"הרס המשפט מתרחש במהירות. את התוצאה עלול למצוא ארכיאולוג"

"תהליכי הרס ואתגור המערכת המשפטית, שפעם לקחו עשורים, מתרחשים היום בקצב מואץ. מבנים חברתיים מפוארים קורסים בזה אחר זה. אנחנו לא רוצים להיות במצב שבו את ממדי ההרס החברתי ארוך הטווח יגלו הארכיאולוגים של העתיד, שינברו בהריסות הבית השלישי" — כך סיכמה שלשום המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר הרצאה כואבת, נוקבת, פסימית ואפוקליפטית שלא זכורה כמותה. מעולם לא נשמע כך משפטן בכיר בשירות המדינה. עו"ד זילבר, ראש מחלקת משפט ציבורי־מינהלי במשרד המשפטים, אמרה את הדברים במועדון אברקסס בתל אביב במסגרת "הרצאה על הבר" בחסות תוכנית תל אביב־נורת'ווסטרן באוניברסיטת תל אביב.

עיקר נאום התוכחה של זילבר — שעמו הגיעה מודפס כדי שלא תיכשל בלשונה — היה על התנהלות הממשלה כלפי מערכת המשפט. אבל היא לא הגבילה עצמה רק לנושא הזה, והבהירה בדבריה כי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לתפקידים מיוחדים עו"ד אבי ליכט אינו היחיד שמסתייג ממתווה התאגיד החדש, שאושר על ידי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. ליכט, שלפי הסברה התנגד לפשרה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון, הכוללת הקמת מערכת חדשות חדשה, הודר מהדיונים בנושא.

"הפיצול של מערכת החדשות מגוף השידור יביא לתוצאות שליליות", אמרה זילבר בהרצאה. "גם במתכונת המאוחדת של התאגיד, העשייה שלו לא טריוויאלית ומאותגרת. פיצול והחלשה לא יעשו טוב, לא לתאגיד ולא למדינה". זילבר אף המשילה את הפיצול לרעיון הפרדת היועץ המשפטי לממשלה מפרקליט המדינה. בשניהם, כך אמרה, הפיצול נועד להחליש.

הצביעות שבהתקפה על מערכת המשפט

"הפקידות נמצאת במתקפה, ובעיניי המתקפה לא מקרית", אמרה זילבר בהתייחס למצוקת המערכת המשפטית. "הסבר אחד לכך הוא להחליש את מערכות האכיפה והביקורת לסוגיהן. הסבר אחר מניח מאבק ערכי עמוק יותר, מאבק על דמותה של המדינה ועל ערכי היסוד שאמורים לעצב את התנהלותה. הדרך שבה זה נעשה היא סימון מטרות, מתן שם וירי חופשי — ובאנגלית 'Naming, Blaming, Claiming'. כל מי ש'מפריע' במסגרת קבלת החלטות מקצועיות זוכה לתגובה אלימה ואישית, זאת כדי להרתיע, לסמן ולהשלות שאם רק אותו פקיד או שופט או יועץ משפטי יורחק — תשקוט הארץ ארבעים שנה, ורוח המשילות תרחף על פני הארץ".

זילבר הצביעה בדבריה על תופעה של פוליטיקאים ומבקרים שונים ש"יורים ובוכים", כאלה שסבלו מביקורת וכעת עושים בדיוק את אותו הדבר לפי הנוחיות והצד הפוליטי של המתרס.

"בשעתו היתה ביקורת קשה על אי־מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. הטענה שהופנתה אז נגד הנשיא אהרן ברק היתה שגביזון לא מונתה בגלל שהיתה לה אג'נדה. כשרוצים לסמן מישהו היום, מצמידים לו את הקללה כביכול שהוא בעל אג'נדה, ומחרימים את העשייה המקצועית שלו ברימוז בלתי מפורש שהוא פוליטי ומונע משיקולים זרים".

זילבר גייסה דוגמאות אקטואליות, כמו זאת של ראש המכינה הקדם צבאית בני־דוד הרב יגאל לוינשטיין, שהתבטא בחריפות נגד שירות נשים בצה"ל כלוחמות. "רבים מאלה שביקרו באופן בוטה חוות דעת משפטיות שביקשו לשמור על חופש הביטוי בהקשר של היצירה התרבותית ומנעו התערבות פוליטית בתכנים של תרבות", אמרה זילבר, "מחאו כפיים לחוות דעת, שבשם אותן הנמקות של חופש ביטוי מנעה לבוא חשבון עם דבריו הפוגעניים של הרב יגאל לוינשטיין. הפקידות היתה עקבית וניסתה למנוע התערבות בתכנים שנויים במחלוקת — גם בהקשר של היצירה התרבותית וגם בהקשר של לוינשטיין".

כדוגמה נוספת לביקורת שמשתנה, הביאה זילבר את זכות הקניין. "המערכת המשפטית והשיפוטית נתנה בזמנו את הבכורה לזכות הקניין, ששירתה את מפוני ההתנתקות והביאה להגדלת הפיצויים שלהם. כשאותה זכות קניין יושמה גם ביחס לזכויות הפלסטינים, שהקרקע שלהם נגזלה ושעליה נבנה ביודעין ומלכתחילה יישוב בלתי חוקי על קרקע פרטית, זה כמובן לא עמד לזכותה של המערכת המשפטית. היא בוקרה, ובתקיפות רבה, אף שאין חולק שזכות הקניין היא בעלת מעמד חוקתי בישראל".

גם מה שכינתה כ"אקטיביזם ייעוצי", כלומר אקטיביזם מצד היועץ המשפטי לממשלה, מותקף ומחובק על פי זילבר לפי הנסיבות והנוחיות. "גורמים בעלי השקפת עולם שמרנית, שמעבירים ביקורת על מעורבות אקטיבית של היועץ המשפטי למניעת פגיעה בזכויות אדם או אי־תקינות ממשלתית, מעודדים במרץ אקטיביזם ייעוצי, ויצירתיות העולה כדי לוליינות משפטית עד כדי שבירת חוליות הגב, ליצירת פתרונות לטובת ההתיישבות באיו"ש או בנושאים ביטחוניים", היא אמרה. "כאן האקטיביזם מתקבל בברכה כדי למתוח את גבולות הדין, כדי לאפשר את המקסימום. התופעה העקרונית, מסתבר, אינה הבעיה, אלא כמו שנאמר על הפורנוגרפיה — היא עניין של גיאוגרפיה".

דינה זילבר

זילבר דיברה גם על החקיקה האנטי־דמוקרטית, שלגרסתה משגשגת בשנים האחרונות. "אנו עדים לשטף חקיקה שקוראת תיגר על רשויות אחרות ועל זכויות אדם: חוק ההסדרה, חוק התאגיד, חוקי סיפוח, חקיקה שמגבילה עמותות וארגונים והגבלת היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ", פירטה זילבר והצביעה על ההקשר: "תחייה לערכים חדשים, כוחניים. המנצח קובע מה נכון ומה לא. הדמוקרטיה המהותית וזכויות האדם נדחקות לשוליים".

פוסט־אמת? לפי זילבר, אנו בעידן "פוסט־משפט"

החזון המסכם של זילבר היה פסימי במיוחד. "אנו חיים בעידן של פוסט־משפט", היא אמרה. "המשפט אינו נחשב עוד כמחייב, כמוחלט, אלא כיחסי. יש כפירה ברעיון שציות לחוק הוא אחד הדבקים המאחדים האחרונים בחברה משוסעת ומתפוררת. וכשהגל העכור שוטף, גם שומר הסף המסור והמחויב ביותר לא יצליח למנוע הכל, להיות בלם. לא הוא, ולא בית המשפט".

"כשמערכת מקצינה", היא הוסיפה, "יכולת ההשפעה של מוסדות שמתנהלים בסדר ועל פי שיטה מצטמצמת מאוד. אתה לא יכול להתנהל לפי חוקי השחמט כשהשחקן מולך הופך את הלוח חדשות לבקרים. כששוברים את הכלים ושוברים את הכללים, קשה מאוד להמשיך לשחק. אנחנו לא השתנינו, העולם מסביב השתנה. עברנו משיתוף פעולה ללעומתיות".

הלעומתיות הזאת, לשיטתה, היא "כפירה בעובדת הבסיס שתפקידו של בית המשפט לבטל פעולה שלטונית שנגועה באי־חוקתיות. כפירה בעובדת הבסיס שתפקידה של הביקורת הוא לבקר שלטון, כל שלטון. גם הערכים היסודיים שמערכת המשפט נועדה להבטיח אינם מוסכמים עוד ושנויים במחלוקת ציבורית חריפה. לכך יש השפעה על אמון הציבור על יכולת המערכת להמשיך למלא את תפקידה".

את החזון הפסימי היא דימתה למערת נטיפים. "לנטיף לוקח עשרות שנים להיבנות בכמה סנטימטרים, אך ההרס יכול להיות מיידי ולא ניתן לשיקום. אסור להיות אדישים לנוכח קריסת מערכות שנבנו עשרות שנים, עקב בצד אגודל, בעקבות התקפה ברוטלית עליהן רק בגלל שהן ממלאות את תפקידן. על שלטון החוק ועליונות המשפט יש להיאבק. עצים שגידלנו דורות עלולים להיגדע בהינף גרזן אחד".