בתנועה: מוטציה של זיכרון

יצאנו מהבית ופסענו דרומה דרך קריית שלום, חלפנו תחת גשר צומת חולון ופנינו דרומה לאורך גדר ארוכה מאוד.

"מה מקיפה הגדר הזאת?" תהתה אלישה.

"זה מקווה ישראל".

איור: שמרית אלקנתי

היא פערה עיניים מתפלאות. "מה מקווה ישראל? ה־מקווה ישראל?"

היא תחקירנית ארכיונים במקצועה, ובכל יום עוברת על תמונות של הארץ בסוף התקופה העותמנית. "בית הספר החקלאי? זה עוד קיים?"

"הפרדסים והשדות עוד קיימים, ויש כמה מבני אבן יפים. רואים אותם מהכביש לרמלה. לא שמת לב לזה אף פעם?"

אלישה טרם התאוששה מהשוק. "מה יש שם היום?", תבעה לדעת במרץ.

"אין לי מושג".

"יש מצב שזה פשוט נטוש? זה שטח עצום!"

"מהכביש לרמלה יש שער שמוביל לשדרה יפה של דקלים. את רואה אותם שם בחושך?"

היא ראתה.

"אז השער הזה תמיד נעול. אני לא יודע אם יש כניסה אחרת. שמעי, מבחינתי אפשר לדלג על חולון ופשוט ללכת סביב הדבר הזה. זה ייקח זמן, זה מלבן ענקי, אבל יהיה מעניין".

אז התקדמנו. הגדר הוסיפה להיות גבוהה ומתוחזקת היטב. עלוות עצים נשקה לה מהעבר האחר, חופנת עלטה גמורה. "זה הרמטי לחלוטין וכל כך מסתורי", העירה אלישה.

המדרכה התרחבה והתמלאה במוטציות. ספסלי בטון מוזרים עשויים כבעלי חיים. בערך. אחד דמה למוטציה של מרבה רגליים, אחר למוטציה של פר, ושלישי לשני פרפרים תאומים סיאמיים. כולם היו צבועים בצבעים עזים: כתום, ורוד, ירוק, צהוב, כחול, אדום.

כמה מתסכל כל זה, חשבתי. אנחנו נמצאים מטר מערש ההיסטוריה של הזהות שלנו כישראלים, מהאינקובטור של המושבות הראשונות. רחובות, שבה נולדו הוריי, לא היתה אפשרית ללא מקווה ישראל. והסיפור של המקום קדום עוד יותר: יוזמה של קרל נטר, שנועדה להושיע את יהודי ירושלים באמצעות תחייה חקלאית. שמונה שנים שלמות לפני הבוקר הלח בשנת תרל"ח שבו הוקמה פתח תקווה, תריסר שנים לפני ייסוד ביל"ו, הדבר הזה כבר התחיל להיות כאן, כמו נבואה.

ועכשיו הוא שם, מעבר לגדר, ואנחנו כאן עם הספסלים המזוינים, עוד גחמה אסתטית של עיריית חולון, שקישטה פעם את כל כיכרות העיר בפסלי "ינשולים" מבעיתים: ספק ינשופים, ספק חתולים, ספק הסיטרא אחרא. בסדר, בסדר, הספסלים האלה עליזים, אבל נראים גם כאילו עוצבו במיוחד כדי להתנכר לכל סוג של עבר, לדחות כל סוג של זיכרון תרבותי.

אבל גם זאת ציונות, לא? לבעוט בסולם שטיפסת עליו ולא להביט לאחור, לשכוח את היידיש או את הערבית התימנית, להחליף את שמך מ"רייכמן" ל"בן עמי", להקיף בגדר אינסופית כל רמז לעבר שלא הצלחת להקים עליו פרויקט דירות. קו ישר עובר בין הדקלים ששם, בחשכה, לספסלים הזואולוגיים, הפנטסטיים, שתחת פנסי הרחוב. אם לא נמצא פרצה, זה יהיה סמלי.

תחנת דלק זהרה לצד שדרות קוגל. נכנסנו ושאלנו את המוכר אם יש לו מושג מה נמצא מעבר לגדר. "מה שמחוץ לחנות הזאת, לא מעניין אותי", השיב.

אז המשכנו, ופתאום הופיעו אורות מן העבר האחר: כמה מבנים עירוניים קטנים, ומכוניות. אחריהם נפער בגדר שער ומעליו שלט. מתברר שמקווה ישראל עודנו בית ספר חקלאי, פנימייה. השומר סירב להכניס אותנו. "זה בית ספר," הסביר, "אני לא יכול לתת לכל אחד להיכנס לכאן. יש כאן בנות... אבל יש מרכז מבקרים. צלצלו לשם ביום ראשון".

לפחות ההרפתקה הזעירה הסתיימה בתגלית: העבר עוד כאן. כעבור 147 שנה המקום הזה עוד חי. איזה טירוף. ובכל זאת האכזבה שטפה אותי. קיוויתי שנמצא פרצה, נתגנב דרך הפרדסים ונמצא את מבני האבן הישנים בודדים בסוף שדרת הדקלים, בתוך אחד מהם דולקת עששית וסביבה מתכנסות רוחות הרפאים של מורי מקווה המקוריים לשיחה נעימה שאחרי סעודת שבת. הרצל והקיסר וילהלם, שנפגשו כאן בשנת 1898, מרימים כוסית של שנאפס משמשים בחדר צדדי. זה לא נגמר ככה, אלא היה עכשווי, פשוט ורזה.

ואז פתאום זכינו להפי־אנד. ברגע אחד עלה ניחוח חזק ומובחן בנחירינו. זבל פרות. הוא בא ושטף אותנו, מחיֶה זיכרונות ילדות, סותר את כל מה שקושרת הדעת עם המילה "חולון", מעלה בשנינו חיוכים, ומחזיר אותנו למרות הכל לאחור, הרחק לאחור.