ברוכים הבאים לעולם העבודה בחינם

הגלריה לאמנות עומר תירוש פרסמה בתחילת החודש מודעת דרושים. היא חיפשה מתמחה דובר אנגלית ברמת שפת אם ובעל ידע בפוטושופ, בתולדות האמנות ובמסחור אמנות, שיעסוק בניהול לוגיסטי של אוסף האמנות, בניהול אמנותי ובאוצרות של תערוכות ויעבוד עם בתי המכירות הגדולים בעולם ועם האמנים. דרישות גבוהות לג'וב חלומות לעוסקים בתחום. עד שמגיעים לשורה האחרונה במודעה: "המשרה היא ללא תשלום, עם אופציה לתעסוקה בשכר".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה:

בישראל, נזכיר, לא חוקי להעסיק מתמחה ללא שכר (ראו מסגרת). אבל מעבר לכך, המודעה לחצה על נקודה רגישה אצל בעלי מקצועות יצירתיים ואחרים, ששבעים מהצעות עבודה נפלאות ללא שכר, וגררה תגובות נסערות ברשתות החברתיות. "אני אתרגם לך את זה", הציעה אמנית שביקשה שלא להזדהות בשמה. "מחפשים סטודנט רעב ונלהב שאפשר לנצל. אולי בהמשך נעסיק אותך, אבל סביר להניח שלא. ואם סתם נעביד אותך חודש חינם עד שתקלוט שמנצלים אותך לא תוכל להתלונן, כי אמרנו מראש".

האמן יהונתן ה. משעל שיתף את המודעה בפייסבוק בצירוף ההערה "טוב שלא כתבתם בסוף שהעבודה משחררת". בשיחה איתו הוא מסביר: "רשימת הדרישות ארוכה, הם מחפשים עובד, לא מתנדב, אבל לא רוצים לשלם לו. זה בלתי נסבל. אמנים לא מקבלים תשלום כמעט אף פעם. בעבר עשיתי פרויקט גדול עבור עירייה שדווקא שילמה עליו, אבל אחת האוצרות אמרה לי 'אנחנו מתלבטים אם לתת לכם כסף כי ממילא הייתם עושים את הפרויקט'". בגלריה עומר תירוש הבינו את הבעיה או שנבהלו מהסערה. "היתה טעות במודעה והיא ירדה", אומרת נעמי מלכה מהגלריה. "אנחנו ניקח לתפקיד הזה מישהו בשכר, זה בתהליך כרגע".

אלא שמה שבגלריה ניסו לעשות, בכוונה או בטעות, הוא מאפיין מתרחב של שוק העבודה הישראלי, כשבעוד ועוד מקצועות מנסים להעסיק בחינם את מי שרק אפשר. בשבועות האחרונים דיברנו עם מעצבי פנים, מפתחי משחקים וחוויית משתמש, כותבי תוכן שיווקי, מרצים, אנשי אקדמיה ושלל אנשי אמנות מתחומים שונים (אנימטורים, ציירים, מאיירים, משוררים, סופרים, שחקנים וזמרים), וכולם סיפרו שהם מקבלים עוד ועוד הצעות עבודה - ללא שכר בצדן.

"התופעה הזאת מלמדת על כוחם של המעסיקים", אומרת ד"ר טלי רגב, מרצה לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "ככל שהשוק יותר חלש לעובדים ויותר חזק למעסיקים, יש להם יותר כוח והם משתמשים בו. בחלק מהמקרים זה סוג של ברטר, עבודה תמורת פרסום, ואני מניחה שזה קורה בתחומים שבהם הפרסום נחוץ בשביל להשיג דריסת רגל וניסיון. זו דרך להוציא אנשים מאבטלה, אם הם מסכימים לזה. אבל ככל שהעובדים יותר חלשים זה מתחיל להרגיש כמו ניצול ולהכעיס אנשים".

לדברי פרופ' פרנסס רדאי, התופעה הזאת היא נגזרת של רעה חולה אחרת בשוק העבודה, פריצת הכללים בעולם הפרילנסרים.

פרופ' רדאי. "עבודת הפרילנסרים יוצרת בעיה קשה" צילום: אתי אשד

"עבודת הפרילנסרים יוצרת בעיה קשה ומוכרת. יותר ויותר עובדים, ובייחוד עובדות, עובדים באופן לא פורמלי ללא הגנות משפט העבודה, וזה פוגע בהם, בייחוד בנשים, שבמצב כזה לא מקבלות חופשת לידה, וגם לא מרוויחות מספיק כדי לחסוך לקראת תקופה כזאת. ופרילנסרים גם לא מקבלים פנסיה", מסבירה רדאי, נשיאת מרכז קונקורד בבית הספר למשפטים על שם חיים שטריקס במכללה למינהל. "באנגליה היה עכשיו פסק דין שקבע שצריך להתייחס לנהגי אובר כעובדים, כי יש מישהו שמרוויח כסף מהארגון של הדבר הזה. בעולם חקרו את נושא האפליה, אבל בישראל עדיין לא: מי הם הפרילנסרים? הם גברים או נשים, צעירים או מבוגרים? מאוד מעניין לראות אם מפלים ומי לא נהנה מהגנות חוקי העבודה וחוק שכר מינימום, ולא מקבל כלום".

"יש מצב שתבוא לשבת איתנו קצת וניתן לך קרדיט?"

זיו קיטרו עוסק בפיתוח משחקים דיגיטליים - מפתח קונספטים, פיצ'רים, עלילות, וגם חוקר, כותב ולעתים מייעץ. בתשלום, כפרילנס. אבל הוא כבר רגיל לקבל שיחות טלפון שאומרות "הי, תשמע, יש לנו מוצר, יש מצב שתבוא לשבת איתנו קצת וניתן לך קרדיט?". הצעות כאלה מתעלמות מהתמחור של הזמן שלו, של הנסיעות וכמובן של המקצועיות והידע שצבר. ב"תבוא לשבת איתנו קצת", הוא אומר, אי אפשר באמת לספק ייעוץ מקצועי. "לא מיד קופץ רעיון. אני שומע דברים, מגלגל אותם, מוריד משחקים, קורא, בודק מה קורה. זו עבודה", הוא אומר. "אני משיב להם שאני לא עובד חינם תמורת קרדיט, והם אומרים לי 'אבל זה כלום בשבילך, בתוך 20-10 דקות יהיה לך רעיון'. ואני אומר 'תודה על המחמאה, אבל הרעיון שיהיה לי בעשר הדקות הראשונות יהיה נורא ואיום, לא מוצר אמיתי'. זה משהו שאנשים בתחום שלי אמורים להבין. יש לי חבר גרפיקאי שאנשים פונים אליו ואומרים לו, 'תעשה לי לוגו, זה ייקח לך 10 דקות'. מי שרוצה לוגו של עשר דקות שייכנס ללוגו ג'נרייטור באינטרנט. לוגו זו עבודה ומקצועיות".

זיו קיטרו, מפתח משחקים דיגיטליים. "אומרים לי 'אבל זה כלום בשבילך, בתוך 20-10 דקות יהיה לך רעיון'. ואני אומר 'הרעיון שיהיה לי בעשר דקות יהיה נורא ואיום'. זה משהו שאנשים בתחום שלי אמורים להבין. לא מיד קופץ רעיון. אני שומע דברים, מגלגל אותם, מוריד משחקים, קורא, בודק מה קורה. זו עבודה" צילום: תומי הרפז

במקצועות קריאטיביים, מציין קיטרו, זה קורה יותר, "יש זלזול בסיסי, זה נתפס כאילו אתה יושב בבית מול המחשב ולא עושה כלום", הוא אומר. וזה לא נגמר שם: ההנחה שאם אתה אוהב משהו לא צריך לשלם לך עליו מגיעה למקומות מפתיעים. "אשתי עובדת במרפאה וטרינרית, ואנשים שהכלב שלהם עובר ניתוח אומרים לווטרינר, 'אלף שקל? זה הרבה כסף. אתה לא אוהב כלבים?'. מה זה קשור? אני אוהב את המקצוע שלי ולכן אני עובד בו. אנשים מבלבלים בין הנאה למקצועיות ומתייחסים לעבודה כאילו היא תחביב".

וישנו, כמובן, החשש הישראלי העמוק לא לצאת פראייר. "אם גרפיקאי מבקש אלפי שקלים על לוגו הוא בטוח מנסה לדפוק אותי. אז אומרים לו, 'אנחנו חברה גדולה, תעשה את זה חינם בשבילנו עכשיו ונעבוד איתך בעתיד'. אנחנו הפרילנסרים לא דופקים מחירים כי מתחשק לנו. אנחנו מקצועיים, מחויבים ללקוח ולעבודה, משלמים מסים, לא יודעים אם מחר בבוקר תהיה לנו עבודה ובסוף החודש צריך לשלם שכר דירה ולקנות אוכל לילדים. ביום שיחלקו כסף, חלב ולחם תעבדו חינם. עד אז אנחנו חיים בעולם שבו צריך כסף וצריך לשלם תמורת עבודה".

"שולחים לעשרה אנשים מבחן בית ומקבלים בריינסטורמינג חינם"

ככל שתחום מסוים מוצף יותר באנשי מקצוע מתחילים שרוצים דריסת רגל, כך מתרבה העבודה החינמית, באחריותם של שני הצדדים. זה מה שקורה, למשל, בתחום ה־UX, חוויית משתמש. דנה כהן בראון עובדת בתחום כבר 15 שנה, ובמקביל היא שותפה להקמת הצ'פטר הישראלי של ארגון XX־UX, קהילה מקצועית של נשות UX. לנוכח הניסיון שלה, כבר לא מעזים להציע לה פרויקטים בחינם, אבל היא שומעת על התופעה הזאת במפגשים של הקבוצה.

דנה כהן בראון, מעצבת חווית משתמש. "באופן כללי אני לא מאמינה בעבודה בחינם. אם חברה תעצב את האתר שלי אז אולי היא תיתן לי הנחת חבר, אבל אני רוצה לשלם לה, שהיא תתייחס אליי כלקוחה ולא תעשה לי ג'סטה. הבעיה היא שמנצלים את התמימות של מי שרוצה להיכנס לתחום" צילום: תומי הרפז

"בשנה־שנתיים האחרונות התחום נהפך למבוקש והמון אנשים רוצים להיכנס אליו. יש הצפה, קשה להיכנס, ומעסיקים מנצלים את זה", היא אומרת. "הם יודעים שאנשים מוכנים לעשות הרבה דברים בחינם בשביל דריסת רגל וניסיון, והם אומרים, 'אני צריך את זה ואת זה, אני לא מוכן לשלם וזה יהיה לך מעולה לתיק עבודות'. או: 'אני לקוח נחשב, תעשי לי את העבודה הזאת ותקבלי חשיפה; כולם יידעו שאת עשית את זה'".

עובד צעיר יכול לחשוב שזה ברטר ראוי.

"לדעתי זה נצלני ביותר. באופן כללי אני לא מאמינה בעבודה בחינם. אם חברה תעצב את האתר שלי אז אולי היא תיתן לי הנחת חבר, אבל אני רוצה לשלם לה, שהיא תתייחס אליי כלקוחה ולא תעשה לי ג'סטה. הבעיה היא שמנצלים את התמימות של מי שרוצה להיכנס לתחום".

הפטנט החדש בעולם הניצול הזה, היא מספרת, הוא "מבחן בית". "עושים איתך פגישת היכרות, שואבים ממך מידע וידע ואז מבקשים ממך לעשות מבחן בית כי צריך לסנן מועמדים ולהבין עם מי עובדים. נותנים לך משימה גדולה שדורשת השקעה, מקצים לך שבוע לעבוד עליה - אז הציפייה גבוהה מבחינת רמת הגימור - וכמובן שמחתימים אותך שאם תראי משהו דומה אצלם אין לך זכות עליו. שולחים עשרה אנשים לעשות את אותו מבחן בית ומקבלים אחלה בריינסטורמינג. אולי הם ישכרו אחד מהאנשים האלה בעתיד, אבל בינתיים הם ייצרו לעצמם הרבה תוכן מעניין, ובחינם. זה מטריף אותי. נכון שבתחום הזה חשוב לראות איך בן אדם עובד, אבל אפשר לעשות את זה במטלה של שלוש שעות במשרד, לא לצפות שמישהו ישקיע בזה 30-20 שעות".

"גידלת ילדים ואת רוצה לחזור לשוק? תגידי תודה שהזמנתי אותך"

גם תחום עיצוב הפנים מוצף. "יש עשרות אלפי נשים צעירות שעושות הום־סטיילינג, רוצות לבנות תיק עבודות ומוכנות לעבוד בחינם. אני מקשרת את זה לעובדה שהן נשים שמגיעות עם חוסר ביטחון לבקש כסף", אומרת רונית כפיר, מעצבת פנים ותיקה ומרצה מבוקשת בתחומי עיצוב פנים וניהול עסקים קטנים ועצמאיים. "הן כל כך רוצות לעבוד עד שהן חושבות: 'אבוא פעם אחת, אמצא חן בעיניו ואז הוא ייתן לי עבודה'". אבל כך טובעים ומדשדשים בביצת החינם, במקום לקבל סכום קטן, אפילו פעוט וסמלי, שממנו אפשר להתחיל לייצר הכנסות. "אם משלמים לי 0 כפול 54 פעמים זה עדיין 0. אם היו משלמים לי משהו, 50 שקל על הטרחה, כפול 54 זה כבר היה משהו, שיכול לגדול בהמשך", מסבירה כפיר. "לכן אני מנסה להכניס את הנורמה של ייעוץ בתשלום. טכנאי מכונת הכביסה יכול לבוא ולא לעשות כלום, אבל יש תעריף לביקור. קרה לי שחשמלאי בא, רק הרים לי את הפקק בארון חשמל -ושילמתי לו. אבל למי שגידלו ילדים ועכשיו רוצות לחזור לשוק ומחפשות חשיפה אומרים: 'יאללה, תגידי לי תודה שהזמנתי אותך'.

רונית כפיר, מעצבת פנים. "אם היו משלמים אפילו 50 שקל על הטרחה זה משהו. אני מנסה להכניס נורמה של ייעוץ בתשלום. טכנאי מכונות כביסה יכול לבוא ולא לעשות כלום, אבל יש תעריף לביקור" צילום: גלית דויטש, עבור חשבונית ירוקה

"יש לקוחות שבאים בגישה של 'אני הלקוח, מי רוצה לעבוד איתי?'. עם כל כך הרבה היצע, הלקוחות מרגישים ש'ירקדו המעצבים בפניי'. יש סרטון של משרד פרסום קנדי שמראה שאנשים נכנסים לבית קפה ומבקשים spec (מפרט כחלק ממכרז) לקפה, ואם הם ישתו והוא ימצא חן בעיניהם הם ישלמו. אלה לא לקוחות שאנחנו רוצות. לקוח רציני שמבין מהי עבודת עיצוב לא יבוא בגישה כזאת".

ממרום ניסיונה, מכפיר עצמה כמעט לא מנסים לקושש עבודות עיצוב בחינם, אבל היא כן מקבלת הזמנות להרצות ללא תשלום. ערב לפני שיחתנו, למשל, היא הוזמנה להרצות בחינם בפני פורום של אדריכלים ומעצבים. "מישהו מרוויח מכל הכנסים והאירועים האלה, למשל חנות או מותג שרוצים שאדריכלים ומעצבים יכירו את החלל והמוצרים שלהם וייהפכו ללקוחות. יש להם כסף לקייטרינג, ולסגור את המקום לכל הבוקר, אבל לא למרצה? בעיניי יש הבדל תהומי בין סכום סמלי לחינם".

כפיר מתעקשת לקבל תשלום על הרצאות, וכבר קרה לה שהיתה הדוברת היחידה שקיבלה תשלום מתוך שורה של משתתפים באותו כנס. גם לכהן בראון זה קרה. היא נזכרת, למשל, בהזמנה להרצות בחינם בקורס של מוסד אקדמי: "מה העניינים איתכם? יש לכם תלמידים שמשלמים על הקורס. אם זה ביזנס שמרוויח ומוכר מוצר שאני חלק ממנו, אני רוצה את החלק שלי. אפשר להתווכח על המחיר שאני גובה, אבל לא לשלם? אין מצב".

"אם אתה לא עושה את זה בשביל הנשמה שלך משהו לא בסדר איתך"

רון דהן הוא מנכ"ל אתר אינדיבוק, שמוציא ספרים דיגיטליים, והוא גם משורר וסופר. שני העיסוקים האלה מזמנים לו הזמנות להרצות, והוא מקפיד להפריד: כמומחה לספרות דיגיטלית, הביזנס שממנו הוא מתפרנס, הוא מצפה לקבל כסף על הרצאותיו; כסופר ומשורר הוא גמיש יותר, מודע לכך שיש יוצרים מוכרים ממנו ושלעתים קרובות אין תקציבים להרצאות כאלה. אלא שההפרדה שהוא עושה משמעותית בעיקר עבורו, כי בשני התחומים אף אחד לא ממהר לשלם.

רון דהן, מנכ"ל הוצאת ספרים דיגיטליים, משורר וסופר. "אלה הפרנסה, הזמן והידע שלי. אם חושבים שהידע שאני יכול לתת חשוב, מגיעה לי תמורה עליו. מוזר שאני צריך לומר את זה" צילום: תומי הרפז

"ספרות נתפסת כמשהו שאתה עושה בשביל הנשמה, בשביל הכיף שלך, ולכן לא צריך לתגמל אותך. בתחום הזה מדובר ממש במחלה", הוא מסביר. "יש מוסדות - בתי ספר, כנסים, חברות, פסטיבלים, עיריות, אוניברסיטאות - שאין להם תקציבים, ויש מקומות שבהם יש כסף ומשלמים לכולם, אבל לא למי שבא להקריא שיר או סיפור. אם משלמים לסאונד, למה לא משלמים לסופר או למנכ"ל של הוצאת ספרים? שיר וספר פחות חשובים? מגלגלים את זה עליך ואומרים שאם אתה לא עושה את זה בשביל הנשמה שלך משהו לא בסדר איתך".

ואתה מתעקש לקבל תשלום.

"אלה הפרנסה, הזמן והידע שלי. אם חושבים שהידע שאני יכול לתת חשוב, מגיעה לי תמורה עליו. מוזר שאני צריך לומר את זה, זה אמור להיות מובן מאליו".

מעיין מליח לא כותבת ספרות יפה אלא תוכן שיווקי מסחרי, ומתברר שגם כשמדובר בכתיבה שאמורה להניב תוצאות עסקיות, יש מי שמצפים שהיא תיעשה בחינם. מליח עובדת בתחום כבר חמש שנים, שנתיים כשכירה ובשלוש השנים האחרונות כפרילנסרית, והיא נחשפת יותר ויותר לשלל מקרים שבהם מנסים לחלץ ממנה עבודה מקצועית ללא תשלום. השיטה העיקרית היא בקשה לכתוב "דוגמאות" של תוכן ספציפי ללקוח, כביכול כבדיקה לקראת היקשרות עתידית; בפועל, הדוגמאות, שנעשו בחינם, משמשות את הלקוח כמוצר סופי. "פנה אליי למשל לקוח שרצה תרגום של תכנים מאנגלית לעברית, והוא נתן לכל מי שהגיש לו הצעת מחיר לתרגם פסקה אחת. ככה הוא תרגם מאמר של 15 עמודים, בחינם, ואמר בסוף לכולם שזה לא רלבנטי", היא מספרת. "זה כל כך פרוץ וכל כך קל. אני חושבת שזה קורה בכתיבה כי זה תחום לא מוחשי וקשה להעריך את העבודה שמאחורי התוצר".

או שמגיע לקוח שמבקש דף נחיתה, עמוד אינטרנט יחיד שבו מסר מכירתי, בדרך כלל, וגולשים "מונחתים" אליו ממודעות או קישורים ממומנים ברשת. "זה פרויקט זניח ופשוט, ב־150 שקל, והוא רוצה לעשות פיילוט, חצי מדף הנחיתה, כדי שיראה שהוא מרוצה", מסבירה מליח. תיאורטית, היא יכולה להתעקש על חוזה, אצל עורך דין, שלפיו אסור ללקוח להשתמש בדוגמה אלא אם כן יעבוד איתה בתשלום, אבל לדבריה "זה יעלה יותר מ־150 שקל, ולכן אני לא עושה את זה. אני מוותרת בגלל זה לפעמים גם על לקוחות גדולים של אלפי שקלים. יש לי תיק עבודות גדול ועשיר ואפשר להבין ממנו מי אני. פיילוט בתשלום? בכיף. אתה לא הולך למכולת ומבקש לטעום חלב. אתה לא מבקש מהאינסטלטור לפתוח חצי סתימה או מנהג מונית לנסוע 10 מטרים כדי לבדוק אותם".

"תעשה לנו קליפ; מובן שאין לנו כסף לפרויקט הזה"

מליח אומרת שאחד מכל שבעה עד תשעה לקוחות מבקש עבודה בחינם, קצת יותר מ־10%. אורי טור, מאייר ואנימטור, זוכר ימים שבהם כל לקוח שלישי־רביעי היה בתשלום, והשאר - בחינם. היום הוא מסכים לעבוד בחינם רק במקרים חריגים. לדבריו, התופעה נפוצה גם בחו"ל, שם יש לו הרבה פרויקטים, אבל בארץ היא בוטה יותר. "זה פחות מפתיע אותי כשפונים ארגונים קטנים או עמותות ומבקשים עבודה בחינם, אבל כבר קרה שגם עמותות גדולות ומבוססות ביקשו, או פסטיבלים ואירועים שיש בהם כסף ומשכורות. אירועים דומים בחו"ל מתנצלים שאין להם כסף ומשלמים קצת".

בתחום האיור העבודה בחינם או בתגמול מגוחך מגיעה למקומות קיצוניים. אמנית שציור שלה הופיע על כריכת רב־מכר, למשל, קיבלה בתמורה חמישה עותקים מהספר. טור עצמו השתתף בספר שאיגד איורים של מאיירים רבים סביב נושא מסוים, וכתשלום קיבל עותק אחד. "בהתחלה הם אמרו שישלמו ואז אמרו שאין להם כסף, אף שהספר נמכר", הוא אומר. "פונים אליי בבקשה לעשות קליפים, וזה הרבה עבודה. על קליפ קצר אני עובד לפחות חודשיים וחצי פול־טיים, ואומרים לי, 'מובן שאין לנו כסף לפרויקט הזה'. עכשיו עבדתי על משהו עם גוף בחו"ל והיה חוזה שלפיו על כל אחוז מסוים מהעבודה שאני משלים אני מקבל אחוז מסוים מהכסף, והם שילמו לי הכל אפילו שלא הגעתי עד הסוף. בארץ לא משלמים על סקיצות, אז עם השנים התרגלתי לומר יותר 'לא'".

"מה אכפת לך, זה שעה-שעתיים"

לשחקנית אסתי זקהיים יש רזומה עשיר בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, והיא אף זכתה פעמיים בפרס אופיר. מסוף 2016 היא משמשת יו"ר ארגון השחקנים שח"ם, שבשנים האחרונות נלחם במרץ בנורמה לא לשלם לשחקנים. בין השאר, בינואר האחרון הוביל הארגון לחתימת הסכם עם בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר שקובע מהו השכר שישולם לשחקנים בסרטי סטודנטים. זה הישג היסטורי, אומרת זקהיים, ועכשיו צריך לשכפל אותו למוסדות נוספים.

אסתי זקהיים, שחקנית. "שישלמו לקייטרינג אבל לשחקן לא? לא מדובר רק בלבוא לצילומים; שחקן לומד טקסט, נכנס לדמות, מפנה יום. זה מקצוע שבו אתה כל הזמן צריך להיראות ולעבוד, ומנצלים את זה. ויש איומים מרומזים, 'טוב, יש הרבה שחקנים אחרים'. אפילו אם אין תקציב, את המעט שיש צריך לתת גם לשחקן" צילום: תומי הרפז

בינתיים, ה"דרושים בחינם" בתחום רק מתרבים. "מחפשת שחקנים ושחקניות כאחד עבור תוכנית חדשה לארץ ולחו"ל. ללא תשלום אך בתקווה שתוליד פעילות אחרת בעתיד", אמרה מודעה מהקיץ האחרון, אחרת מינואר נוסחה כך: "לצילומי סצנה דרמטית קומית שמתרחשת בלילה בבית קברות אנחנו מחפשים שחקנים. מובטחת חוויה אפלה, מצחיקה ומגניבה! ההשתתפות בהתנדבות", ובמרץ פורסמה זו: "לסדרת רשת חדשה, דרמה פסיכולוגית נוקבת, חסר לנו שחקן. על בסיס התנדבות. הסעות כלולות ואוכל משובח על הסט".

"זה קורה כל הזמן", אומרת זקהיים בכעס. "למה אתם חושבים שאנחנו צריכים לעבוד בחינם? שישלמו לקייטרינג אבל לשחקן לא? לא מדובר רק בלבוא לצילומים; שחקן לומד טקסט, נכנס לדמות, מפנה יום. למדתי שלוש שנים, נסעתי ללונדון להתמחות, אני כל הזמן ממשיכה ללמוד ולהתמקצע, למה אני לא צריכה לקבל על זה תשלום?".

לדבריה, "משחק הוא מקצוע שבו אתה כל הזמן צריך להיראות ולהיחשף ולעבוד, ומנצלים את זה. ויש איומים מרומזים, שקטים. 'טוב, יש הרבה שחקנים אחרים'. אבל למדנו, יש לנו ניסיון. עם הפרסום מהסרט אני יכולה ללכת למכולת? אפילו אם אין תקציב, את המעט שיש צריך לתת גם לשחקן".

באילו מקרים נכון לדעתך לעבוד בחינם?

"במטרות שאין להן כסף, ושבהן הממשלה והעיריות מזניחות את החלשים, כמו ניצולי שואה, נכים, ילדים, נערות חרדיות. אבל תנו לי לבחור למה אני מתנדבת (זקהיים מרבה להתנדב וב־1998 אף קיבלה את אות המתנדב מטעם משרד העבודה והרווחה - קצ"ה). אני מקבלת טלפונים מאנשים שעובדים בעמותות בשכר, ומבקשים ממני שאעבוד בחינם. 'מה אכפת לך, זה שעה־שעתיים'".

עו"ד הורנשטיין. "עובד לא יכול לוותר על מה שמגיע לו בחוק" צילום: ישראל הדרי

עד איפה החוק יכול להתערב?

החוק הישראלי קובע באופן מפורש כי על עבודה יש לשלם, כולל תנאים נלווים (ביטוח לאומי, נסיעות וכו') גם כשמדובר בהתמחות. "המעסיק חייב לשלם, ולעובד יש זכות לקבל שכר. העובד לא יכול לוותר על שכר ולא יכול להסכים לקבל 15 שקל לשעה כששכר מינימום הוא 26.88 שקל לשעה", מסביר שרון הורנשטיין, עורך דין ועורך התוכן הראשי באתר כל זכות. "היו מקרים שבהם מתמחים, למשל במשפטים, היו מוכנים לעבוד בחינם ובסוף התקופה תבעו, ובית המשפט קבע שנכון שיש בזה חוסר תום לב, אבל עובד לא יכול לוותר על מה שמגיע לו בחוק, וחייבו את המעסיקים לשלם הכל בדיעבד".

גם במקרים שבהם עובד מתנדב לתקופה כדי להבטיח לעצמו שיהיה הראשון בתור כשתתפנה משרה בית המשפט קבע שתקופת ההתנדבות שקולה לתקופת עבודה, והמתנדבים קיבלו בדיעבד את שכרם כולל פיצויים, הכרה בתקופת ההתנדבות לוותק וכו'. על מתנדבים אלטרואיסטים, כמו במד"א, חוקי העבודה אינם חלים.

ומה לגבי פרילנסרים? "אין תשובה חד־משמעית", אומר עו"ד הורנשטיין. "החוק לא נותן להם תנאים של עובד. החוק גם לא כופה עליי כעצמאי לקבל שכר, ומותר לשני אנשים מבוגרים להחליט לעבוד בלי כסף בגלל אינטרסים או תקווה מסוימת. אבל ייתכן שאם זה יגיע לבית המשפט הוא יאמר ששוק העבודה השתנה ויחיל על פרילנסרים יחסי עבודה. צריך לקרות פה שינוי תרבותי ולא חוקי. צריך להשאיר משהו ליחסים בין בני אדם, אי אפשר לכסות הכל עם החוק".