפידו לפעול כדין, ולא רק באי.די.בי. מוקדי כוח היו מאז ומעולם במגזר הפרטי, ותמיד יהיו. השאלה היא עד כמה הם מעזים לנצל לרעה את השימוש בכוח שיש להם בידיים.
גם כאן, תפקידו של הרגולטור להעניש בעוצמה את אלה שמשתמשים לרעה בכוחם, וכך גם להרתיע את חבריהם הכוחניים, עבודה בסיסית שכל שריף באמריקה מכיר מאז ימי המערב הפרוע. אלא שכמו במקרה של רשות ני"ע, גם כאן הרגולטור מועל בתפקידו הבסיסי ביותר והולך בדרכים עקלקלות ולא יעילות. "חוק נוחי דנקנר" הוא ערב רב של סעיפים ותקנות שנועדו למנוע ריכוז עוצמה כלכלית. תכליתו טובה, אבל הוא דווקא אינדיקציה לכך שהרגולטור מאבד מכוחו לאורך השנים: קודם מוקמת ועדה, ואז מוכרזת רפורמה, ואז שימועים ופרקליטים וניסוחי־ניסוחים ולבסוף חקיקה סבוכה, במקום לצאת לרחוב עם אלה גדולה או אקדח מאופס כוונות ולתפוס את הרעים. זה קורה משום שמבחינות רבות הרבה יותר קל לשבת ולגבש רפורמות במקום לעשות סדר ברחובות. רפורמה לעולם לא מחטיאה. כלומר, היא בהחלט עלולה להחטיא ולהיכשל ואפילו לפגוע באלה שלא היה כל צורך לפגוע בהם — אבל זה כבר לא יהיה בקדנציה שלך. וגם אם כן, טמונים ברפורמה כל כך הרבה תופינים: היא מייצרת כותרות, היא מושכת זמן, היא מאפשרת למנות יועצים ולדרוך לרגולטורים אחרים על האצבעות.
וכך, קיבלנו את "דו”ח הסיכונים" (שאף מנכ"ל לא יודע מה כתוב בו), את התקנה המחייבת להקים ועדה לבחינת דו”חות כספיים (שמתאימה בפרופורציות שלה לחברות ענק בלבד, אך מחייבת גם את הקטנה שבהן), ואת הקנסות הכבדים שנלווים למי שבמקרה שכח לדווח על תרומה.
459
חברות
רשומות למסחר בבורסה בת"א נכון לסוף ינואר
הפעם האחרונה שבה הבורסה כללה רק 459 חברות היתה באמצע 1993. חזרנו 23 שנה לאחור. 1993 היתה אחת השנים התוססות ביותר בבורסה: מה לא הונפק לציבור? חברות בועה, קניונים בגודל של חנות מכולת בינונית, משחקי לוטו ברומניה, אטרקציות באילת ובעיקר חברות שלא עמדו בהחזר החוב לבנקים. אלה הועברו ממחלקת אשראים בעייתים למחלקת החיתום של הבנק, וזו הנפיקה אותן לציבור - כדי שתמורת הגיוס תועבר ישירות להחזר חובות, והציבור קנה הכל, כי בורסה מוכרת את חלום ההתעשרות המהירה.
אבל כשאומרים שהבורסה מוכרת חלום, זה לא רק כינוי גנאי לבועות שמתפוצצות. גם כדי שהמגזר העסקי יפרח צריך שיהיה חלום: חלום להקים חברות, לגייס עובדים, לייצא, להשיג פריצות דרך טכנולוגיות. בשביל זה הבורסה נולדה: כפלטפורמה לגיוס מיליון השקלים הראשונים הנחוצים לחברה בקו הזינוק, או לגיוס 50 מיליון השקלים שדרושים לקפיצת המדרגה העסקית הבאה. אלא שבאחרונה, במקום לפנות לחברות מסוג זה, קברניטי הבורסה מחזרים אחרי חברות כמו צ'ק פוינט ואורבוטק, ולחלופין ענקיות נדל"ן, רפואה והייטק אמריקאיות, כדי שיבואו להיסחר כאן. זו בדיוק הדרך ההפוכה מהרצוי. לנסות להביא את חברות הענק המצליחות והמחוזרות, שכבר עשו את זה בגדול, זה לחפש את הכסף מהעמלות ולא את החלום.
לאן נעלם החלום? למה ראשי הבורסה עסוקים בחיפוש אחר עמלות מסחר ולא בניסיון להגשים את הייעוד המקורי, החלומי, של בורסה כמצע להצמחת חברות? גם כאן צריך לחפש את "הרפורמה". במקרה הזה מדובר בשפע התקנות, החוקים, ההגבלות ודרישות הסף שהושתו על חברות בבורסה. אחרי שהרגולטור בנה גדר על גבי גדר למען המטרה הנעלה לכל הדעות של ”השבת אמון הציבור בשוק ההון”, החברות הצעירות והטובות פשוט איבדו את החשק - או שסתם אין להן כסף לתענוג. גם אם אנשי הבורסה ימצאו אותן, הם יגלו שהחברות הללו איבדו את האמון בשוק ההון. רגולציה סבוכה היא פתרון קל שאינו יכול להחליף עבודה קשה אך מדויקת של ניכוש העשבים השוטים.
ולא רק בשוק ההון: רגולציה לא חכמה היא מלכודת פתאים שגורמת נזק בכל תחום. באותו אופן, הרגולציה המורכבת ומלאת הכשלים שנולדה בחטא ומכונה "מתווה הגז" תקשה על מדינת ישראל לפתח שוק אנרגיה משוכלל ואטרקטיבי עבור שחקניות חדשות. ובדיוק באותו אופן של חיפוש פתרונות קלים, גם אם שר האוצר ימשיך לחלק לנצח לישראלים דירות במחירים מוזלים בהגרלות - אחרי שקודמו הגריל להם 0% מע"מ - פתרון אמיתי למחסור בדירות לא ייוולד.
כאשר אין באמת רצון לתקן את מה שעקום או לתפוס את המנוולים האמיתיים, ובמקום זה רק מותחים עוד גדר ועומדים על מגדל השמירה עם משקפת, אמון הציבור נסדק; לא רק של בעלי החברות בבורסה, שבחלק מהמקרים הרוויח את זה ביושר, אלא של כמעט כל מגזר אחר שכפוף לרגולטור, מאנרגיה, דרך בריאות ועד דיור.
3
רגולטורים
לא התיישרו, ואחד דווקא כן
חרף כישלונם של ראשי הבורסה בתל אביב, הצליח יו"ר הרשות פרופ' שמואל האוזר להשיג יעד שסימן לעצמו: הארכת כהונה בשלוש שנים נוספות. הוא הצליח במקום שבו כשלו שלושה רגולטורים אחרים באחרונה: הממונה על הגבלים עסקיים ויו"ר רשות חשמל, שלא הסכימו לתת גיבוי למתווה הגז וסיימו את תפקידם, ויו"ר רשות החברות הממשלתיות שלא מגלה "גמישות" בנוגע למינויים פוליטיים בחברות ממשלתיות, ונתון תחת מכבש לחצים אדיר כדי שיסיים את כהונתו.
מה שהשלושה האחרונים לא הצליחו להבין הוא ששם המשחק אינו מקצועיות, אלא לדעת לקשור דילים טובים, לבחור את יועצי התקשורת הנכונים ולהשיק בדרך עוד רפורמה, עוד ועדה. כי הכותרת של המחר מבטיחה את הג'וב של מחרתיים.
