הכלכלה הפלסטינית: השלום הכלכלי מתקיים ומתקדם

לכאורה מדובר בתעלומה: הסיוע של המדינות התורמות לפלסטינים הולך ופוחת ונוכח אי־היציבות הפוליטית והביטחונית אין בכלל השקעות. על רקע זה אפשר היה לצפות לנסיגה גדולה בתמ"ג, אפילו למפולת ולעלייה דרמטית באבטלה של הפלסטינים. אבל כל זה לא קורה. נשמרת יציבות כלכלית, רמת אבטלה קבועה של כ־18% בגדה ואפילו עלייה מתונה מאוד בתמ"ג. ניתן לומר שתעשיין ישראלי שרוצה להרוויח כמעט חייב לייצר בחברון. עליו רק לספק את תוויות המותג הישראלי ולהשגיח על רמת המוצר. אפשר בהחלט לכנות זאת שלום כלכלי.

מפעל נעליים בחברון צילום: אי פי איי

מבצר הכלכלה הפלסטינית

הסיבה העיקרית לכך היא הסמיכות למשק הישראלי וקשרי הגומלין איתו. אם לפני עשר שנים עבדו בארץ פחות מ־40 אלף פלסטינים, היום האומדנים של הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה מצביעים על כמעט 150 אלף. הם מתחלקים לעובדים ברישיון ולעובדים בלי רישיון (רובם בבניין) ויש גם עובדים פלסטינים באלף מפעלים ישראליים באזורי התעשייה בהתנחלויות.

כדי לצייר תמונה מלאה לכך בשבוע שעבר שוחחתי עם מוחי סייד אחמד (נימר אבו נור) מלשכת המסחר של חברון. לדבריו, נפת חברון, שבה חיים 600 אלף איש, "מבצר הכלכלה הפלסטינית". סקירה של כלכלת חברון אכן מעידה על היותה מבצר כלכלי, אך כזה שבנוי על יצוא לשוק הישראלי, כמו כל כלכלת הגדה.

חייל מג"ב לצד סוחר ממתקים פלסטיני בחברון צילום: אי פי איי

הייצור מסין חוזר לחברון

הצרכן הישראלי לא תמיד מודע לעובדה שמוצר שהוא קונה בתל אביב אשר שייך לפירמה ישראלית הוא בכלל מתוצרת חברון ושכם. ישנם מוצרים מוכרים מחברון, כמו מוצרי האבן לבנייה שמחצבות חברון ובית לחם מספקות את רובם לישראל ואף מייצאות אותם לארצות הברית.

גם תעשיית הנעליים החברונית מוכרת בישראל. בשנים האחרונות עבר עיקר ייצור הנעליים לסין, אבל נור טוען שלאחרונה הוא חוזר לחברון. לדבריו, 80% מהנעליים המיוצרות בחברון משווקות בישראל תחת תווית מותגים ישראליים ידועים, ובעבר ביקר קצין ישראלי במפעל נעליים בחברון וגילה להפתעתו שהנעליים שקיבל מצה"ל יוצרו שם.

נראה ששלום כלכלי עם הפלסטינים קיים, ואף כדאי לתעשיינים ישראלים לייצר מוצרים בחברון בכמעט חצי מהעלות בישראל.