50 שנה למלחמת ששת הימים: הכיבוש בהכשר בג"ץ

מלחמת ששת הימים היא נקודת המפנה הדרמטית ביותר בתולדות מדינת ישראל. החזקת שטחי הגדה המערבית העלתה את ישראל על מסלול של סיפוח והדתה: מאמץ לכונן שליטה וריבונות בארץ ישראל השלמה, שנגזר מהנראטיב הדתי של שלמות עם־תורה־ארץ.

למשפט חלק מכריע בתהליך. מלבד מזרח ירושלים ורמת הגולן, לא החילה ישראל את החוק הישראלי על השטחים. משפטנים מטעמה הנפיקו את ההסבר שלא מדובר ב"שטחים כבושים" אלא "שטחי מריבה" כיוון שישראל מעולם לא ויתרה על זכויותיה המשפטיות בשטחים ולכן לא מדובר ב"כיבוש" אלא ב"תפיסה לוחמתית". אבל תרומתם המעשית של המשפטנים למציאות שערבבה את ישראל והשטחים למקשה אחת היתה משמעותית לאין ערוך מכל טיעון ופלפול שלא מקובל בעולם.

כיועץ משפטי לממשלה, החליט מאיר שמגר לאפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ נגד הריבון בשטח, הממשל הצבאי. הכפפה חסרת תקדים זו של הממשל בשטח הכבוש לפיקוח משפטי אזרחי, מתחה את "שלטון" בג"ץ על כל שטחי ארץ ישראל. 

מאיר שמגר (עם הגב) כיועמ"ש, בוועדת חקירת הצתת מסגד אל־אקצא, שנכבש בששת הימים, 1969 צילום: דוד רובינגר

ואז הגיע הקרב על הקרקעות. בפרשת אלון מורה, ב־1977, הורה השופט משה לנדוי לפרק התנחלות כיוון שסירב להשתכנע בערכה הביטחוני, ולאחר שנצמד לעקרון החוקתי והבינלאומי שלפיו אסור להתנחל על קרקע פרטית. התגובה המשפטית של הממשלה לא איחרה. עו"ד פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות, הורתה לאתר אדמות "מוואת", אדמות מדינה. מכלל ה'לאו' של בג"ץ – האיסור להתנחל על אדמה פרטית – נלמד ה'הן' – ההיתר להתנחל על אדמה ציבורית.

הקו הזה נחצה בפברואר השנה כשחוקקה הכנסת את חוק ההסדרה התקדימי, שלראשונה החיל בשטחים חוק טריטוריאלי שמסדיר התיישבות יהודית על קרקע פרטית פלסטינית. חוק שחוקתיותו והתפרשותו עומדים כרגע לביקורת בג"ץ. לפני חוק ההסדרה הטריטוריאלי, תרמה הכנסת את הסיפוח הפרסונלי שמכפיף את המתנחלים למשפט הישראלי בתחומי מיסוי, ביטוח לאומי וכמובן בזכות ההצבעה לכנסת.

תרומה נוספת של המשפט להעמקת האחיזה בשטח היא הרגולציה הצמודה של בג"ץ על המהלכים והאמצעים הביטחוניים – גדר ההפרדה, הגירוש, הטלטולים, הסיכולים הממוקדים, נוהל שכן ועוד. פיקוח שיפוטי שמתאמץ להפריד צרכים ביטחוניים מצרכים אידאולוגיים או אדמה פרטית מאדמות מדינה. כך מגוייסת יוקרתו הבינלאומית של בית המשפט העליון לבלימת תגובות נמרצות יותר של העולם ושל המשפט הבינלאומי. "הבייביסיטר של ההתנחלויות", כינה עו"ד פלדמן את החסות הזו.

הלא הפך לכן

בעימות שבין שני מרכיבי זהותה של ישראל, היהודית והדמוקרטית, מצליח בינתיים המשפט לשמר את העליונות הדמוקרטית במרחב הפנימי. הצביון החילוני עדיין שולט פחות או יותר במרחב הציבורי. חופש הביטוי, קולנוע ומסעדות בשבת, זכויות הקהילה הגאה. לעומת זאת, במאבק על השטחים, נדמה שהוכנע המשפט לעליונות היהודית, והפך לחלק מ"חמורו של משיח", דימוי שנלקח ממשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המורה הרוחני של המתנחלים. החמורים החילונים הם מכשיר בידי האל, ונועדו להתניע ולשאת על גבם את תהליך הגאולה בכלל וגאולת הארץ בפרט. גאולה שמתעלמת מהאוכלוסייה, התעלמות שמצמיחה שתי חלופות קשות: אפרטהייד, או כל המשתמע משוויון לערביי השטחים – החל מזכויות הצבעה וכלה בתשלומי ביטוח לאומי.

מיטב ה'חמורים' החילונים גוייסו למטרה זו. פוליטיקאים כאריאל שרון, שמעון פרס ואחרים עלו וירדו מעל גבו של הנמר הזה, ורק בית המשפט ממשיך לדשדש בביצה בניסיון מלומד אך כושל לשוות מראית עין חוקית למפעל הסיפוח שנוסד ביום השביעי של המלחמה ההיא.