לילדים של המחר יש על מי לסמוך
מיקי פלד מפנטז על מדינה שבה המלצות הוועדה למלחמה בעוני יושמו במלואן, ואיך זה נראה מנקודת מבטם של הורים לילדים קטנים שמקבלים חוגי העשרה כמעט בחינם
בניגוד לאשתו, הוא דווקא לא אהב את המתחם הגדול מדי לדעתו, שבלע חצי מהרחוב. משהו בפער שבין גודל המתחם לייעוד שלו לילדים הזכיר לו את הסיפורים ששמע על המפעלים היפניים בשנות התשעים של המאה שעברה, אלו שסיפקו לעובד הזוטר את כל צרכיו: מגורים, קניות, בתי ספר ובתי חולים - העיקר שלא ייצא ממרחב הנוחות שהמפעל מציע. בכל מקרה, כמו אצל היפנים, זה לא שהיתה לו ברירה אחרת מלבד לקבל עליו ועל ילדיו את המתחם ושירותיו.
מעון היום שאליו הביא בכל בוקר את ילדו הקטן ממוקם בחלק המערבי של המתחם, וגדר שיחי האוג המקיפה את המעון גובלת בצדה המזרחי בגן המשחקים הפתוח.
איור: דניאל גולדפרב
אחרי שנפרד מהקטן, היה חוצה עם הגדולה את גן המשחקים לצד השני, היכן שעמד אחד משלושת גני החובה. בימים יפים הם היו הולכים ברגל ומפטפטים במשך שבע דקות, שנהפכו להיות פרק הזמן שאהב יותר מכל במהלך היום. בימים נאים פחות היה מרים אותה על ידיו ושניהם היו צועדים בשתיקה בשביל היחיד לכיוון מזרח שהיה מקורה, משום שאז היו נעים בו הורים וילדים כה רבים, עד שלא היה טעם לנסות ולדבר.
פעמיים בשבוע אחר הצהריים היה עושה את הדרך ההפוכה, מסתובב עם הילדים וחוזר לגן המשחקים להעביר את הזמן במחבואים ותופסת בין הביתנים של המרפאה שהיוו את הגבול הצפוני של הגן. אם לא היה עמוס מדי, היה לוקח אותם מתנשפים לקפטריה לארוחה זריזה לפני שחצו שוב את הגן, הפעם מצפון לדרום, כדי להגיע לכניסה של הבניין המרכזי, שם היה מפזר אותם בין החוגים.
שעת החוג חילקה את ההורים לשניים. אלו שאת השעה הזו ניצלו כדי לשבת ליד עגלת הקפה, השקעים, השולחנות הקטנים וחיבור ה־WiFi במבואה של הקומה השלישית כדי לפתוח לפטופים וטלפונים ניידים ולעבוד. ההורים מהסוג השני העבירו את שעת החוג בקומה החמישית עם אחד המרפאים בעיסוק, פסיכולוגיות הילדים או קלינאי התקשורת שקיבלו בצהריים את התרשמות הגננת ועתה יושבים עם ההורים ועם הילד כדי לראות מה אפשר לעשות. מכאן הכינוי הרווח "ילדים של קומה 5".
לשאר הכתבות בפרויקט:
הקשישה מהמסדרון קיבלה חדר פרטי
מלחמה בעוני זו סיבה מספיק טובה כדי להפיל את הממשלה
"המרכז הרב־תחומי לגיל הרך ע"ש אלי אלאלוף" נקרא המתחם שהילדים היו נכנסים אליו בבוקר רעננים ויוצאים ממנו בערב מותשים. הוא עצמו מעולם לא היה איש של היסטוריה ואנקדוטות, אבל את לוח הברונזה בכניסה לבניין המרכזי אי אפשר היה לפספס. אלאלוף, כך נכתב שם, חשב על מתחמים שיכילו את כל צורכי הילדים ללא צורך בתשלום מצד ההורים. בתחילה הוא הגה את הרעיון כשעמד בראש הקרן הפילנתרופית רש"י ומאוחר יותר הכניס אותו למסקנות הוועדה למלחמה בעוני שעמד בראשה.
איור: יעל שינקר
אלא שיש סיבה מדוע אחד המשפטים הידועים של אלאלוף בערוב ימיו - "חברה בריאה היא חברה שבה ילדים יודעים שמותר להם לחלום" - מופיע בכמה מקומות ברחבי המתחם, שרבים כמוהו נקראו על שמו במדינה. בהקדשת הברונזה לא סיפרו את מה שהיה ידוע לכל מי שנכנס לגוגלפדיה, שהתהילה שזכה לה אלאלוף היא תוצאה של הקרבה עצמית.
בזמנו לעגו לאלאלוף ולמסקנות הוועדה שלו, כי היא כיוונה למה שאז היה נראה כבלתי אפשרי - 4 מיליארד שקל בשנה שיושקעו בחינוך, בריאות, דיור וקצבאות כדי להוריד את שיעור העניים בישראל בחצי בתוך עשור, ועל הדרך גם לעצור את הסחף למטה של מעמד הביניים. תקציבים כאלו, אמרו אז, רק מערכת הביטחון יכולה לבקש ולקבל.
לוח הברונזה אמנם מציין שאלאלוף כיהן תקופה קצרה כחבר כנסת, אבל משמיט ביודעין את החלק החשוב. מתברר שאף על פי שהוא היה חבר במפלגה של מי שהיה אז שר האוצר, אלאלוף ניצל את חוסר היציבות של הממשלה כדי לאיים שאם זו לא תתחיל ליישם את מסקנות הוועדה, הוא יצביע נגד התקציב.
לא עזרו הצעקות, האיומים מנגד של שר האוצר ואפילו ראש הממשלה שהתקשר בעצמו לאלאלוף והסביר לו שעוני זו לא סיבה להפיל ממשלה. מפה לשם, איפשהו באמצע ליל ההצבעות על התקציב ובעוד אלאלוף יושב בחדרו שמתחת לקומת הוועדות במקום במליאה עם שאר חברי הקואליציה, שר האוצר נכנע וראש הממשלה התרצה ובאופן מדורג החלו להשתחרר תקציבי עתק. שנה לאחר מכן, כשהממשלה באמת נפלה ולא באשמתו, אלאלוף שילם את מחיר ההתרסה ולא שובץ מחדש ברשימה של שר האוצר, סיים את דרכו הפוליטית וחזר לבאר שבע.
הממשלה שבאה לאחר מכן כבר לא יכלה לסגת ורוב המיליארדים שהובטחו המשיכו לזרום. המרכזים הרב־תחומיים לגיל הרך, יצור אדיר זרועות שנועד לעטוף את הילדים בשורה של שירותים במימון המדינה וכך להסיר חלק גדול מטרדות ההורים, הם אחת התוצאות המובהקות של המיליארדים הללו.
כבר לא צריך לבחור בין חוג לבין הצופים
הוא נזכר באלאלוף ובמעשיו כששב ואסף את הילדים וירד איתם לקומת הכניסה. בשעות הערב, מיד אחרי החוגים, היו הילדים מתחלפים במבוגרים. הוא בדיוק יצא מהמעלית ונעמד, מחזיק את הקטן שכמעט נרדם על יד ימין ואת יד שמאל מניח על הכתף של הגדולה כדי שלא תמשיך ללכת. בדממה, הביטו שלושתם בשורת המבוגרים שנכנסת, משרה הילה של קשיי היום, ומתפצלת: מי לסדנאות להכשרה מקצועית מול דלת הכניסה ומי לקומה השנייה, היכן שהיתה דרושה התערבות רחבה יותר, רגשית ברובה, עוד לפני שלומדים מקצוע. רק כשכל המבוגרים סיימו להתפצל איש איש לפי סדר מצוקותיו, הוא הסיר את היד מכתף הגדולה, מלמל בואי חמודה, ויצא איתם מהבניין המרכזי לכיוון המכונית.
הנסיעה חזרה הביתה היתה קצרה יחסית, עניין של דקות אם יש לו גל ירוק ברמזורים, ובדרך כלל היה מעביר אותה בניסיון להשאיר את הילדים ערים עד הבית, כדי שלא יירדמו בלי ארוחת ערב ומקלחת. הפעם הוא היה עסוק במשהו אחר. הוא פתאום הבין כמה שונה המדינה שבה גדל, בתקופה שלפני אלאלוף, מהמדינה שבה הוא מגדל את ילדיו עכשיו ולא יכול היה שלא לשאול את עצמו איפה היה היום אם כשהוא היה ילד המדינה היתה דואגת שגם אבא שלו ילמד מקצוע חדש אחרי שפוטר.
הוא זכר את ההורים שלו נכתשים כל חודש בין ההוצאה להכנסה, את אבא מסביר לו, מבויש, שאין כסף גם לחוג כדורגל וגם לצופים ואת התסכול של אמא כשסיפרה לו שנגמר הכסף לטפל בסבתא בבית האבות. הוא נזכר במה ששמע יום אחד את אמא אומרת לאבא, אחרי עוד שיחה על כסף, כשזה ניסה להסביר, והיא השיבה קצת בכעס, "אתה כבר אמור לדעת שבמדינה הזו אתה יכול לסמוך רק על עצמך".
הילדים שלו לא צריכים לבחור בין חוג לבין הצופים כי שניהם נמצאים במתחם הרב־תחומי שבנה אלאלוף, ואת הסבתא שלהם, אמא שלו, הם פוגשים בסופי השבוע בדיור המוגן שלה, המסובסד. כשחיכה בחניה למטה עד שאשתו תרד לעזור עם הילדים שנרדמו במושב האחורי, הצליח לנסח לעצמו שהמתחם הגדול, שעדיין גדול מדי לדעתו, לפחות מבטיח שמהילדים שלו תיחסך התחושה שאין להם על מי לסמוך.
