הפרד ומשול: כך שינתה איילת שקד את הדנ"א של השופטים

איילת שקד הביאה לתפקידה כשרת המשפטים אג'נדה ברורה להנמכת קומתו של בית המשפט העליון. במובן זה היא ממשיכה את מה שהתחיל המנטור שלה, שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן. למרות הבדלי המעמד המשפטי בינה ובין חתן פרס ישראל לחקר המשפט, היא מתגלה כאפקטיבית לא פחות ממנו. המינויים החדשים לבית המשפט העליון הם רק האינדיקציה האחרונה.

 שלושה מתוך ארבעת השופטים החדשים הם שמרנים־דתיים־לאומיים. הרביעי הוא השופט הערבי. אפילו לא מינוי אחד שנושא את הדנ"א המובהק והמוכר של שופטים עליונים בעבר: ליברל הנושא את דגל זכויות האדם.

רקע יחסי עבודה טובים עם נשיאת העליון: "אגרוף ברזל בכפפות משי" כך כינה חיים צדוק את אהרן ברק, והתיאור הולם את שרת המשפטים איילת שקד שכעת מבקשת לנתץ את מורשתו משה גורלי, 5 תגובות לכתבה המלאה 

לכן השאלה שיש לענות עליה היא לא האם שקד הצליחה, אלא האם הצלחתה היא למעשה כישלון של בית המשפט העליון? ולשם כך דרושה בחינה אסטרטגית, האם תחת שקד הספינה מתחילה לשנות את מסלולה ולעבור מהקוטב האקטיביסטי לקוטב השמרני.

מרחב התמרון מצטמצם

המנוף הארכימדי במינויים הנוכחיים היה יוסף אלרון. בלעדיו לא יהיו מינויים, הכריזו תומכיו, שר האוצר משה כחלון ונציגי לשכת עורכי הדין. האולטימטום גובה באיום משתמע — אם השופטים ינצלו את זכות הווטו שלהם (מינוי דורש שבעה קולות מתוך תשעה, ולשופטים יש שלושה נציגים בוועדה הבוחרת), תבטל שקד את הווטו, ואחר כך ברוב רגיל תעביר קואליציית הפוליטיקאים־לשכה את כל מועמדיה. הנחרצות הזו הכריעה את נחרצות ההתנגדות של השופטים לאלרון. המתנגדת העיקרית היתה הנשיאה הבאה אסתר חיות, אבל יתר נציגי השופטים בוועדה היו נחרצים פחות. ומרגע שאלרון בפנים, מצטמצם פלאים מרחב התמרון של נציגי העליון, מכיוון ששלושת המקומות הנותרים הם ממילא "מסומנים": דתי, ערבי ואשה. 

צילומים: יאיר שגיא, אלכס קולומויסקי, Ami Shooman

כיפה, לא משנה מאיפה

את המינוי הדתי ניתן לבחור מבין האסופה הגדולה של שופטים ופרופסורים חובשי כיפה — מה שהקנה לשקד מרחב תמרון כמעט בלתי מוגבל. לא רוצים את גדעון ספיר? נשלוף את דוד האן. לא האן? אז יהיה דוד מינץ. שקד, להבדיל מכחלון, לא נקשרת רגשית למועמדיה.

למרות זאת, תמיכתה עד הרגע האחרון כמעט בדוד האן עוררה תמיהה. סיבות אי־ההתאמה של האן רבות. אחת העלו השופטים: תלונות על התנהלותו. הנה עוד שתיים: האן לא היה שופט מימיו, וכדי להגיע לעליון מהפוזיציה שלו — פרופסור ומשפטן בשירות הציבורי (ככנ"ר ואפוטרופוס כללי) — עליו לעמוד בשני תנאים. כפרופסור עליו להיות עילוי (אהרן ברק, יצחק אנגלרד) או אקדמאי מהרמה הגבוהה היותר (דפנה ברק־ארז), והוא לא. וכדי להגיע משירות המדינה, עליו להיות פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה, והוא לא. לכן מינויו היה דורס את שני "תנאי הסף" האלה, והיה בו זלזול בוטה בעליון. לא ברור אם שקד הבינה זאת, או החליטה לגלות נדיבות כלפי בית המשפט, שנזקק לשתות הרבה מים כדי לבלוע את אלרון. בכל מקרה, היא דילגה לקלף הבא בחפיסה, מינץ. העליונים שביום רגיל לא היו חושבים למנותו, הפכו מאושרים לקבל אותו תחת האן.

מוסלמי עדיין לא

במינוי הערבי המבחר היה מלכתחילה מצומצם: ג'ורג' קרא או חאלד כבוב. כבוב היה המוביל. תמכו בו שישה חברי ועדה, ובוועדת המשנה שראיינה את המועמדים הוא זכה לניקוד גבוה ביותר, יש טענה שאפילו הגבוה ביותר. אבל כוחו הפך לנקודת התורפה שלו. הוא נתמך בידי לשכת עורכי הדין ובידי שקד, שביקשה לרשום תקדים במינוי השופט המוסלמי הראשון לעליון. אבל לאחר שהתברר שאלרון בפנים, הפכה כל הדינמיקה בוועדה למנגנון של "פיצוי" שופטי העליון על הפסדם. לאחר הסרת האן, מינוי קרא היה כוס המים השנייה שהוגשה לשופטים כדי לבלוע את הגלולה המרה. ולעליון נוספה נחמה. לשכת עורכי הדין לא תוכל לחגוג שני מינויים מתוך הארבעה. קרא היה המועדף של העליון, וליתר דיוק, המועדף של שופט העליון, חבר הוועדה סלים ג'ובראן הנוצרי, שתמך בקרא הנוצרי מול כבוב המוסלמי. בהחלט לא המועמד שנושא בתרמילו את הדנ"א המסורתי של רחביה־העליון.

האם איילת שקד אכן הצליחה לשנות את כיוון הספינה? צילום: אלכס קולומויסקי

אף אחד להתאבד עליו

המינוי הנשי הוא זה שמספר את הכישלון הגדול של העליון במשא ומתן מול ברית הפוליטיקאים־לשכה. בעוד בני הברית הניחו על השולחן מועמד אחר מועמד, וגם ידעו להתעקש על שלהם (אלרון), בית המשפט לא הצליח לייצר לעצמו ובדעת הקהל מועמד או מועמדת שעליו יהיו מוכנים "להתאבד".

ועכשיו, לאחר ששופטי העליון הסכימו לקבל את אלרון, הם ידעו ששניים משלושת המקומות הנותרים — הדתי והערבי — אינם במתחם הדנ"א המסורתי. הכיסא היחיד שיכול היה לאייש את המתחם הזה והיה פנוי הוא הכיסא הנשי. ועדיין, השופטים לא הצליחו להתאחד ולהציג בקול רם וצלול מישהי "משלהם".

היו שתיים כאלה, נאווה בן אור ורות רונן. את בן אור פסל אליקים רובינשטיין, שלא שוכח ולא סולח כיצד בן אור כמנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות, יחד עם פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, מיררה את חייו כשהיה היועץ המשפטי לממשלה. לגבי רות רונן אותתו הפוליטיקאים מהימין שהיא אינה מקובלת עליהם מפני שבעלה תרם לקרן החדשה. מי שזכתה היתה השופטת הדתייה מחיפה יעל וילנר, שנתמכה בידי השופט העליון יצחק עמית והשלימה עבור שקד את הניצחון: שני דתיים, מזרחי וערבי. חבילה שמרנית, דתית, לאומית, בלי אף נציג שתואם את רוח ברק־ביניש.

לפחות אין פרופסור

לכל היותר יכולים בעליון להתנחם שלא הונחת עליהם פרופסור, וארבעת הנבחרים הם שופטים שמחוברים לאתוס ולערכי השפיטה הבסיסיים. השופטים גם נותרו עם זכות הווטו, שאפשרה להם גם בפעם הזאת למזער נזקים. בסופו של יום שלושה מהנבחרים נדחפו בידי שופטי העליון: ג'ובראן את קרא, עמית את וילנר ונעם סולברג את מינץ. שניהם חברים טובים שמתגוררים בהתנחלויות.

את ההתנגדות לאלרון הובילה הנשיאה הבאה אסתר חיות שהנהיגה את הקו הליברלי בקרב שופטי בית המשפט העליון שמסתמן כמיעוט גם לפני הבחירה הנוכחית. עמדת חיות הדהדה בעיקר בתקשורת, אבל לא בלמה את הפשרה שהובילו נציגי העליון בוועדה, שנמנים על הקו השמרני. בכל מקרה, העליון לא הצליח להתאחד סביב מועמד, מועמדת במקרה זה, והתרכז בפסילה סדרתית של שאר המועמדים, לעתים בצדק. מי שקטף את הפירות, הייתה שקד שסיכמה: "ההגאים של ספינת הדגל המשפטית שלנו שינו הלילה את כיוונם". המסקנה טעונה הוכחה. שופטים בעלי יושרה לא ממהרים להתיישר, גם השמרנים שבהם.

בוועדה הנוכחית מילאו השרים תפקיד מכריע. כחלון, בהתעקשותו על אלרון, הניח את הבסיס לדינמיקה שהתפתחה, עליה ניצחו בכישרון שקד וראש הלשכה אפי נווה. על סדר יומו של בג"ץ מונחות שתי עתירות נגד חוקים שקרובים מאד לליבם של שני השרים: מיסוי דירה שלישית (כחלון) וחוק ההסדרה (שקד). בהחלט הזדמנות לבדוק האם ספינת הדגל החלה לשנות כיוון.

"אגרוף ברזל בכפפות משי"

שרת המשפטים איילת שקד שטחה את השקפת עולמה בכתב העת "השילוח" במאמר "מסילות אל המשילות", שבו פירטה את האני מאמין שלה: לחזק את הממד היהודי בצימוד "יהודית־דמוקרטית", שמגדיר את זהותה החוקתית של ישראל, ולחזק את המשילות שמסורסת, הן על ידי ריבוי החקיקה הלא אחראית בכנסת והן על ידי האקטיביזם המשפטי שמיוחס לבית המשפט העליון. חוץ מזה, שקד היא ימין, ואפילו ימין קיצוני, ובית המשפט נתפס במחנה שלה כשמאל.

האקטיביזם השיפוטי מזוהה עם אהרן ברק. ההתמודדות של פרופ' דניאל פרידמן עם מורשת ברק היתה דרבי בין שני ענקי משפט. שקד היא לא פרידמן, אבל ניתן להשוותה לברק באמצעות המחמאה שנתן לו בזמנו שר המשפטים שמינה אותו חיים צדוק: "אגרוף של ברזל בכפפות של משי".

האסטרטגיה הזו מבדילה אותה מפרידמן, שמעולם לא עטה כפפות משי והלם בעליון ובמערכת המשפט בחדווה קולנית ומתריסה. לשקד סגנון שונה. היא כוננה יחסי עבודה טובים עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור וכן עם מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. היא יודעת להקשיב, לקדם, לגייס תמיכה פרלמנטרית, אבל היא לרגע לא שוכחת למה היא כאן. דחיפתה למינוי אביחי מנדלבליט ליועמ"ש היתה רק המבוא לדבר האמיתי שבו חזינו ביום רביעי האחרון. כדי להבין את גודל ההישג, שתמונת הראי שלו היא התבוסה של בית המשפט העליון, חשוב להציג כמה השוואות בין פעם להיום.

בתקופת נשיאותו של ברק מונו 12 שופטים לבית המשפט העליון, 11 היו מועדפיו, ורק אחד, אדמונד לוי, מונה בניגוד לרצון העליונים. בתקופת ביניש־פרידמן מונו שמונה שופטים לעליון, והחלוקה ביניהם היתה פחות או יותר שקולה. במינוי הראשון בתקופת שקד־נאור לא מונה אפילו אחד שמזוהה עם העליון של פעם, שופט ליברלי שנושא בתרמילו זכויות אדם.

והנה עוד הבדל. בעבר לא היה ניתן להעביר מינוי שבית המשפט העליון הכריז עליו כסדין אדום. בית דין לא היה עוזר במקרה כזה. הדוגמה הבולטת היא הניסיון של שרת המשפטים ציפי לבני למנות את פרופ' רות גביזון בניגוד לדעתו של ברק. גם התוצאה, שיתוק של שנתיים במינוי שופטים, לא הזיזה לברק ולביניש שירשה את כיסאו. הגביזון של היום הוא יוסף אלרון. השופטים הקימו מהומת עולם, השמיצו את אלרון, הודיעו שהוא "לא קורץ מהחומר המתאים", והתוצאה הסופית — אלרון נבחר פה אחד בוועדה.

עד וכולל תקופת ברק שלט בית המשפט העליון במינויים. הרוב הנדרש היה רגיל, ולשלושת נציגי העליון בוועדה לבחירת שופטים הצטרפו לפחות שני חברי ועדה נוספים, כשהרוב בדרך כלל היה גדול יותר, כי מרבית שרי המשפטים העריצו את ברק ונענו לו. חוץ מהשליטה המספרית, שלט ברק במינויים הזמניים לעליון שמרביתם נבחרו בהמשך למינוי קבע. ועוד הבדל חשוב: ברק נהנה מיוקרה וממעמד ציבורי חסרי תקדים, והימין של פעם היה מנחם בגין ודן מרידור, כשהאופוזיציונרים הקולניים יותר לבית המשפט, רובי ריבלין ומיקי איתן, לא מתקרבים לווליום האלים של יריב לוין היום.

ב־2006 פרש ברק, ומול העליון של ביניש קמו פוליטיקאים אפקטיביים יותר. גדעון סער העביר את החוק שחייב רוב מיוחד של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה כדי למנות שופט לעליון. השופטים התנגדו כי השינוי הזה חייב אותם לפשרות גדולות יותר. בחסותן הצליח פרידמן להעביר כמה מינויים בניגוד לדעת שופטי העליון. בנוסף, ביטל פרידמן את המינויים הזמניים, ובכך שלל מהעליון יתרון נוסף.

שקד התגלתה כאפקטיבית אף יותר. היא כרתה ברית עם לשכת עורכי הדין וגיבשה רוב בוועדה. סייעה לה העובדה שנציג האופוזיציה בוועדה, רוברט אילטוב מישראל ביתנו, היה במחנה שלה הן כנציג אופוזיציה וכעת כנציג קואליציה. ועכשיו יש מאזן בוועדה: מול ברית הפוליטיקאים והלשכה (שישה חברים) עומדים שלושת נציגי העליון עם זכות הווטו שבעבר התנגדו לה, וכעת הפכה לכלי חוקתי חשוב שאין לגעת בו.

הברית שקד־נווה דחקה את השופטים למיעוט, וכשלמיעוט הזה אין מנהיגות, נכפה עליו למזער נזקים ולהיגרר לפשרות שמצעידות לעליון ארבעה שופטים חדשים, שבלשון השרה מייצגים טוב יותר את עמישראל. וזה אומר: שום ליברל שזכויות אדם קרובות ללבו.

משה גורלי