ברית הבריונים של 2017

לשאלה המסקרנת ביותר את העולם לקראת 2017 אין תשובה ברורה. מיליארדי אנשים ברחבי העולם מנסים לנחש מה מתחולל בראשו של אדם אחד מתחת לבלורית הכתומה המוזרה שלו. ואם לא מה קורה בתוך הראש, לפחות מה יהיה הציוץ הבא שלו, שמסוגל להפיל ב-140 תווים תאגידי ענק כמו לוקהיד מרטין או את הין היפני, אם בא לו פתאום.

זה נכון שהעולם תלוי במידה רבה בהכרעותיו של הבית הלבן כבר עשרות שנים, אבל ככל שהזיכרון מגיע, מעולם לא היה בבית הלבן נשיא כה גחמני, כה בלתי צפוי, עם הכפתור הגרעיני בכף ידו. והוא עוד אומר בימים אלה שלדעתו ארצות הברית צריכה להגדיל את עוצמתה הגרעינית, או אולי זו דעתו רק עד הציוץ הבא.

לכן, כל ניסיון להעריך מה יהיה ב-2017, איזה עולם צפוי לעטוף אותנו, נראה פתטי כמו הפרשנים שלעגו למועמדות של טראמפ ולסיכויים שלו לזכות בבחירות. האם הנשיא הנבחר ימלא את הבטחות הבחירות שלו? גם המומחים של הממשל עצמו נאבקים עכשיו מול הררי ההצהרות שהמועמד פיזר בלי חשבון בקמפיין התזזיתי שלו. לנסח את "מדיניות טראמפ" זה לערוך אוקסימורון. ובכל זאת – יש כמה דברים שאפשר לומר בזהירות המתבקשת, אם לא על טראמפ עצמו, אז אולי על הטראמפיזם בשנים הבאות.

הטראמפיזם גדול ומשמעותי יותר מטראמפ. זו איננה מהדורה חדשה של הרייגניזם השמרני ששטף את ארצות הברית בשנות השמונים. הטראמפיזם הוא הריאקציה הבוטה, הגסה והדרמטית ביותר לתנועות הליברליות בארצות הברית ובמדינות הדמוקרטיות ברחבי הגלובוס מאז מלחמת העולם השנייה; הוא הבוז העמוק כלפי ערכי היסוד של הליברלים כמו שוויון וזכויות אדם; הוא התיעוב כלפי מיעוטים – שחורים, הומוסקסואלים, מוסלמים, יהודים; והוא הפחד מפני זרים – סינים ואחרים שרוצים להשתלט בעורמה על העושר האמריקאי.

לקחי המאה העשרים לא נלמדו

בוז, תיעוב ופחד, ביחד עם דעיכה כלכלית ארוכה ומתסכלת של מעמדות הביניים, וביחד עם האיום הרצחני ללא גבולות של הטרור הג'יהאדיסטי, הוליד שליטים מסוגו של טראמפ עוד לפני הדונלד. ולדימיר פוטין וטאיפ ארדואן הם המוכרים יותר, אבל התופעה רחבה יותר. מקזחסטן של נזרבייב ועד הונגריה של ויקטור אורבן. אזרחי המאה ה-21 לא למדו את לקחי המאה העשרים. הם מעדיפים שליטים ריאקציונים על המנהיגים הליברלים שכוכבם דעך.

לכן, אפשר לומר בביטחון ש-2017 תהיה שנת הבריונים, שבה הבריונות הגלובלית תהיה אולי גדולה ואכזרית יותר. בשנה החולפת, שני הסמלים המוכרים של הבריונות הגלובלית - פוטין וארדואן - הדגימו את חוסר המעצורים שלהם מול הרוח הליברלית הרופסת של ברק אובמה ושותפיו המבוהלים באירופה. פוטין שלח את מטוסיו עמוסי הפצצות לטבוח עשרות אלפי סורים בלי הפרעה. ארדואן כתש, רצח וכלא את יריביו ביחד עם כל סממן דמוקרטי כשהוא לועג בפומבי לכל מי שמתח עליו ביקורת.

ב-2017 ברית הבריונים תחגוג על השאריות של הליברליזם. הברית הזו מדבקת – מנהיגים נוסח פוטין או טראמפ יעלו לשלטון בעוד מדינות בשנים הקרובות. למטוטלת ההיסטורית שתחזיר לאופנה את התנועות הליברליות ייקח לפי כל הסימנים עוד זמן ניכר.

האם נתניהו יתקבל לברית הבריונים?

זה מביא אותנו לשכונה שלנו. בעיני רוב העולם, כולל ניו זילנד וסנגל, ועם חותמת רשמית של מועצת הביטחון, ראש ממשלת ישראל נתפס כאחד הבריונים. בריון קטן, שכונתי, אבל בריון; בריון שעושה הרבה רעש למרות ממדיו הזעירים.

וזו שאלה מרתקת - האם הבריונים הגדולים של העולם של 2017 יתייחסו לבריון הקטן כאחד משלהם, חלק מברית הבריונים? ככה זה נראה. לפי כל הדיווחים עד כה, פוטין ונתניהו מצאו שפה משותפת בשנים האחרונות אפילו בשאלות רגישות של המרחב האווירי של סוריה. טראמפ נשמע עד כה כתומך נלהב של הקו של נתניהו, קצת ימינה ממנו. המינויים שלו לתיקים הביטחוניים ו/או למשרות במזרח התיכון נראים כמו חלום שהתגשם בבית בלפור.

איור: יונתן וקסמן

כך שכל מי שקיווה, או מקווה, שהבריונים הגדולים יתהפכו עלינו - יבואו עם אלות גדולות, או נושאות מטוסים, ויכפו על ביבי את הרעיון המתפוגג של שתי מדינות, שהוא עצמו נשמע ממלמל על כורחו פעמיים לפחות, נידון כנראה לאכזבה. טראמפ אולי לא יעביר את השגרירות שלו לירושלים בשנה הקרובה, אבל באותה מידה הוא גם לא ינחית על ירושלים גזירות נוסח אובמה.

למרות ההחלטה במועצת הביטחון, ממשלת נתניהו תוכל להמשיך את המסורת שבה דבקה בשנים האחרונות – בואו נשב ולא נעשה כלום ונראה מה קורה. המסקנה עשויה לשמח ישראלים רבים, בוודאי את המתנחלים ביהודה ושומרון ותומכיהם. האו"ם יבלבל את המוח, אבל שליטי הגלובוס האמיתיים לא יעכבו אותנו בדרך לארץ ישראל השלמה.

חייבים להתבגר ולהבין: אנחנו לבד

התמונה מתחדדת - אף אחד לא יציל אותנו מעצמנו. לטוב או לרע, זה מחייב אותנו להתבגר, להסתכל בלבן של העיניים שלנו ולומר - אנחנו לבד. בלי לחצים חיצוניים משמעותיים אנחנו צריכים לשאול מה אנחנו רוצים באמת? ובאמת מה אנחנו רוצים?

מי שמאמין שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר או לפחות זה הרע במיעוטו והזמן פועל לטובתנו – מוזמן להמשיך לחבק ידיים ולחכות לקדנציה השנייה של טראמפ או למשיח, מה שיבוא קודם. אלוהים גדול. וצריך להודות על האמת - מי שחושב שזה הרע במיעוטו לא בהכרח טועה. גם לפי סון דזה, ב"אמנות המלחמה" שלו, יש רגעים שבהם עדיף להחזיק חזק ולא לזוז. אנחנו עושים את זה כידוע כבר עשרות שנים.

אז מה נותר לעשות? 

אבל אם בכל זאת יש ישראלים המודאגים מהדשדוש הלאומי קשה להבין את העייפות שלהם; את האדישות, את קהות החושים, את הייאוש. למה הישראלים האלה יושבים בחיבוק ידיים? גם הם יחכו עכשיו כמה שנים עד לבחירות הנקובות לנובמבר 2019 בישראל, או אולי עד לנשיא הדמוקרטי הבא, שייכנס לבית הלבן במקרה הטוב בינואר 2021?

האם בשביל הישראלים המודאגים 2017 היא מראש שנה אבודה? אכן, אחרי שתקציב המדינה לשנתיים הבאות אושר, ומשבר עמונה נפתר איכשהו, וכשאביחי מנדלבליט דוגר על תיקי נתניהו כמו אמא אווזה, קשה לראות תרחיש של מהפך בשנה הקרובה. ובכל זאת ראוי לפחות ליזום שיח ציבורי נוקב על בעיות היסוד שלנו. מי שרוצה שינוי חייב לחדד את ההבדלים בין העמדות השונות, לדבר ביושר, לא לדחות את המלחמה על התודעה הישראלית לבחירות הבאות. זה מה שצריך ואפשר לעשות ב-2017.

בואו נתבונן במראה הלאומית בלי למצמץ: ישראל היא מדינה ללא גבולות מוכרים ומוסכמים והיא שולטת במיליוני פלסטינים שדורשים לעצמם מדינה משלהם. זה כידוע סכסוך כרוני רווי בדם שנוטה להתפוצץ מעת לעת, משסע את החברה הישראלית, גובה מחירים מוסריים וחברתיים ומקלקל את יחסי החוץ והסחר הבינלאומי שלנו.

קשה להאמין שדווקא בשנה הקרובה נמצא פתרון לסלע קיומנו. אבל אפשר לפחות לברר מה אנחנו רוצים – איזו מדינה, אילו גבולות, איזו חברה, אילו ערכים, איך אנחנו רוצים לחיות עם השכנים שלנו, מהו ההסדר הנכון, ומי המנהיגים הנכונים להוביל אותנו בדרך שנבחר. אם לא נקיים את הדיון הקשה, האמיתי הזה בשנה הקרובה, ניפגש כאן שוב בדצמבר 2017, נקונן על עוד שנה מבוזבזת ונייחל לנס.