F15 במקום פרש: מי זוכר את בוריס גלפנד
בשעה שפסגת השחמט העולמית משחקת על הזכות להתמודד בדו קרב על הכתר, מדינת ישראל בזה לענף המפואר - לאחר סיבוב יחסי הציבור שעשתה על האלוף המקומי
בשלושת השבועות האחרונים עוקבים מיליוני אנשים בעולם אחר "תחרות המועמדים" של עולם השחמט - התחרות שהמנצח בה יזכה להתחרות בנובמבר הקרוב על תואר אלוף העולם מול מגנוס קרלסן מנורבגיה, האלוף המכהן בן ה-26.
לא צריך להיות חובב שחמט גדול כדי להתרגש מההתרחשויות בזירות שבבירת רוסיה. מי שמעריך קרב טהור של אינטליגנציה אנושית, לא יכול שלא להשתאות מחבורת המתחרים הזו, שמונה במספר.
רק לפני כמה שנים, שלוש תחרויות אחורה, מנצח התחרות היה מיודענו הישראלי, בוריס גלפנד, שהפסיד בהמשך בדו קרב מתיש וארוך לאלוף העולם דאז ההודי וישוואנתן אנאנד (שאיבד תחרות לאחר מכן את הכתר לקרלסן, והפסיד לו שוב באליפות האחרונה, לאחר שניצח את תחרות המועמדים הקודמת).
באופן מצער, ברמה המקומית של ישראל, משעה ש"תהילתו" חלפה, נשכח גלפנד, הוא והענף כולו. כמובן שברמה המקצועית, תהילתו עדיין עמו - גלפנד נמנה גם היום על הצמרת העולמית - אך בציבוריות הישראלית, הוא כמעט חסר חשיבות.
בוריס גלפנד צילום: טל שחר
לאחר שראש הממשלה והתקשורת הישראלית עשו עליו סיבוב יחסי ציבור ומכירת עיתונים/לחיצת קליקים, הפך גלפנד לאבק פורח, כל מה שהוא סימל נשכח. אם פליט ריאליטי ישראלי זוכה ל-15 דקות תהילה (ול-15 השקות אופנה), גלפנד בקושי קיבל דקה.
אבל אם גלפנד סוקר לפחות בכמה כתבות בעיתון לקראת משחק האליפות של 2012, עתודת שחקני השחמט המבטיחה שלנו כבר ממש לא מזיזה לאף אחד. מנהל הספורט חתך בשנים האחרונות את תקציב איגוד השחמט הישראלי בחצי ל-100 אלף שקל. הטוטו מתקצב את האיגוד בעוד 800 אלף שקל - ומעביר עוד כ-520 אלף שקל לאגודות/עמותות מקומיות. וזהו. לשם השוואה, הטוטו מעביר בשנה זו לאיגודים ולאגודות בענף הכדורגל כ-44 מיליון שקל ובענף הכדורסל כ-37.5 מיליון שקל (ולא, פונקציית ה"משתתפים" אינה צריכה לקבוע בלעדית, שכן תמיכה גדולה יותר משמעותה קהילת משתתפים גדולה יותר).
הפיס מצידו מממן חוגי שחמט לכיתות ב' ב-34 יישובים בפריפריה במעט מעל 800 אלף שקל. ההצלחה הגדולה והמשובים המעולים שמגיעים מהיישובים האמורים מצטרפים לשורה ארוכה של עדויות מהעולם על הצלחת השחמט בדחיפה אדירה קדימה של ילדים ונוער. בשיפור האווירה בכיתות, בשיפור יכולת הריכוז, ובתוצאות טובות יותר בלימודים.
באיראן הבינו את זה. בסין הבינו וכך גם בהודו, בגרמניה ובטורקיה ובאזרבייג'אן, שמקצות משאבים גדולים לעידוד הענף במדינה. את הרוסים, הארמנים והאוקראינים לא היה צריך ללמד שום דבר, שם השחמט הוא חלק מהשפה, חלק מהמזג אוויר.
ובישראל? תגידו תודה באמת.
צילום: שאטרסטוק
במדינה הזו שלנו יש קבוצה מרשימה במיוחד של שחקני שחמט בגיל הילדים, עם הישגים בתחרויות חשובות ועם עתיד מבטיח. ככה זה כשמתוך כלל המתחרים הרשומים באיגוד, 70% הם ילדים ונוער – וכשהאיגוד מעביר (בצדק) 70% מהתקציב המצומצם שלו לטובת החברים הצעירים. אלא שהילדים והנערים הכשרוניים האלה מוותרים על "העתיד המבטיח" כשהם מתקרבים לשנות העשרים, כשמתחילים לחשוב רחוק ומתחילים להבין שלא מחכה להם בצד השני של חגיגות העשור שום דבר שמזכיר פרנסה.
כך יוצא, ששחקני השחמט הבכירים של ישראל הם המבוגרים ביותר מבין המתחרים בעולם. למרות הכשרונות בגיל הילדות והנעורים, לישראל חסרים שחקנים מבטיחים ברמות הבכירות בשנות העשרים המוקדמות.
מבחינת איגוד השחמט, זה מה שקורה בשטח: המשלחות של בני הנוער והילדים לתחרויות באירופה מתוקצבות באופן חלקי ביותר - חלקם הגדול נדרש לשלם מכספו לימון הנסיעות. תקצוב התחרויות של הנבחרת הבוגרת מוטל גם הוא בספק, ורק לאחרונה נמנעה הנבחרת הבוגרת של ישראל לצאת לתחרות אירופה בשל חוסר תקציב.
תקצוב מסע הנבחרת לאולימפיאדה הקרובה, שתיערך בבאקו בספטמבר, צפוי להכניס את איגוד השחמט הישראלי לגירעון שהוא עדיין לא יודע כיצד להתמודד איתו (את האולימפיאדה הקודמת סיימה הנבחרת הישראלית במקום ה-9, ב-2010 זכתה במדליית ארד וב-2008 במדליית כסף. כך שאנחנו לא מדברים כאן על משלחת שמסתפקת בהשתתפות מכובדת).
עבר מפואר
התרבות היהודית (בלי להיכנס עכשיו לשאלת הגדרתה וגבולותיה) הוציאה המוני שחקנים מרשימים למדי בשחמט, כולל כמה וכמה עילויים ברמה עולמית, שחלקם זכה להתמודד וחלקם אף לזכות באליפות העולם - כמה וכמה פעמים. מאות מיוצאיה השתייכו ומשתייכים לצמרת העולמית.
ישראל יכלה למנף את זה. להשקיע הרבה הרבה יותר בדור הצעיר ולבנות "תחתית" גדולה של פירמידת שחקנים בשנות העשרה. היא לא ניסתה אפילו.
אלופי העולם לשעבר, גארי קספרוב ובוריס ספאסקי צילום: עטא עוויסאת, גטי
קשה להפריז ביתרונות של המוני ילדים, נערות ונערים שמקדישים שעה או שעתיים או שלוש או 10 בשבוע לשחמט. מול הקופצנות והמיידיות וחוסר הסבלנות שמציע עולם הסמארטפון, הילדים שלנו היו מקדישים כמה שעות לשבת בשקט, להתרכז, לחשוב לטווח קצת יותר ארוך מ-7 שניות, ללמוד מעט יותר על סבלנות, לנשום.
זה כשלעצמו שווה מיליונים, אבל למי שהישגיות עושה לו את זה, ושמתגאה במסורת התרבותית ובאלופיה, ברור שמדובר בתנאים הכרחיים למיצוי הפוטנציאל. כי רק מפירמידה גדולה מספיק יכולים לצמוח פסגות שיכולות להצמיח עוד גלפנדים. פוטנציאלית, לישראל היה סיכוי לא רע להצמיח דור צעיר שהיה ממשיך את המורשת של גלפנד ושל קודמיו, אם לא מתעלה עליה. בפועל, לא היה אפילו ניסיון.
לא מופרך להשוות את יחסן של ממשלות ישראל לשחמט, לזה ש"מציעה" המדינה למדעניה, ובאופן ספציפי למדעניה הבכירים, זוכי הנובלים והפילדסים והוולפים, גם הם עילויים אינטלקטואליים שהגיעו רחוק, בעיקר בזכות עצמם והמוסדות המשוועים לתקציבים שנתנו להם להתפרע. המדינה במקרה הטוב, לא הפריעה. תקצוב מעבדות מחקר? במשורה. במקרה הטוב.
ההשוואה לזוכי הפרסים מתחום המדע מעניינת, שכן כמו במקרה של השחמט, מספר הזוכים בנובל למשל שיצאו מהקהילה התרבותית היהודית מחוץ לישראל גדולה באופן בלתי נתפס מכמות הישראלים שזכו בו.
הסיבות הן ברורות: סדר העדיפויות המופרך, תקצוב החסר, היחס לאינטליגנציה. בעוד שהתרבות היהודית בתפוצות האדירה ב-200 השנים האחרונות את האינטליגנציה שלה, זו שעיצבה מדינת ישראל בחרה בסדר עדיפויות שונה. הטאלנט והגנרל וכוכב הכדורגל ולימודי תגבור ביהדות ומצליחני ההייטק בראש. השחמטאים, הפיזיקאים, הכימאים, הביולוגים והמתמטיקאים, ההיסטוריונים והסופרים הרחק מאחור.
בשני המקרים, של השחמט ושל המדע, מדובר בבזבוז אדיר ובלתי נתפס של פוטנציאל אנושי. ובשני המקרים, עוד שנות דור נניח, זו תהיה התוצאה: תשכחו מישראלים בקרב על אליפות העולם בשחמט, תשכחו מפרסי נובל לאנשי מדע ישראלים.
חושך לעמים נהיה. שח. מט.
עדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה צילום: אי פי אי 
