הסיטקום האמריקאי שהביא לקריסת הציביליזציה

הטור הזה עוסק בתוכנית טלוויזיה פופולרית, שאשתי ואני עשינו באחרונה מרתון של צפייה בה. הסדרה מגוללת את סיפורו של גאון, איש משפחה ומדע, שהסתבך עם האנשים הלא נכונים. אט־אט הוא מידרדר לחיים של טירוף ודיכאון, שמועצמים באמצעות תפיסתו החיובית מדי את עצמו. בעקבות רצף של בחירות שגויות הוא נהפך למפלצת. אני מדבר כמובן על "חברים" וגיבורה הטרגי רוס גלר.

אתם אולי תופסים את "חברים" כקומדיה, אך אני לא מסוגל לצחוק יחד איתכם. עבורי, "חברים" מסמלת את תופעת אימוץ האנטי־אינטלקטואלים בידי אמריקה, זאת על ידי רדיפת אדם מוכשר ומבריק בידי בני ארצו המטומטמים. וגם אם אתם מצליחים לבחון את הדברים דרך נקודת המבט שלי, זה לא באמת משנה. פרצי הצחוק הבלתי פוסקים מצד הצופים באולפן מהווים תזכורת קבועה לכך שהתגובות שלנו מיותרות.

הרמזים המטרימים ומבשרי הרעות מופיעים כבר בשיר הנושא של הסדרה. שם מספרים לנו שהחיים במהותם מטעים, המרדף אחר הקריירה מגוחך, העוני ממתין לנו מעבר לפינה, ותכלס, גם חיי האהבה שלנו לא קיימים. אבל היי, לפחות תמיד נוכל ליהנות מחברתם של מטומטמים. הם יהיו שם בשבילנו.

נו, עכשיו אני מרגיש טוב הרבה יותר...

קצת רקע למען אלה מאיתנו שלא ממש יודעים במה מדובר. אם חייתם בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, והיתה טלוויזיה בסביבתכם, אתם ודאי זוכרים את הסדרה "חברים". היא היתה לב הפריים־טיים של ימי חמישי בערב באמריקה. צפיית חובה, שכללה את אנסמבל הדמויות החביבות ביותר שאי־פעם קובץ יחד בטלוויזיה על ידי מלהק: צעירים, בני מעמד הביניים, לבנים, סטרייטים, מושכים (אבל באופן נגיש), בעלי עמדות פוליטיות ומוסריות עמומות, ומצוידים כולם באישיות קלה לעיכול. ג'ואי הוא הטיפש החמוד, צ'נדלר הוא הסרקסטי, מוניקה כפייתית, פיבי היא ההיפית, ורייצ'ל... רייצ'ל פשוט אוהבת לקנות דברים. ואז היה את רוס, החכם והרומנטי שבחבורה.

ג'ניפר אניסטון. רייצ'ל מ"חברים" צילום מסך: Youtube

בסופו של דבר קהל הצופים — כ־52.5 מיליון איש — שנא את רוס. אך הדמויות האחרות בסדרה היו נגדו מהרגע הראשון. כבר בפרק הבכורה אומר עליו ג'ואי: "כשהבחור הזה אומר שלום, אני רוצה להתאבד", ובכל הזדמנות שבה אמר רוס משהו על תחביביו, על המחקר שלו או על הנושאים שמעסיקים אותו — למעשה, בכל פעם שהוא פתח את הפה — אחד מ"חבריו" היה רוטן ואומר כמה רוס משעמם, כמה זה מיותר להיות חכם ועד כמה לאף אחד לא אכפת. איתות לקהל באולפן להתחיל לצחוק. והבדיחה הטיפשית הזאת נמשכה בגדול במשך 10 עונות הסדרה. פלא באמת שרוס השתגע.

וכמו בטרגדיה יוונית, גיבורנו שבוי בנבואה שאי אפשר לברוח מפניה. מפיקי הסדרה, כמו בצו אלים בלתי ניתן לשינוי, החליטו שרוס חייב להיות עם רייצ'ל, זאת שעושה שופינג. בינינו, מגיע לו יותר.

"חברים" ירדה מהאוויר ב־2004, בשנה שבה יצאה פייסבוק לאוויר העולם. זו השנה שבה ג'ורג' וו. בוש נבחר לכהונה שנייה כנשיא ארצות הברית, ותוכניות הריאליטי נהפכו לכוח מכריע בתרבות הפופולרית, עם תחילת שלטון הטרור בן שמונה השנים של “אמריקן איידול” בראש דירוג הרייטינג. זו היתה השנה שבה השיקה פריס הילטון בת ה־23 את מותג הלייף סטייל שלה ופרסמה אוטוביוגרפיה, והשנה שבה ג'ואי טריביאני קיבל ספין־אוף. בקיצור, 2004 היתה השנה שבה הרמנו ידיים כאומה ואימצנו את הטמטום כערך. דחייתו של רוס סימנה את הרגע שבו רטנה רובה של אמריקה — באמצע משפט — בתגובה לקול ההיגיון.

כן, התיאוריה שלי טוענת שייתכן כי "חברים" היתה הטריגר לקריסת החברה המערבית. אתם אולי סבורים שאני משוגע, אך במילותיו של רוס: "Oh, am I? Am I. האם אני משוגע? האם אני יוצא מדעתי?". האם ידעתם שהשיר שליווה את פרק הפיילוט של "חברים" במקור היה It’s the End of the World as We Know של REM? שיר שמח שנושא בחובו מסר אפוקליפטי שלא זוכה לתשומת לב.

ב־2004 שימשתי מורה ואימנתי את מועדון השחמט של בית הספר שעבדתי בו. ראיתי את תלמידיי סובלים מבריונות והצקות. עשיתי כמיטב יכולתי להגן עליהם, אך לא יכולתי להיות איתם בכל מקום. התלמידים שלי היו חנונים גדולים, חכמים מאוד, שנאלצו לשהות במרחב עוין ולא ידידותי. מחוץ לחדר שלי, שבו חברי מועדון השחמט היו נפגשים בכל יום בהפסקת הצהריים, ארבו להם תלמידים אחרים. בתקופתי כמורה נודעתי כצייד בריונים ומגן לחנונים. בריונים יכולים להיות אכזריים, אך האמינו לי שמר הופקינס היה גרוע בהרבה.

ייתכן שאינטלקטואלים תמיד נרדפו ונדחפו על ידי בריונים לתוך לוקרים בבתי ספר, אבל משהו עמוק בתוכי אומר לי שהגענו לנקודת שפל. לנקודה שבה טוקבקים וחילופי האשמות במדיה החברתית נהפכו לתחליף לדיון אמיתי ולשיח פוליטי; לנקודה שבה פוליטיקאים נמדדים לפי מידת הרצון שהם מעוררים בנו לחלוק איתם בירה. הקונצנזוס המדעי נדחה בבוז, התקציבים למחקר מקוצצים והעיתונות טובעת ברכילות.

אני צופה בעכוזה של קים קרדשיאן מתנופף לו בראש אתר החדשות של CNN, ואני אחוז אימה.

משפחת קרדשיאן

ייתכן שמדובר בלא יותר מכיף פשוט ולא מזיק, כמו הצחוק התמים של הקהל באולפן ההקלטות. ייתכן. אבל אני לא יכול להתגבר על החשש שלא עשינו די כדי לטפח סקרנות אינטלקטואלית כחלק מהתרבות שלנו.

למזלנו, כבר מתחילה להתגבש תנועת נגד. אנשים אמיצים וחסרי מורא שאינם חוששים להתחיל משפט ב"האם ידעת ש...". אלה הרוס גלרים של העולם. נתקלתי בהם במועדון השחמט שלי ואני רואה אותם ברחובות, מסתתרים בין המיצגים במוזיאוני האמנות, רוכנים אל המדפים בחנויות הספרים המשומשים, מחליפים מבטים חטופים בספריות הציבוריות ובבתי קפה, ומתגנבים בין המסדרונות בבתי הספר, המכללות והאוניברסיטאות.

לרוס לא היתה תקווה. הוא השתגע, וכן, בסוף הוא באמת נהפך למעצבן.

אז איך נשמור על שפיותנו בעולם המטומטם הזה? כמתבקש ממורה, הכנתי כמה רעיונות.

1. קראו ספר, לעזאזל. משהו קסום קורה כשזונחים את הסחות הדעת המיותרות של התרבות המודרנית ושוקעים בספר. מגלים רעיונות, חוויות ונקודות מבט חדשות. קריאת ספר היא ניסוי בסבלנות ופתיחת הדעת. בית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק הוכיח שקריאת ספרות משפרת את האמפתיה. וזה נכון, קריאה הופכת אנשים לרגישים יותר ולאטומים פחות. קראו הרבה, קראו ספרים קשים, קראו ספרים שנויים במחלוקת, ספרים שגורמים לכם לבכות או שמסבים לכם הנאה. לא משנה מה, העיקר שתקראו.

2. לימדו משהו. המוח מסוגל לכל כך הרבה, האכילו אותו. למדו אותו משהו חדש. האיום הגדול ביותר לקידמה הוא התפיסה שיש דברים שמורכבים מכדי לתקן אותם. העוני הוא קבוע. הגזענות לא תיכחד. הסכסוך הישראלי־פלסטיני מורכב מדי להבנה. מערכת החינוך הציבורית מקולקלת. חנכו את עצמכם כדי שתוכלו לקחת חלק בשיח. לימדו משהו מדעי או מתמטי, קראו פילוסופיה, חקרו פלאונטולוגיה. נסו ללמוד שפה חדשה, אפילו רק כמה מילים. הקשיבו לפודקאסטים של מרצים מאוניברסיטאות כמו הרווארד, ייל, קולומביה או סטנפורד. אחד האתגרים הכי גדולים שהתמודדתי איתם כמורה היה לשכנע תלמידים שהם חכמים אחרי שמישהו אמר להם שהם טיפשים.

3. הפסיקו לקנות כל כך הרבה זבל. הטענה הזאת אולי נדמית לא קשורה, אבל אני משוכנע שתרבות הצריכה ותרבות הטמטום כרוכות זו בזו. פשטו את החיים שלכם. הטמטום שולט בנוף התרבותי מכיוון שהוא מוכר יותר נעלי ספורט והמבורגרים. ככל שנהיה בררניים יותר לגבי הפריטים שאנחנו מכניסים לביתנו, כך פוחת הסיכוי שנישלט בידי דחפים ריקניים.

4. לסיום: הגנו על החנונים. מתכנת מחשבים מסיאטל, באמצעות קרן ביל ומלינדה גייטס, מסייע כיום למיגור העוני, הרעב והמחלות יותר מכל אדם אחר בארצות הברית. חנונים מפתחים חיסונים, מהנדסים גשרים ומתכננים כבישים. חנונים הופכים להיות מורים וספרנים. אנחנו זקוקים לחכמים המעצבנים האלה כי הם הופכים את העולם למקום טוב יותר. אסור לנו להשלים עם כניעתם לחברה שמגלגלת את עיניה למשמע כל מילה שהם אומרים. רוס זקוק לחברים טובים יותר.

דיוויד הופקינס הוא סופר ובעל בלוג אמריקאי