משרד הבריאות מגביל את השר"פ: 25% מהיקף הפעילות

משרד הבריאות קובע לראשונה כללים מוגדרים להפעלת שר"פ (שירותי רפואה פרטיים) בבתי החולים הציבוריים המנוהלים על ידי עמותות, כך עולה מחוזר מנכ"ל פנימי שהגיע לידי "כלכליסט".

ממסמך ההנחיות עולה כי שיעור פעילות השר"פ שאפשר יהיה להפעיל בבתי החולים לא יעלה על 25% מסך הפעילות בכל מרפאה או מחלקה הפועלת בו ברישיון.

כמו כן קובע המשרד כי מספר הפרוצדורות הרפואיות - ניתוחים או הליכים המתבצעים בבית החולים - לא יעלה על שיעור של 25% מכלל הפעולות המתבצעות במסגרת אותו הליך. כלומר, אם מדובר בהליך שאינו דחוף דוגמת ניתוח קטרקט, בית החולים יכול לבצע באופן פרטי רק 25% מסך ניתוחי הקטרקט שנעשו בו, וכל השאר במסגרת הציבורית בלבד. עוד קובע החוזר כי שיעור פעילות השר"פ של הרופאים בכל בית חולים כזה לא תעלה על 25%. לצד זאת מודגש כי פעילותו של כל רופא תימדד באופן נפרד לכל מסגרת בה הוא פועל.

לא יהיו פערים באורך התורים בבית החולים

על מנהלי בתי החולים תוטל האחריות לפקח ולבקר על היקפי פעילות השר"פ כשבסוף כל שנה אזרחית יוגש למשרד הבריאות דו"ח בנושא. הדו"ח יכלול על פי הנחיות המשרד את הסעיפים הבאים: 1. שיעור פעילות השר"פ מכלל הפעילות בפילוח לפי מחלקות, מרפאות ופרוצדורות; 2. שיעור פעילות השר"פ בקרב הרופאים מבלי לציין את שמותיהם; 3. אורך התור הממוצע במסגרת השר"פ בהשוואה לתורים במסגרת הציבורית בחלוקה לפרוצדורות ולשירותי מרפאה ואשפוז.

החוזר הנוכחי ייכנס לתוקפו ב־1 לאוקטובר השנה, והדיווח הראשון יועבר על ידי בתי החולים למשרד הבריאות ב־1 לינואר 2018 ויתייחס לרבעון האחרון של 2017. בחוזר מודגש כי אם יתגלו בדו"חות שיועברו חריגות בהיקפי השר"פ, רשאי מנכ"ל משרד הבריאות לדרוש ממנהל בית החולים דו"ח פרטני ובו שמות הרופאים והיקף החריגה. במסמך מודגש כי הוא לא נועד לעודד את בתי החולים להפעיל שר"פ, ומתייחס אך ורק לאלו שהשירות כבר קיים אצלם.

משרד הבריאות מגדיר גם במסמך שורת הנחיות לביצוע השר"פ בבתי החולים הציבוריים.

ההנחיות הללו כוללות את הסעיפים הבאים: 1. על מנהל בית החולים תוטל האחריות לוודא ששיטת קביעת התור לשר"פ תבטיח אורך דומה לאותה פרוצדורה או שירות בשירות הציבורי, כלומר שלא יהיו פערים באורך התורים; 2. הפנייה לקבלת טיפול באמצעות שר"פ תתבצע על ידי המטופל בלבד, וחל איסור על עובדי בית החולים להציע זאת מיוזמתם; 3. פעילויות השר"פ יבוצעו רק בשעות אחר הצהריים; 4. רופא לא יעסוק בפעילות שר"פ במהלך תורנות או כוננות; 5. יחול איסור על ביצוע שר"פ במסגרת פעילות המחלקה לרפואה דחופה (המיון); 7. לא תתאפשר ליולדת לבחור רופא או מיילדת במסגרת השר"פ.

הגדלת אחידות בשיטות ניהול והקצאת משאבים

מדובר למעשה ביישום המלצות דו"ח מבקר המדינה משנה שעברה שבו צוין כי משרד הבריאות טרם גיבש נהלים סדורים למתן שר"פ בבתי חולים ציבוריים, למרות שהודיע על כך ב־2012, וגם טיוטה שהוכנה בשנת 2014 אינה מגדירה מהי פעילות ציבורית, ולדברי המבקר נתונה לפרשנות.

הוא אף מגדיר היעדר נוהל שכזה כדבר "חמור". במסמך הנוכחי מוגדרת הפעילות הפרטית כ"מסלול של בחירת רופא בתשלום, ישירות על ידי המטופל או מי מטעמו (לרבות מבטחו). הבחירה נעשית לצורך נקודתי, ובכלל זה לצורך התייעצות, ניתוח או טיפול אחר הכלול בסל הבריאות".

משמאל: שר הבריאות ליצמן ומנכ"ל משרד הבריאות בר סימן טוב צילום: נמרוד גליקמן

בישראל פועלים כיום שלושה סוגים של בתי חולים ציבוריים: בתי חולים ממשלתיים שמצויים בבעלות המדינה, בתי חולים שמצויים בבעלות קופת חולים כללית ובתי חולים שנמצאים בבעלות עמותות שונות (מלכ"רים), כמו הדסה ולניאדו הנמצאים כעת בהליך הבראה. וגם כמו שערי צדק, האיטלקי והאנגלי בנצרת ומעייני הישועה.

השנה מצטרף לרשימה סוג נוסף ושונה של בית חולים כשייחנך באשדוד בית חולים ציבורי בבעלות רשת אסותא שעד כה הפעילה רק בתי חולים ומרכזים רפואיים פרטיים.

שני הסוגים הראשונים, בתי החולים הממשלתיים ואלו של כללית (כמו גם אסותא), מנוהלים על ידי גוף אחד שקובע סט כללים ברור. אצל הממשלתיים מדובר במשרד הבריאות (באמצעות חטיבת המרכזים הרפואיים), בכללית זו הנהלת הקופה והאגפים הרלוונטיים שלה, ובאסותא זו הנהלת הרשת.

יוצאים מן הכלל הם בתי החולים המופעלים על ידי עמותות שכל אחד מהם הוא למעשה גוף עצמאי שכפוף אמנם לרגולטור, אבל אינו תחת ניהולו הישיר.שלושת סוגי הבעלות השונים גורמים להיעדר אחידות בשיטות הניהול ובהקצאת המשאבים, כשהמדינה דרך משרדי הבריאות והאוצר משתדלת לווסת ולאזן את מצבם של בתי החולים הממשלתיים ואלו שבבעלות עמותות דרך מענקים חד פעמיים וסובסידיות.

הסוג האחרון, כלומר אלו המנוהלים על ידי עמותות, נמצאים באופן לא מפתיע בתחתית שרשרת המזון של בתי החולים הציבוריים, ולא פלא שהם בדיוק אלה שנמצאים כעת בעיצומו של הליך הבראה מתמשך.

מדובר למען האמת בהכלאה מעט מוזרה, מכיוון שמצד אחד מדובר בבתי חולים ציבוריים לכל דבר החולשים על היקפי אוכלוסייה גדולים — הדסה הוא המרכז הרפואי הגדול והחשוב ביותר בירושלים ולניאדו הוא בית החולים היחיד בנתניה רבתי, אך מצד שני מנוהלים על ידי עמותות פרטיות.

גם בעיות ניהוליות הביאו את שני בתי החולים הללו למקום שבו הם נמצאים כעת, אך כנראה שגם השיטה המפוזרת והלא אחידה של בתי החולים הציבוריים בישראל כלל לא עזרה.

הוואקום שנוצר בבתי החולים כשברקע הגירעונות הכבדים אפשר תופעות דוגמת הפעלת שר"פ בוקר במקום ביצוע פרוצדורות ציבוריות, כך שמי ששילם קיבל ומי שלא — המתין בתור. אלו דברים שאפיינו למשל את בית החולים הדסה לפני שפשט רגל ב־2014.

מדו"ח המבקר שפורסם בשנה שעברה עלה כי פעלו בהדסה בתקופה ההיא רופאים ש־90% מהניתוחים שערכו נעשו במסגרת השר"פ ורק 10% במסגרת ציבורית — פער עצום.

שיעור ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל הוא בין הגבוהים בין מדינות ה־OECD. נכון ל־2015 עולה כי שיעור ההוצאה הפרטית בישראל עומד על 39% - עלייה של אחוז לעומת הדו"ח הקודם שפורסם בשנה שעברה (ונגע לשנת 2014). על פי הדו"ח, השיעור הממוצע של הוצאה פרטית לבריאות במדינות הארגון עומד על 27.5% - שיעור המציב את ישראל במקום השישי - מהסוף.

מדובר בהבעת אי אמון מצד המטופלים במערכת הבריאות הציבורית, במיוחד לאור התורים הארוכים, התקצוב והמשאבים החסרים. במשרד הבריאות מנסים להתמודד עם הנתונים הללו.