חקר ביצועים: נאמני מגה ממשיכים לטעות ועובדי תנובה עשו רילוקיישן לסין
היועמ"ש החדש יצא נגד השלטון, אובמה ביקר בקובה, גפני נגד פגיעה בחברות הביטוח וגם חג פורים עצמו הושכב על מיטת האינקוויזיציה
07:1524.03.16
נאמני מגה
צילום: אוראל כהן
צילום: אריאל בשור
צילום: Marc Israel Sellem, Jerusalem Post
צילום: איי אף פי
צילום: עומר מסינגר
ממשיכים לטעות
צילום: אוראל כהן אחרי שהמועד האחרון להגשת ההצעות לקניית מגה כבר הוארך פעמיים, אחרי מגעים מקבילים עם כמה גורמים, אחרי שקידמו הצעות שלא היה להן סיכוי לעבור את רשות ההגבלים העסקיים - הודיעו נאמני מגה השבוע שהם מקפיאים את המכרז. בבסיס כל אלה רובץ החטא הקדמון, ההכרזה של הנאמנים ביום שבו קיבלו את המינוי: מגה תימכר רק כמקשה אחת. גם אם זה אומר פחות כסף, גם אם זה אומר פחות הגנה על העובדים, גם אם זו פגיעה אחרת בבעלי העניין. התפקיד של נאמנים בהקפאת הליכים הוא למצוא לחברה פתרון קבע שיוציא אותה מהבוץ כמה שיותר מהר ובתנאים הטובים ביותר. הם לא אמורים למרוח את התהליך, לקחת בינתיים את מושכות הניהול ולנפח את שכר הטרחה שלהם. במגה, הנאמנים נכשלים שוב ושוב.
נעמה סיקולר
עובדי תנובה
עשו רילוקיישן לסין
צילום: אריאל בשור תנובה עשתה אקזיט. ממש כמו אינטוסל, ראבלו או ווייז, אקזיט ככל האקזיטים, ועוד לפי שווי נדיר של יותר מ־2 מיליארד דולר. אלה רק העובדים שלא נתנו להם לממש אופציות, וגם לא גילו להם שהם עשו רילוקיישן. 6,000 העובדים של תנובה אולי קמים בבוקר בתל יוסף, אבל הם כבר מזמן עובדים בסין. למען האמת הרילוקיישן שלהם התרחש הרבה קודם, ב־2008, כשאייפקס קנתה את החברה והם עברו לעבוד אצל יהודים עשירים בלונדון. גם אז לא גילו להם. עכשיו הבוסים החדשים בבייג'ינג רוצים לצמצם נזקים, כי הסטארט־אפ שהם קנו פועל פחות טוב ממה שהם חשבו. זה השלב שבו מתחיל הרילוקיישן האחרון של העובדים: הביתה.
אמיר זיו
מנדלבליט
האיוּם מוליד טוב
צילום: Marc Israel Sellem, Jerusalem Post היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יצא השבוע נגד השלטון, ועוד פעמיים: כשסימן את חוק המקוואות כבלתי חוקתי, וכשביקר את רפורמת המינויים של הממשלה, בטענה שהיא מסיטה את האיזון בין הרצון למשילות לפגיעה בשירות מדינה שאינו־פוליטי "במידה המתקרבת לכדי מניעה משפטית". מנדלבליט קפץ לתפקידו היישר מחיקו של בנימין נתניהו, כמזכיר הממשלה, וכעת הוא נדרש לתמרן בין הפטיש לסדן ובין ביקורות שיגיעו בכל מקרה, בין שיישאר נאמן לממשלה או שיחליט נגדה. דווקא המצב המורכב הזה יכול להוליד טוב: אם בכל מקרה יחטוף, גדל הסיכוי שמנדלבליט יפעל על פי הכרתו ומצפונו, ללא מחויבויות קודמות או לחצים נסתרים. השבוע ראינו את זה קורה.
משה גורלי
אובמה בקובה
אבל קובה בשלה
צילום: איי אף פי
ביום ראשון, מיד לאחר המיסה, פעילות ארגון זכויות האדם הקובני "גברות בלבן" קיימו צעדת מחאה שקטה נגד המשטר. זה קורה מדי שבוע. במהלך הצעדה, עשרות מהן נעצרו. גם זה קורה מדי שבוע. אבל הפעם הן קיוו שזה יהיה אחרת; בכל זאת, קובה היתה עסוקה באותו יום בהכנות אחרונות לבואו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שהגיע אליה עם אשתו ובנותיו ממש כמה שעות לאחר המעצר.
אבל גם ביקור היסטורי של המנהיג הדמוקרטי החזק בעולם לא באמת יכול לשבש את סדרי העולם במשטר הטוטליטרי השכן. "אובמה צריך לדעת על הדיכוי שלנו", אמרה אחת המפגינות דקות לפני שנעצרה. אז אובמה כנראה כבר יודע, אבל הפשרת היחסים בעיצומה, עם צילומים חגיגיים ושיתופי פעולה מסחריים, ובלי חופש מחאה בסיסי, כשכל קול נגד המשטר נותר, עם אובמה או בלעדיו, לבן על לבן.
תמר טוניק
גפני
נגד פגיעה בחברות ביטוח
צילום: עומר מסינגר דיון ציבורי הוא לא רק חשוב, הוא גם הכרחי. אבל לא פחות חשוב לשים לב מתי "דיון ציבורי" נהפך למסכה עבור בעלי כוח לדרוס חסרי כוח, להשתמש בבמה הציבורית ל"דיון" שכל כולו קידום אינטרסים - כפי שקורה לאחרונה בוועדת הכספים בראשות ח"כ משה גפני. השבוע, למשל, הודיעה הוועדה כי תקיים דיון מהיר, אפילו בהול, ביוזמה של הממונה על שוק ההון דורית סלינגר להקים קרן פנסיה מוזלת. משרד האוצר סוף סוף מנסה להיטיב עם הציבור, בעיקר עם החלשים שבו, שמשלמים לקרנות הפנסיה דמי ניהול מקסימליים, ופתאום ועדת הכספים נזעקת.
לפני כמה חודשים, כשסלינגר קידמה יוזמה לקצץ בפנסיה של מי שיפרשו בקרוב, חברי ועדת הכספים לא נזעקו. דיון מהיר? דיון בהול? לא היה דיון כלל. שום דיון. אולי זה קשור לעובדה שהיוזמה ההיא לא נגעה לכיס של חברות הביטוח, והיוזמה הנוכחית כן. דיון ציבורי הוא לא פריבילגיה, הוא זכות יסוד שחברי הכנסת אמורים לשמור עליה למען האזרחים. והם צריכים לזכור את זה.
שאול אמסטרדמסקי
טוויטרתורת המידה
אי שם בראשית דרכה של טוויטר הוזמנתי לאירוע בתיכון שבו למדתי. אחת המורות נשאה נאום שבו הביעה חשש מתרבות הקיצור המקוונת, והביאה כדוגמה את העובדה שהרשת החברתית החדשה מגבילה כל פוסט ל־140 תווים בלבד. השבוע טוויטר חוגגת עשור שבו היא נהפכה, במקום לסמל האינסטנט, למופת של מינימליזם: מקום ששם את הטקסט במרכז, שדורש מגולשיו לערוך את עצמם היטב, שמספק עדכונים בזמן אמת וסיפורים אישיים ותחושת קהילה ומה לא. בלי הרבה רעש, בלי יותר מדי "צפו", בלי תמונות שמשמידות את עצמן או לייקים שנהפכים לאימוג'י. בעיקר מילים, מדודות היטב, וזהו. לא קל לשרוד ככה, כפי שמעיד הקרטוע המסחרי המתמשך של טוויטר, אבל צריך לקוות שזה אפשרי.
דור צח
לוקאליזציה
על חשבון מי
 | |||
רשת מריוט הודיעה כי כל המלונות האמריקאיים שלה יחלו בקרוב להשתמש רק במגבות תוצרת ארצות הברית, המיוצרות רק מכותנה מקומית. לפי הודעת הרשת, השינוי ייעשה בהדרגה, בקניית 7.5 מיליון מגבות חדשות בשנה, לא יהיה כרוך בעלויות חריגות - ויגדיל את שוק העבודה האמריקאי ב־150 משרות. המהלך זכה לתשואות מגוונות, מהלאומנים של הימין ועד אנשי שמאל תומכי לוקאליזציה, כאלה המצדדים בשרשרת אספקה מקומית. עובדי מפעל המגבות הירדני שעבד עם הרשת עד כה שמחים פחות; ככה זה, בלא מעט מקרים כדי לחזק כלכלה אחת צריך להחליש כלכלה אחרת, ותמיד אלה יהיו החלשים שישלמו את המחיר, במזרח התיכון או בצפון אמריקה או באסיה.
גיל קליאן
פורים
אימה? אימתיים!
בדיסק שירי הפורים שמתנגן אצלנו ברכב בשבועיים האחרונים שרים: "זקן ארוך לי עד ברכיים, שפם ארוך לי אֵימתיים", הרי מי יודע היום מה זה "אָמתיים" (אורך של שתי אמות, כמטר), אז המירו את המשמעות ממידת אורך לפָּחד (לא סתם אימה, אלא אימתיים!). בטח בהוצאה הבאה של הדיסק כבר ישירו: "שפם ארוך לי מאתיים" (שקלים חדשים במבצע). כמו השיר, גם חג פורים עצמו הושכב על מיטת האינקוויזיציה של החגים ונמתח מיום אחד מרוכז של נס והצלה לשבוע של פסטיבלים מעיקים. מי בכלל זוכר שרק היום (חמישי) באמת פורים (חוץ מבירושלים, אבל זה כבר סיפור אחר). חג שמח!
אורי רוזביץ
