תהיי חכמה ותשתקי
אף שבנות זוכות להעדפה מתקנת בשלב האיתור, בדיקת "מגזין כלכליסט" מעלה שהן נושרות יותר מבנים ברבים ממרכזי המחוננים שמפעיל משרד החינוך. הסיבה: הן נאלצות להתמודד עם שורה ארוכה של מכשולים ודעות קדומות בדרך למיצוי הכישרון שלהן
20:3225.03.16
בתה של ד"ר ג'ודי קוהאן־מס, מומחית למחוננים ומגדר מהמרכז ללימודים אקדמיים ומבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, אובחנה כמחוננת כבר בגיל הגן. בכיתה ב' עברה הילדה את מבחני האיתור למחוננים, ובכיתה ג' החלה לצאת יום בשבוע מבית הספר כדי ללמוד במרכז העשרה למחוננים במודיעין. במשך זמן רב, מספרת האם ג'ודי, נהגה הבת להסתיר מחברי כיתתה ומהמורים את העובדה שהיא לומדת במרכז מחוננים, והמציאה סיפורים שונים על הסיבות להיעדרויותיה כי היתה עסוקה בלהסתיר מי היא באמת. רק כשאזלו הסיפורים הודתה בסיבה להיעדרויותיה, "וגם אז לקח זמן רב עד שהיא יצאה מהארון ושיתפה את חבריה בכך שהיא מחוננת", מספרת קוהאן־מס. "היא נלחמה הרבה שנים עם הכותרת הזו, 'מחוננת'. היא כל הזמן היתה עסוקה באיך לא להיות מחוננת, כי זה אומר להיות מוזרה".
כלכליסט טו גו: האזינו לכתבה באודיו
בתה של עו"ד אביטל עופרן אובחנה גם היא כמחוננת, ובכיתה ג' החלה לפקוד את המרכז למחוננים באשדוד אחת לשבוע. "אחרי חצי שנה היא התחילה להתלונן", מספרת עופרן. "היא ילדה חזקה חברתית, אבל התלוננה שביום בשבוע היא לא מצליחה ליצור קשרים חברתיים משמעותיים. בכיתה שלה במרכז המחוננים היה רוב לבנים, והיא לא מצאה את עצמה. כשנתנו להם משימה להכין מצגת ולהרצות לכיתה, למשל, היא לא הצליחה להביא את עצמה לידי ביטוי, מה שמאוד הפתיע. בהתחלה חשבנו שאנחנו צריכים לשחרר ושאולי המסגרת לא מתאימה לה, אבל הבנו שחוסר האיזון המגדרי מפריע לה. כל השנה היא אמרה: 'אין הרבה בנות, והבנים נמצאים בכדורגל או באייפון'. המנהלת הבינה שיש פה בעיה, ובסוף היא עברה לכיתה עם רוב של בנות, ושם היא פורחת. החוויה שלי היא שהבנות לא מצליחות ליצור ביום בשבוע מעגל חברתי משמעותי, שמאוד חשוב להן להצלחה, וגם בגלל זה הן נושרות מתוכניות המחוננים. הן צריכות את היומיומיוּת כדי ליצור את החברות. לעזוב את בית הספר ליום שלם זה עניין גדול בשביל ילדה בכיתות ג'־ד'־ה'".
דיאנה, אם נוספת, סיפרה לנו כי בכיתה ג' בתה החלה ללמוד במרכז למחוננים רון ורדי בראשון לציון. "בשנה השנייה שלה שם היא התחילה להתלונן שהיא מפסידה את כל מה שקורה בכיתה בין הבנות, וכשהיא חוזרת מיום הלימודים במרכז היא מרגישה בחוץ. במקום שיהיה לה חיזוק בסביבה הבית־ספרית ופרגון על כך שהיא ילדה חכמה, היא מרגישה שהיא נענשת מבחינה חברתית. גם ככה כמחוננת היא נחשבת חנוּנית". בכיתה ה', הבת החליטה לפרוש מהלימודים במרכז המחוננים. "אצל בנות, החשיבות של 'להיות חלק מהקבוצה' גדולה יותר מהערך שהן רואות בלהיות חכמה ולטפח את היכולות שלהן", אומרת דיאנה. "אם מורים יהיו מודעים לכך שבנות מועדות לנשירה מתוכניות למחוננים, אולי הם היו יותר מחזקים ומפרגנים ותומכים בהן".
ד"ר חנה דויד: "במקום לעודד ילדה מחוננת להשקיע בתחומי ההתעניינות שלה, הורים רבים מנסים לשנות אותה. זה בעייתי מאוד להשגת מטרות קוגנטיביות ברמה גבוהה"
עד לפני כמה שנים, הטענה העיקרית שנגעה לקושי של בנות מחוננות היתה שהן סובלות מאבחון חסר: מספר הבנים שאובחנו כמחוננים היה גדול בהרבה, כיוון שמבחני האיתור התמקדו בזיהוי כישורים האופייניים יותר לבנים. ב־2001 החל האגף למחוננים במשרד החינוך להנהיג מדיניות של העדפה מתקנת בקבלת בנות לתוכניות מחוננים, וב־2009 שונתה מתכונת המבחנים כך שתותאם גם ליכולותיהן של בנות. בעקבות השינויים, היחס המספרי בתוכניות המחוננים כיום מאוזן למדי, אבל במישור המהותי הפערים בין המינים עדיין רבים: "התופעה של בנות בעולם המחוננוּת הוא עקב אכילס ידוע מתחילתו ועד סופו: החל בלאתר אותן, דרך זה שאחרי האיתור רבות מהן מוותרות על מקומן בתוכניות האלה, ועד לכך שהן נושרות מהתוכניות", מסבירה קוהאן־מס. "זה מעגל שלם שנובע מחוסר הלגיטימציה להיות מחוננת, שבנות ב־2016 עדיין מתמודדות איתו".
כיום, גם אם בתחילת הדרך קיים איזון בין המינים, הוא מתערער בהמשך. מנחם נדלר, מנהל האגף למחוננים במשרד החינוך, דגם לבקשת "מגזין כלכליסט" 11 מתוך 57 מרכזי המחוננים הפעילים בישראל. לדבריו, "אין בעיית נשירה גורפת של בנות מהתוכניות הייחודיות. האגף משקיע רבות בתוכניות התערבות וייעוץ לתלמידות ולהורים, ובעבודה עם בתי הספר במסגרת תוכנית שנועדה לספק ראייה הוליסטית של התלמידות והתלמידים ולספק להם מענה מיטבי - קוגניטיבי, חברתי ורגשי". ובכל זאת, בארבעה מהמרכזים שנבדקו (36% מהמדגם) התגלתה נשירה גדולה יותר של בנות, בעיקר במעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים (המרכזים שנכללו במדגם משרתים מרכזי אוכלוסייה יהודיים במובהק - נ"ר). יצאנו לבדוק מה בעצם הסיבות לכך.
הסביבה לא תומכת
"התפיסה בחברה הישראלית, ובמגזר היהודי בפרט, היא שיותר חשוב שבן יהיה מחונן מאשר שבת תהיה מחוננת", אומרת קוהאן־מס. "המלחמה של ההורים לגבי הבן המחונן היא הרבה יותר עיקשת, החל באיתורו בילדות ועד לשיבוצו במגמות יוקרתיות יותר בתיכון ובאוניברסיטה. רואים את זה למשל בערעורים על תוצאות מבחני האיתור: יש הרבה יותר ערעורים שמגישים הורים לבנים מאשר לבנות". ואכן, לפי נתוני האגף למחוננים במשרד החינוך, ב־2014–2015 רק כשליש מהערעורים במגזר היהודי נגעו לבנות.
"בנות רבות משלמות על מחוננותן מחיר חברתי ונפשי כבד", אומרת חנה דויד, ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית העוסקת במחקר ובייעוץ למחוננים זה 30 שנה, וממחברות הספר "אפשר גם אחרת: בנות ונשים - הישגים ואתגרים", הנוגע לבנות מחוננות. "לחברה יש תפקיד משמעותי בהתייחסות לבנות מחוננות: הורים רבים, מכל השכבות, עדיין מחנכים את הבנים להיות עצמאיים והישגיים, ואת הבנות להיות ממושמעות, אחראיות ועוזרות. את הבנים מעודדים לחקור את הסביבה ולהיות פעילים מחוץ לבית, לעסוק בפעילויות הקשורות למדעים ולטכנולוגיה.
"במקרים רבים הורים משדרים מסר כפול לבנות מחוננות: 'תהיי תלמידה מצוינת, אבל גם חברותית', 'תהיי מעולה, אבל אל תדגישי את היכולות השכליות שלך', 'תלמדי מה שאת רוצה, אבל לא יותר מדי'. הם מפעילים עליהן לחץ להתלבש יפה יותר, להתנהג בעדינות, להתחבר עם בנות או לא להבליט את העובדה שהן מתעניינות דווקא במחשבים. במקום לעודד ילדה מחוננת להשקיע בתחומי ההתעניינות שלה ולחבור לבני גילה שמתעניינים באותם תחומים גם אם פירוש הדבר שכמעט כולם יהיו בנים, הורים רבים מנסים לשנות את הבנות. מסרים כאלה הם בעייתיים מאוד כשצריך לגייס את כל הכישרונות, הכישורים והחריצות כדי להשיג מטרות קוגניטיביות ברמה גבוהה".
ענת גור־ריוה, מנהלת מרכז רון ורדי למחוננים בראשון לציון, מרגישה את התוצאות של המסרים האלה בשטח. "ההורים מאוד מלחיצים את הבנות. יש משהו באווירה המשפחתית, וגם החברתית, שלא נותן להן לפרוח ולממש את המחוננוּת שלהן. בכיתות מחוננים בבתי הספר הרגילים את רואה 30 בנים ושבע בנות. זה היה ככה גם בזמני, לפני 30 שנה, אבל מאז זה אמור להשתנות. החברה הישראלית עשתה רברס. השאלה היא מה קרה. אנחנו מרגישים שההורים לא משחררים אותן.
מרכז למחוננים ברמת השרון. רק כשליש מהערעורים על מבחני האיתור והסיווג הם מהורים לבנות צילום: עמית שעל במפתיע, היא אומרת, "הראשונות לעצור את הבנות הן האמהות. הן לא אומרות 'את מסוגלת, את יכולה, אני מאמינה בך'. לגבי הבנים, זה ברור שהבן ילך לכיתת מחוננים. את רואה בנים שכל כך מעריכים את עצמם, ולבנות אין שום הערכה עצמית. יש להן פוטנציאל, עובדה שהן מאותרות במבחנים, ובכל זאת הן לא מממשות אותו. הן לא מעזות". כדי להתמודד עם התופעה, אומרת גור־ריוה, נוקטים המרכזים יוזמות מקומיות, בדגש על תקשורת עם ההורים ופעילויות כמו ערבי אמהות־בנות.
הלחץ מכריע
היעדרה של תמיכה מספקת מהסביבה בולט עוד יותר נוכח הלחץ הלימודי והתחרותי שהמערכת מפעילה על המחוננים, ופוגע בעיקר בבנות. אב לתאומים, בן ובת, שאובחנו כמחוננים, מספר שהשניים החלו ללמוד בכיתה ג' במרכז למחוננים, אבל השפעת הלחץ על הבת היתה מובהקת. "פעם בחודש־חודשיים היא רצתה לעזוב", הוא מספר. "קיבלה ציון לא טוב? 'אני רוצה לעזוב'. המורה אמרה משהו על כך שלא הכינה שיעורים כי היתה במרכז מחוננים? 'אני רוצה לעזוב'.
"זה נבע גם מלחץ פנימי שלה להיות בסדר עם בית הספר ועם כל העולם, וגם כי הסביבה בתוכניות מחוננים היא כל הזמן תחרותית, וזה יותר קשה לבנות. בנות צריכות יותר תמיכה. זו גם עבודה של ההורים לעודד אותן ולשדר להן 'אתן לא שוות פחות מבנים', להאמין בהן ולהגיד, שוב ושוב: 'אתן תצליחו'". בפועל, המצב שונה בתכלית. להורים, מתברר, יש נטייה לטפל בבתם המחוננת רק במקרים קיצוניים, בעוד נטייתם לטפל בבנם המחונן חזקה בהרבה.
"כשלבת מחוננת יש בעיה, במרבית המקרים היא לא תישלח לייעוץ או לטיפול", אומרת דויד. "אם נביט לדוגמה בנתונים של הפונים אליי בשנתיים האחרונות, מדובר ביותר ממאה פניות בשנה של הורים למחוננים; פחות מ־10% מהפניות נוגעות לבנות. כשמדובר בהתערבות קבועה, שיעור הבנות נמוך אף יותר.
ד"ר ג'ודי קוהאן־מס: "בעוד שאצל בנים להיות מחונן זה מעמד חברתי, אצל בנות מחוננוּת גובה מחיר חברתי, שהולך ונהיה כבד יותר עם הכניסה לגיל ההתבגרות" צילום: אוראל כהן "נוסף על כך, בעוד שהורים לבנים פונים אליי בשלל בעיות, כמו 'הילד לא רוצה ללכת לבית הספר', 'אין לו חברים', 'הוא משתעמם', הורים למחוננות פונים כמעט רק במקרים חמורים: 'הבת שלי בלעה השבוע 20 כדורים', 'הבת שלי ברחה מהבית', 'היא סובלת מאנורקסיה'. כשפונים הורים לבנים זה בדרך כלל בגלל בעיות שאינן כה אקוטיות, שכן הם ערים יותר לבעיות אלה ומטפלים בהן מוקדם הרבה יותר".
עדי גלבוע, מנהלת בית הספר למחוננים "אופק" בירושלים, מספקת הסבר נוסף: "כשלבנים יש איזשהו קושי בלימודים, הקושי יותר מוחצן: הפרעות בכיתה, היפראקטיביות וכדומה, ואז כל המערכת נזעקת לטפל. אצל הבנות הרבה פעמים הקשיים הם יותר לכיוון המופנם, ואז בת שלא משתתפת בשיעור - זו בעיה שצריך לטפל בה, אבל המערכת פחות תזעק, כי היא לא מפריעה לכיתה שלמה".
המחיר החברתי כבד מדי
אחד המכשולים המרכזיים בפני בנות מחוננות הוא הקשיים החברתיים הנלווים לתגית "ילדה מחוננת": אצל הבנים התואר מחונן מגלם מעמד חברתי; אצל הבנות הוא מגלם מחיר חברתי יקר. "אצל הבנות זהו נושא המעורר קונפליקט פנימי שלעתים גורם לפיצול", מסבירה קוהאן־מס: "מצד אחד אני רוצה להיות נורמלית, אני רוצה חברים. אם אני רוצה חבר ומוצא חן בעיניי ילד שאינו מכיתת המחוננים, ואני יודעת שאני לא יכולה לדבר איתו על נושאים מסוימים - אני מבינה שאני צריכה להתנהג אחרת כדי שיהיו לי חברים. והמחיר החברתי הזה הולך והופך כבד יותר לקראת גיל ההתבגרות: ילדה בגיל ההתבגרות שואלת את עצמה 'מה ההסתברות שאם אני נמצאת בכיתת מחוננים יהיה לי חבר לא מכיתת המחוננים, שעושה שלוש יחידות במתמטיקה?'. אצל בנים זה אחרת, כי מקובל שהבן יהיה בחמש יחידות מתמטיקה והחברה שלו תעשה בגרות בספרות".
"הבת המחוננת נתפסת כלא חברותית, כבוסית, ועליה להיאבק על מעמדה החברתי", מוסיפה דויד. לדבריה, הקושי של הבנות נובע גם מכך ש"ילדים מוכשרים כועסים מאוד לנוכח חוסר צדק, ופעמים רבות נוטים להילחם אפילו במלחמות שנראות אבודות. לכן הם לעתים קרובות במיעוט חברתי. אצל בנות, מלחמות כאלה עלולות לגרום לדחיית בנות מוכשרות שוחרות צדק בידי מלכת הכיתה, מה שעלול לגרום לבידוד חברתי".
המאבק הזה, אומרת דויד, גורם לבנות מחוננות רבות לפתח פחד מהצלחה ותת־הישגיות. "פחד מהצלחה אופייני לבנות מחוננות לא פחות מפחד מכישלון, ועלול לגרום להן לכישלון מכוון: לא להגיע למבחן או 'לשכוח' לענות על אחת השאלות, להימנע ממטלות שיש בהן סיכון להצטיינות, לפרוש מתוכניות לימודים יוקרתיות ולהימנע מאתגרים".
"כשאני רוצה להיות כמו כולם ולא להיחשב לחננה, אני מוכנה לשלם מחיר לימודי, להיות תת־משיגנית", מסבירה קוהאן־מס. "ואם כבת הייתי מוכנה כבר בגיל צעיר לשלם מחיר ורק שלא להראות את המחוננוּת שלי - אז בגיל ההתבגרות על אחת כמה וכמה. לכן בגילים האלה נראה תופעה של תת־משיגנות, או שהבנות יסתירו את המחוננוּת שלהן. הן ישתקו או לא ישתתפו בכיתה הרגילה, אלא אם כן את מחליטה שלא אכפת לך מכלום, וזה המיעוט של הבנות".
עפרה בהרב, מנהלת מרכז "מרחבים" שבמטה יהודה, מספרת שתפיסת האחרוּת מאוד נוכחת סביב המחוננים. "רובם מרגישים מאוד שונים, בטח בגילים הצעירים, ואצל בנות זה עלול להיחוות כאחרוּת כפולה, כי היא מתווספת לאחרוּת המגדרית. כשהן מאותרות, על חלקן יש לחץ אחר מהבית. פעם סיפרה לי מרצה למגדר שאחת האמהות אמרה לה, 'אני מתלבטת אם לרשום את הבת שלי למרכז מחוננים, כי מי ירצה להתחתן איתה'. אני שומעת הרבה רמזים דומים לזה, גם אם לא כל כך בוטים. אנחנו פוגשים בנות שלא מרשות לעצמן להתבלט, שמאוד מצניעות את עצמן. יצא לי לא פעם לפגוש בנות במרכז שממש משחקות אותה לא יודעות.
תלמידה במרכז למחוננים. "לעזוב את בית הספר ליום שלם זה עניין גדול" צילום: עמית שעל "הרבה פעמים הבנות מחמירות עם עצמן הרבה יותר מהבנים. הן מפחדות להגדיר שאיפות, הן יותר מסויגות מהבנים להגדיר שאיפה שהיא באמת רחוקה. יש רצון להיות ילדה טובה, לא להשוויץ, לא לאיים ולא להיות מתוחכמת מדי".
קשיי ההתבגרות
"הבנות שעוזבות את התוכנית עושות זאת בעיקר עם המעבר לחטיבת הביניים", מסביר נדלר. לדבריו, אחת הסיבות לכך היא עלייה בעומס הלימודים "המציבה בפני הבנות קושי להשלמת החומר". בהרב מרחיבה: "בבית הספר היסודי קל למחוננים להשלים את היום שבו הם מחסירים בבית הספר, כשהם יוצאים למסגרת הייחודית. בחטיבה, מסגרת הלימודים יותר תובענית, יש דרישה גדולה יותר להצליח בלימודים, והרבה בנות מפחדות שלא יצליחו לעמוד בהשלמות. הן בלחץ של 'מה יקרה אם לא אצליח'. בנות בחטיבה לא רצו לנסות, לא הצליחו לדמיין שיצליחו לצאת יום בשבוע מבית הספר ולהשלים את החסר".
כדי למנוע מהבנות לפרוש מהתוכנית בכיתות ז'־ח'־ט', מספרת בהרב, התחילו במרכז מרחבים לקיים ערבי אמהות־בנות, "כדי לחזק את קבוצת הבנות מתוך קבוצת שייכות אינטימית. להראות להן שאפשר, להגיד להן: 'אל תפחדו לדמיין, תעזו להתנסות'".
בין הצלחה גברית להצלחה נשית
הילדות המחוננות נדחפות, פעמים רבות, "להצליח" - אבל מה זו בעצם הצלחה, ואיך מפרשים אותה מפרספקטיבה נשית? לכאורה מדובר במושג ניטרלי - אבל מחקר שפורסם בסוף 2014 בכתב העת האמריקאי "Psychological Science" זיהה כי קיים פער מהותי באופן שבו גברים ונשים מגדירים הצלחה.
החוקרים עקבו מתחילת שנות השבעים אחרי יותר מ־1,600 נערות מחוננות ונערים מחוננים בעלי כישורים גבוהים במיוחד במתמטיקה. מהמחקר עלה כי לאחר 40 שנה הנשים הרוויחו פחות, עבדו פחות שעות והיו בעלות נוכחות מעטה יותר בתחומי המדעים, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה. עם זאת, הן דיווחו על רמות גבוהות יותר של סיפוק אישי ותחושת הישג, לעומת הגברים.
החוקרים קבעו כי הפער בתחושות נבע מכך שנשים הגדירו הצלחה באופן רחב יותר ביחס לגברים: כשנשאלו איך הם מחלקים את זמנם, גברים כמעט תמיד שמו בראש סדר העדיפויות טיפוח קריירות משמעותיות שדורשות 50 שעות עבודה בשבוע או יותר; הנשים, לעומת זאת, הגדירו הצלחה בצורה רחבה יותר שכללה משפחה והשקעה בקהילה. כשנשאלו על ערכים מנחים, הגברים התייחסו יותר להצלחה בעבודה והרגישו שהחברה צריכה להשקיע בהם וברעיונות שלהם, ואילו הנשים נקטו גישה קהילתית יותר לחיים ולעבודה.
