הקופה הקטנה להצלת משה כחלון

המודל שנבחן הוא של סכום מסוים שיילקח מתקציב 2018 ולא יוקצה לסעיפים ספציפיים, כך שהאוצר יוכל להקצות אותו רק במהלך 2018 בהתאם לצרכיו, או לחלופין להשתמש בו כגיבוי לסגירת בור תקציבי. מאחר שבמשרדי הממשלה בונים תקציבים לשנים הבאות על סמך התייקרויות, תחזיות צמיחה וכדומה, עדיין מוקדם לדעת בכמה יוכל לגדול התקציב ועד כמה יוכל לשמש כאותה "קופה קטנה".

אם אכן יסכים ראש הממשלה בנימין נתניהו לרעיון, הרי שעבור כחלון מדובר בנחמה קטנה מאוד, שכן הקופה הקטנה פותרת רק חלק מבעיות התקציב הדו־שנתי, וגם אותן באופן חלקי בלבד. ראשית, היא תאפשר לעשות התאמות בתקציב במקרה של טעויות באומדני ההכנסות או ההוצאות, אבל היא לא מגדירה מהי חריגה ובאיזה אופן יטפלו בה. העובדה הזאת בשילוב היעדר סנקציות מצד הכנסת — שכן התקציב הוא לשנתיים והכנסת לא תוכל להצביע נגדו בשנה השנייה ולסכן את הקואליציה — כמעט מחסלת את האינטרס של הממשלה לפתור בעיות. הרי התקציב הדו־שנתי מלכתחילה נהגה כדי שהממשלה תוכל להמשיך למשול בנוחות עד 2019 — אז למה שעכשיו יתחילו לפתוח קופות שרצים.

נתניהו וכחלון צילום: אוהד צויגנברג

שנית, היא תרחיב את הרזרבות התקציביות — דבר שבאגף תקציבים מדברים הרבה על הצורך בו בחודשים האחרונים. בכל תקציב יש רזרבות כאלה, גלויות וסמויות, והבעיה איתן היא שאף שהן מוצגות כמיועדות למשרד כלשהו — למשל הבריאות או הרווחה — הן הולכות פעמים רבות למטרות שונות או לסגירת החוב הממשלתי. בכל מקרה הן לא מתוכננות מראש ולא שקופות לציבור. נקודה נוספת היא שאם מגדילים את הרזרבות, הרי שצריך לקחת את הכסף מאיפשהו — ותקציב הביטחון סגור לחמש השנים הקרובות — אז מי שישלם את המחיר שוב יהיו המשרדים האזרחיים.

"קופה קטנה" כזאת, אם אכן תקום בסופו של דבר, תשרת את שר האוצר לא פחות מאת הנושאים שבהם יבחר להשקיע כסף. היא תעניק לכחלון, שחושש להיות "גזבר לשנתיים הבאות", קצת חופש לשחרר תקציבים למהלכים שמלווים בפרסומים מפרגנים ולא בהכרח כאלה שיהיו חלק ממדיניות ארוכת טווח. בין שכחלון יסתפק בכותרות החיוביות ובין שיקבל בהמשך פיצוי נוסף מראש הממשלה על הסכמתו לתקציב הדו־שנתי, את הפגיעה במשק ובדמוקרטיה הוא כבר לא יוכל לטשטש. ההחלטה לדלג על הכנסת ב־2018 ולהשאיר את הכוח בידי הממשלה תסגור את הפתח לרפורמות נוספות לייעול ולהגדלת הצמיחה.