עזיבתו של השופט יורם דנציגר - מכה לאגף הליברלי של העליון

דנציגר, שנחשב לאחד השופטים הרגישים והאנושיים במערכת, נימק את הפרישה ב"סיבות אישיות ואינה נוגעת לסיבות הנובעות מעבודתי השיפוטית". ההסבר הזה שולל את הסיבה שניתנה לפרישת השופט צבי זילברטל - שחיקה ועומס עבודה.

אצל דנציגר הסיבות הן אישיות־משפחתיות. ובכל זאת, יש מהמשותף. ייתכן שדנציגר יכול היה להכיל את הסיבות האישיות האלה, אלמלא העומס "הבלתי אנושי", כדברי אחד משופטי העליון. דנציגר, שלא יכול היה להרשות לעצמו, כחלק מעמיתיו, לשהות בירושלים חלק מהזמן, היה נוסע יום יום לביתו בתל אביב, מה שלבטח הגביר את העומס האישי.

המשמעות המוסדית המיידית של הפרישה היא מכה נוספת לאגף הליברלי ההולך ומידלדל של בית המשפט העליון. בקיטלוג הזה, גם זילברטל וגם דנציגר משויכים למחנה הזה. דנציגר היה חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח וייסד את סניף תל אביב של האגודה. אין סיכוי, לפחות בשנים הקרובות, שייבחר לעליון שופט מהמאגר הזה. רות רונן נפסלה כי בעלה תרם לקרן החדשה.

צילום: יוסי זמיר

הרביעייה שנבחרה לאחרונה לעליון היא האליטה החדשה - שמרנית ודתית. פרישת דנציגר מזמנת לפיכך הישג כפול לשרת המשפטים איילת שקד: פחות אחד בצד הליברלי־אקטיביסטי והזדמנות לעוד מינוי שיקדם את האג'נדה שלה - להגביר את המרכיב היהודי, להחליש את המרכיב האקטיביסטי.

המינוי של פרידמן הוכיח את עצמו

במשך קרוב ל־70 שנות קיומו של בית המשפט העליון לא קרה ששופט קם ופרש בטרם עת. והנה, זה קורה פעמיים בתוך שנה וחצי. המשמעות הנוספת היא שבית המשפט העליון כבר אינו אטרקטיבי כבעבר. המחויבות אליו מצד המתמנים קטנה, וחבל. מינוי לעליון אינו רק הישג אישי גדול, אלא גם ובעיקר נטילת שליחות ערכית. קשה וסיזיפית לעתים.

דנציגר מונה ב־2007 די במקרה. לפני כן החליט לרוץ ללשכת עורכי הדין, אך פרש מהמירוץ בגלל שתי סיבות. הוא לא התגלה כקמפיינר נמרץ ונחוש מדי, וגם, שותפו למשרד ד"ר אביגדור קלגסבלד נשלח למאסר בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים והיה עליו לחזור ולתחזק את המשרד. ולתוך פרשת דרכים אישית־מקצועית זו, נקלע שר המשפטים דניאל פרידמן, שהחליט למנות עורכי דין פרטיים לבית המשפט העליון. דנציגר מונה יחד עם חנן מלצר, ואכן, הוא בהחלט הביא עמו את הרוח המצופה ממינוי כזה. גם בתחום העסקי, כעו"ד מסחרי בולט, וגם בפסיקות סנגוריאליות.

החותם המרכזי שהותיר אחריו היה ערעור על הלכת אפרופים המפורסמת, בבת עינו של הנשיא בדימוס אהרן ברק. הלכה זו החילה על צדדים לחוזה, באמצעות שיקול דעת שיפוטי, את כוונתם הראויה, להבדיל מהמצוייה אותה כתבו ועליה חתמו בחוזה. באחד מכנסי לשכת עורכי הדין באילת, ישבו שניהם על הבמה, וברק תקף ואף העליב את דנציגר: "אתה שולף מהמותן", אמר, "דבריך דברי הבל". בסוף הדיון התנצל ברק בפני דנציגר שמצדו בחר שלא להשיב.

הקשר הבת־ימי, הוויכוח עם ברק

חווייה בלתי נעימה נוספת זומנה לדנציגר כשנחקר באזהרה בחשד לקשר מושחת עם לקוחו שלומי לחיאני, ראש עיריית בת ים. לבסוף הוחלט לסגור את התיק, אלא שכאן התעוררה דרמה לא פחותה מפתיחתו. פרקליט המדינה משה לדור סבר שיש לסגור את התיק בגלל חוסר ראיות, סיבה שהיתה מחסלת את הקריירה השיפוטית של דנציגר. רק התעקשותו של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, לסגור את התיק מ"חוסר אשמה", אפשרה את חזרתו של דנציגר לעליון.

בפסיקתו הכלכלית שב והעלה על נס את הגנת "שיקול הדעת העסקי", השכפ"ץ של דירקטורים מפני חשיפה בתביעות אישיות, ייצוגיות ונגזרות. הגנה זו קיבלה לאחרונה הכרה רשמית בפסק דינו של השופט יצחק עמית בפרשת אלוביץ'־בזק.

העמדה הסניגוריאלית של דנציגר קיבלה ביטוי בתחום הפלילי. שתי דוגמאות בולטות הן עמדת המיעוט שבה זיכה את רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה ופרשת הנשיא משה קצב. דנציגר כתב החלטה מנומקת בבקשת קצב לעיכוב, עד לאחר ההחלטה בערעור, של ביצוע עונש המאסר שהושת עליו במחוזי לאחר שהורשע בשני מקרי אונס. בהחלטה ארוכה מהרגיל מהמקובל בהחלטות עיכוב ביצוע, עיכב דנציגר את הכניסה לכלא בגלל שלדעתו יש לקצב סיכוי טוב בערעור, החלטה שניתן לשער שאילו שובץ להרכב שדן בערעור של קצב, הוא היה כותב חוות דעת מזכה.