"חופש המימון" של רגב הוא האח התאום של "מה שווה התאגיד אם איננו שולטים בו"
המדינה יכולה להחליט לא לתקצב קולנוע, אבל מרגע שהחליטה לתקצב סרטים היא חייבת לעשות את זה על פי חוק בצורה שוויונית וללא אפליה. מה שרגב מכנה "חופש מימון" הוא בעצם מנהל לא תקין
שרת התרבות מירי רגב מנסה להחדיר לשיח הישראלי ביטוי חדש – "חופש המימון". זוהי חירות חדשה, לא מהזכויות הטבעיות של הפרט, אלא לדברי רגב "זכותה של המדינה". בשבוע שעבר היא טענה לקיומה של הזכות הזו במסגרת הוויכוח על הסרט "פוקסטרוט". הסרט אמנם הביא הרבה כבוד למדינה כשזכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה, אבל רגב הודיעה: "המדינה לא תממן סרטים שמוציאים עליה דיבה". לדבריה, "אף אחד לא נמצא מעל החוק, גם לא התרבות. חופש המימון הוא זכותה של המדינה. הזכות לבחור ולתמרץ את הנושאים שנכון לה לתמרץ".
- השרים מקדמים את עצמם, אנחנו משלמים
- כחלון מקדם ביטול המגבלות על הוצאות הפרסום הממשלתיות
- מתנגדים לפוליטיזציה: הבנים של השופט חאלד כבוב עותרים נגד שרת התרבות
חופש מימון זה מן ביטוי כזה עם צליל של קדמה, כמו חופש הביטוי, אבל הוא בדיוק ההיפך ממנו. חופש המימון של מירי רגב מיועד לחסל את הזכות הטבעית לחופש ביטוי. זכויות טבעיות הן של פרטים, לא של המדינה. הן מגינות על הפרט מפני המדינה, לא מגבילות אותו ובדרך כלל הן גם ידועות כבר מאות שנים, לא מומצאות לצורך פופוליזם פוליטי.
זו דוגמה נוספת לאחד האמצעים שמאפיינים את בכירי הקואליציה הנוכחית - שימוש בטרמינולוגיה של זכויות האדם ושלטון החוק כדי לקדם שלילת זכויות ורמיסת החוק. דוגמה אחרת לשיטה הזו היו דבריו של יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, ש"נבחרת הדירקטורים - היא השחיתות האמתית". נבחרת הדירקטורים היא מנגנון שמסכל העדפות פסולות ומינוי של אנשים לא מתאימים, אבל מקשה על מינויים פוליטיים של אנשי מרכז הליכוד. אמיר זיו קרא לשיטה הזו ב"כלכליסט" שפת האובדות. אורוול קראה לזה לפני הרבה שנים "שיחדש".
מירי רגב. ביטוי חדש עם צליל של קדמה שמשמעותו היא ההיפך הגמור צילום: אלכס קולומויסקי
בעולם הדמוקרטי האמתי אין דבר כזה חופש מימון. המדינה יכולה להחליט לא לתקצב קולנוע, אבל מרגע שהחליטה לתקצב סרטים היא חייבת לעשות את זה על פי חוק בצורה שוויונית וללא אפליה. מה שרגב מכנה חופש מימון הוא בעצם מנהל לא תקין. הוא השאיפה הפסולה לחלק כספים בניגוד לחוק למי שבא לה. הוא האח התאום של "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו".
האמונה חסרת היסוד שקיים חופש מימון, לעצמך ולמקורבים, היא אחד התנאים שהביאו לרבות מפרשיות השחיתות שנחקרו בעבר ונחקרות היום, מפרשת דרעי ועד פרשת ישראל ביתנו. כי בסופו של דבר, המדינה לא קובעת מי מקבל כספים אלא ועדות הקצבות שבהן יושבים אנשים בשר ודם. המדינה דווקא קבעה כללים שמנסים למנוע מהפרטים האלה לפעול לפי אינטרסים פוליטיים ואישיים או להפלות לרעה. היא דאגה לשלול מוועדות ההקצבות כמעט כל מרחב של חופש מימון.
לו הייתה רגב כנה יותר היא הייתה אומרת לציבור את האמת: 'הייתי מאוד רוצה לא לממן סרטים שמשקפים עמדות של שמאל. אבל זה לא חוקי ולכן אני לא יכולה לעשות בשלב זה כלום בעניין', אבל אמירות כאלו היו מציבות אותה בעמדה של חולשה והדימוי של רגב מבוסס על כוחניות חסרת מעצורים. לכן היא ממציאה חירויות שלא קיימות.
