מהאביב הערבי לחורף האנגלי
גלי הפליטים הערבים שמתפקדים על דלתות האיחוד האירופי הכריעו את הכף בבחירות
הלאומנות היא זו שדחפה את בריטניה להגיד בקול רם וחזק לראשונה את מה שלחשו כבר יותר מעשור — אי אפשר להמשיך עם הגבולות הפתוחים. אף שהאיחוד האירופי רוצה להפוך לארצות הברית, עדיין מתקיימות בו סתירות, ומתח בין החוקים המקומיים ברמת המדינה לבין החוקים של האיחוד האירופי.
ההשפעה כלכלית אבל הסיפור פוליטי
באירופה אהבו את האביב הערבי. כשזו אחר זו פרצו מהפכות בתוניס, לוב, מצרים וסוריה בניסיון לעבור למשטר דמוקרטי, מנהיגי האיחוד האירופי הריעו להתעוררות. גם לאזרחים במדינות המערב היה נדמה כי מדובר בחלק האחרון והנידח של העולם שמצטרף לדבר הנכון, גם אם באיחור רב.
אבל הבריטים לא עמדו במתח הזה, שכחלק מהאיחוד האירופי מי שנכנס לגבולותיו הרחבים יכול לנוע ללא בעיה. בניגוד למרבית המדינות האירופיות, חוקי ההגירה הבריטים באופן מסורתי דווקא מתקדמים יותר, שכן הם מקלים מאוד על התאזרחות עבור מי שכבר נמצא בתוך גבולות המדינה. גם הפליטים זיהו את השילוב המנצח ונהרו לממלכה המאוחדת. ניתן לומר כי ההשפעה המורגשת ביותר בימים אלה להחלטה הבריטית היא אמנם הכלכלית אבל הסיפור האמיתי הוא פוליטי.
עזיבת בריטניה עלולה להביא אחריה גל פרישות
כשבאיחוד האירופי הריעו לחגיגת הדמוקרטיה בעולם הערבי, לא היה שם ולו מנהיג אחד שחשב כי כעבור שנים ספורות תגיע התמודדות עם מבחן גדול כל כך. עזיבת בריטניה היא הטרגדיה האמיתית שתציב איום ממשי על חלום ביטול מדינת הלאום שאירופה הלומת הטראומה של שתי מלחמות עולם מטפחת כמעט שבעה עשורים. כעת מדינות כמו ספרד, איטליה או הולנד עשויות גם הן לרצות לפרוש מהאיחוד ובעיקר מהיורו, שכופה מדיניות מוניטרית אחידה על מדינות במצב כלכלי שונה ולעתים מגבירה את המשברים במקום להתמודד עימם.
רוב הסיכויים כי אנחנו רק בתחילתו של תהליך שקשה לחזות את תוצאותיו המלאות, שעוד יהדהדו במשך שנים, גם אחרי שהכלכלות והשווקים יתאוששו. אם המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ, שקורא לסגירת הגבולות למהגרים, יגבור על המועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון בנובמבר (עוד תרחיש שנראה לכאורה בינתיים כפחות מציאותי), תהיה זו הוכחה נוספת למגמה ששולטת בפועל בעולם ושלאף אחד לא נוח להודות בה — עידן גלובליזציה קרב לסיומו, חוזרים למדינת הלאום אחרי מאה שנים של פתיחות.