הצד המכוער של הבגדים: ענקיות האופנה תופרות את פועלי בנגלדש

אלפי בנגלדשים הפגינו בחודש שעבר מול מה שהיה ראנה פלאזה (Rana Plaza), מפעל הטקסטיל שלפני שלוש שנים קרס על אלפי עובדיו, ומאז נודע כאסון הגדול ביותר בהיסטוריה של ענף הטקסטיל. המפגינים דרשו צדק ביום השנה השלישי לאסון, והתקוממו על העיכובים במתן פסקי דין בפרשה שהסעירה את העולם כולו.

קריסת ראנה פלאזה — שגבתה את חייהם של 1,138 פועלים והותירה יותר מ־2,500 פצועים, רבים מהם קטועי גפיים — הפכה סמל לרמיסת זכויות אדם בענף הטקסטיל העולמי ולרשלנות פושעת מצד הממשל, בעלי המפעל ופקחי הבטיחות. החקירה שבוצעה לאחר האסון חשפה כי בבניין נבנו שתי קומות ללא היתר, ובמהלך הבנייה נעשה שימוש במלט ובברזל שאינם עומדים בתקן. הבניין אוכלס במכונות טקסטיל כבדות, בניגוד לתכנון ההנדסי שלו, ויום לפני קריסת המבנה הופיעו סדקים בקירות שבעקבותיהם פונו סניף בנק וחנות נוספת שהיתה בבניין. למרות סימני האזהרה הללו ולמרות אזהרות של פקחי בנייה שהגיעו לבחון את המקום, המנהלים של חמשת מפעלי הטקסטיל בבניין דרשו מהפועלים להמשיך לעבוד. וכך היה, הפועלים המשיכו לתפור עד שנמחצו תחת ההריסות.

קריסת ראנה פלאזה לפני שלוש שנים. מפעלי טקסטיל נוספים מצויים בסכנה דומה צילום: בלומברג

קשה למצוא מותג אופנה גלובלי שאין לו קשר לבנגלדש. רשימת המותגים שהיו קשורים לראנה פלאזה כוללת שמות מוכרים כמו M&H, זארה, מנגו, The Children's Place, בנטון ופרימארק, אבל רשימת המותגים שרוכשים אופנה מבנגלדש כוללת כמעט כל חנות שתמצאו בקניון ישראלי ממוצע, לרבות המותגים הישראליים. כשהמותגים הבינלאומיים הגדולים החלו לאמץ מדיניות של אחריות תאגידית ולטעון לשיפור ההשלכות החברתיות שיש לפעילותם העסקית — הם ניצבו בפני הדרישה הציבורית לתקן את ליקויי הבטיחות באולמות הייצור הבנגלדשיים.

לאחר קריסת ראנה פלאזה גובשה האמנה לבטיחות מבנים ותקנות אש בבנגלדש (The Accord on Fire and Building Safety in Bangladesh), שהיוותה למעשה את הפעם הראשונה שחברות מערביות חתמו על מסמך משפטי המטיל עליהן אחריות על בטיחות אולמות הייצור של ספקי המשנה שלהן בבנגלדש.

יוזמי האמנה היו ארגוני זכויות העבודה הבינלאומיים IndustriALL Global Union ו־UNI Global Union, ארגונים מקומיים בבנגלדש וארגוני עבודה בינלאומיים נוספים. על יישום האמנה מפקחת ועדת היגוי שמורכבת מנציגי חברות האופנה ונציגי איגודי העובדים, והיו"ר שלה הוא נציג בלתי תלוי מ־ILO.

מאחר שמרבית מפעלי הטקסטיל אינם מסוגלים לשלם על תיקון הליקויים הבטיחותיים, התחייבו החברות הבינלאומיות לסייע במימון התיקונים. לפני כשבוע פרסמה האמנה דו"ח התקדמות עדכני, שממנו עולה כי החברות לא עומדות בלוחות הזמנים שהן הציבו לעצמן במטרה לתקן ליקויים מסכני חיים במפעלים. האמנה מקבלת מחברות האופנה את רשימת הספקים שלהן בבנגלדש, ומכניסה את המפעלים למעגל הפיקוח. כל המפעלים שנבדקו קיבלו תוכניות לשיפור הבטיחות. עם הליקויים הנפוצים שנמצאו ניתן למנות מבנים חלשים, חריגות בנייה ועומס יתר על המבנה, התקנות חשמל לא בטיחותיות, היעדר מיגון אש בחדרי מדרגות ובין הקומות ומחסור במערכות כיבוי אש.

מפעל אחד בלבד, מתוך 1,661 מפעלים, השלים את תוכנית השיפור שלו נכון לסוף מרץ 2016; שבעה מפעלים נוספים השלימו את התוכנית הראשונית; 1,338 מפעלים מאחרים בתיקון הליקויים; 22 נוספים סירבו לתקן את הליקויים; ו־186 מפעלים ממתינים לקבלת תוכנית שיפורים מהאמנה.

מפילוח המפעלים שלא עומדים בלוח הזמנים עולה כי מרביתם לא השלימו אפילו חצי ממה שהם היו אמורים לעשות כדי לשפר את בטיחות העובדים. האמנה מציינת בדו"ח ההתקדמות שלה כי אין לה מספיק נתונים כדי לקבוע אם אותם עיכובים נובעים מחוסר מימון. למפקחי האמנה אין מידע מדויק בדבר היקף הכספים שחברות האופנה מערביות מקצות למפעלי הטקסטיל בבנגלדש.

פלילים: שום פסק דין לא ניתן בפרשה

לאחר ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת נסיבות האסון הוגשו כתבי אישום על רצח נגד 41 איש, ובהם הבעלים של המבנה סוהיל ראנה (Sohel Rana) ופקחים ממשלתיים. אולם עד כה מערכת המשפט הבנגלדשית לא הצליחה להגיע לפסק דין באף לא אחד מהתיקים.

קרן של 30 מיליון דולר הוקמה כדי לפצות את הקורבנות, אך אם לשפוט לפי דבריה של אחת הקורבנות לסוכנות הידיעות AFP בחודש שעבר — הפיצוי לא מזהיר. "קיבלתי 4,000 טקה (65 דולר) בחודש למשך שנתיים. בעלי עזב אותי, מצבי הנפשי לא יציב ואין לי כלום", אמרה לסוכנות סוופנה ביבי, שהיתה קבורה תחת הריסות המבנה במשך ארבעה ימים. לפי נתוני ארגון Clean Clothes Campaign, הפיצוי למשפחת עובד הרוג או נעדר עמד על מינימום של 13,400 דולר. הפיצוי המינימלי על אובדן כושר עבודה הגיע ל־1,340 דולר.

המקרה של ראנה פלאזה מקומם עוד יותר כאשר מבינים שהתקלות שהובילו לקריסת המפעל אינן נקודתיות, אלא מערכתיות. אסונות טקסטיל דומים במפעלים בעלי ליקויי בטיחות חמורים גבו את חייהם של יותר מ־1,800 איש בבנגלדש מאז 2005. המערכת הפוליטית בבנגלדש אינה מצליחה לפקח ולשפר את בטיחות המבנים ואת זכויות העובדים, בין היתר משום שהיא נגועה בשחיתות ובניגודי עניינים חמורים בענף הטקסטיל במדינה. כ־10% מחברי הפרלמנט בבנגלדש הם בעלים ישירים של מפעלי טקסטיל. רבים אחרים הם בעלי קשרים עקיפים לתעשייה המשגשגת הזו, שמעסיקה 4 מיליון איש בבנגלדש, מגלגלת 19 מיליארד דולר בשנה ומהווה כ־80% מהיצוא של בנגלדש.

שכר: הפועלים יצטרכו לדאוג לעצמם

בעוד מעטים בבנגלדש מתעשרים מתעשיית הענק, העובדים בתחתית הפירמידה מקבלים את שכר המינימום מהנמוכים בעולם בתעשיית הטקסטיל — וזאת לאחר שלוש העלאות דרמטיות מאז 2010, שהאחרונה שבהן הגיעה בעקבות אסון ראנה פלאזה. לפי נתוני ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), שכר המינימום של עובדי הטקסטיל בבנגלדש עומד על 68 דולר בחודש, כאשר המדינה היחידה שמציעה שכר מינימום נמוך יותר היא סרי לנקה, עם 66 דולר בחודש. באינדונזיה עומד השכר על 74 דולר בחודש, בקמבודיה על 100 דולר בחודש, בפיליפינים על 152 דולר בחודש ובסין על 166 דולר בחודש. האיגודים המקומיים הציבו רף של 120 דולר לחודש, שמבחינתם מהווה רף המינימום לשכר המאפשר מחיה הולמת לפועלים.

רוב הפועלים הם נשים לא משכילות מאזורים כפריים. הפועלים מתגוררים לרוב בשכונות עוני מאולתרות בסמוך לאזורי התעשייה, לרוב ללא גישה הולמת לתשתיות מים וביוב. מאחר ששכונות אלה נבנות ללא תכנון או היתרים בסמוך למפעלים מזהמים, השכונות הללו גם סובלות מרמת זיהום גבוהה. נשים נאלצות לעבוד משמרות ארוכות, שיכולות להגיע גם ל־12 שעות ומעלה.

במקום להציב רף שכר מינימום מומלץ מבחינתם, בחרו מותגי האופנה הבינלאומיים לנקוט גישה אחרת. חברת H&M, הרוכשת הגדולה ביותר של בגדים מבנגלדש, ו־14 מותגי ענק אחרים כמו זארה, פרימארק וטופשופ הצטרפו ליוזמה בינלאומית בשם ACT שנועדה לוודא כי בכל מפעל יהיה איגוד שייבחר דמוקרטית על ידי העובדים כדי לנהל מו"מ קולקטיבי בענייני שכר מול הנהלת המפעל.

הפגנה במלאות שלוש שנים לקריסת מפעל ראנה פלאזה בבנגלדש. מוצרי טקסטיל מהווים 80% מהיצוא של המדינה צילום: אי פי איי

עם זאת, פריסת התוכנית בבנגלדש לא מביאה לתוצאות מזהירות. במקרה של H&M, שפרסמה את דו"ח האחריות התאגידית שלה ל־2015 לפני כמה שבועות, החברה עדיין אינה מחייבת את כל הספקים שלה ליישם את עקרונות ACT. ב־2013 יישמה החברה את השיטה הזו בחמישה מפעלים לדוגמה, שניים מהם בבנגלדש. כדי לתמוך בתוכנית התחייבה החברה לרכוש 100% מתוצרת אותם מפעלים במשך חמש שנים. אף שהיוזמה בבנגלדש החלה ב־2013, מפעלי הדוגמה בבנגלדש אימצו את התוכנית באופן מלא רק באמצע 2014, ומבדיקת התוצאות לקראת סוף 2015 לא נראה כי חל שיפור ברור במצבם של העובדים.

ב־2015 יישמה H&M את התוכנית ב־68 מפעלים. היעד של החברה הוא להגיע ל־146 מפעלים ברחבי העולם ב־2016 ולכל הספקים שמוגדרים "אסטרטגיים" עד סוף 2018. לחברה אין יעד ליישום התוכנית בכל המפעלים שמהם היא רוכשת בגדים. מספר המפעלים שמוגדרים אסטרטגיים הוא 681, והחברה צורכת מוצרי אופנה מוגמרים מ־1,882 מפעלים ברחבי העולם.

מלבד זאת, כדי לקיים איגוד עובדים בסיסי ואוטונומי בבנגלדש, יש צורך בכמה רפורמות. החוק בבנגלדש אוסר השבתת מפעלים שהם בני פחות משלוש שנים, אם קיים במפעל שותף זר. כמו כן הכרזה על שביתה מותנית בהשגת רוב של 75% מחברי האיגוד. אין קנסות בחוק על העסקת ילדים, על העסקה בכפייה או על הוצאה לחופשה כפויה. כמו כן אין חובה על פיצוי עובד שעבר תאונת עבודה.