ליסה בארץ החלאות: למה עורכת הדין שנלחמת בהטרדות עבדה עם הארווי ויינשטיין?

1. ככה יבוא השינוי

פרשת הארווי ויינשטיין אינה אירוע מפתיע במיוחד. הטרדות ותקיפות מיניות קיימות בהוליווד מאז ומתמיד (כמו בעמק הסיליקון, ובוושינגטון הבירה, ובהרבה ענפים ומקומות עבודה ברחבי ארצות הברית והעולם). גם הסיפורים על ויינשטיין עצמו, מפיק־על רב כוח, הסתובבו בלוס אנג'לס ובניו יורק שנים. כעת, אחרי שיותר מ־30 נשים — כולל כוכבות כגון אנג'לינה ג'ולי וגווינת פאלטרו — כבר סיפרו איך הטריד, תקף או אנס אותן, מתברר שרבים ידעו כל הזמן. במילים אחרות, אחד האנשים הכי חזקים בתעשיית הבידור האמריקאית הטריד ותקף מינית נשים, גם חזקות וידועות, במשך שנים, ללא הפרעה. החשיפה של הסיפורים מסעירה את ארצות הברית והעולם, ושולחת את הוליווד, ולא רק אותה, לבדק בית רציני. אבל היא לא הכתה אף אחד בתדהמה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

ההפתעה הגדולה בפרשה, אם כן, היא דווקא ליסה בלום. היא עורכת דין נודעת, סופרת וכוכבת טלוויזיה, שהתפרסמה בעיקר באינספור תיקים שבהם ייצגה נשים שעברו הטרדה או תקיפה מינית, כולל מצד האנס הסדרתי והשחקן ביל קוסבי והמטריד הסדרתי ואיש הטלוויזיה ביל אוריילי. בלום היא אשה שכבר כמה עשורים ניצבת בחזית המאבק בתרבות האונס ושגרת ההטרדות המיניות. כמו אמא שלה, אגב: גלוריה אלרד גם היא עורכת דין שמייצגת נפגעות, אייקון של מאבק בהטרדות ופעילה פמיניסטית ידועה וותיקה. אבל לפני כעשרה ימים בלום, דווקא בלום, הודיעה שהיא תייצג את ויינשטיין. הפתעה? אדמת החזית רעדה.

בלום. "הזמנים משתנים. פעם לא היה בכלל מונח כזה 'הטרדה מינית'" צילומים: גטי אימג'ס

"ויינשטיין ואני ניהלנו במשך השנה האחרונה לא מעט שיחות עומק בנוגע לשמועות ולהאשמות נגדו", הסבירה בהודעה לכלי התקשורת. "כפעילה למען זכויות נשים הייתי כנה איתו, והוא הקשיב לי. אמרתי לו שהזמנים השתנו, שאנחנו ב־2017, שהוא צריך להציב לעצמו סטנדרטים גבוהים יותר. הופתעתי מהכנות שלו ומהנכונות שלו לקבל את המסר שלי. הוא הודה בטעויות שעשה, קורא ספרים בנושא והולך לטיפול".

הגיוס של בלום כנראה נועד לסייע לויינשטיין גם משפטית — בכל זאת מדובר במי שמכירה היטב את הצד השני במאבקים כאלה — וגם ציבורית, בהיותה סמל משמעותי. זה לא עבד. במקום שהמתקפה על ויינשטיין תפחת, עכשיו גם בלום עמדה במוקד הביקורת, כולל מאמהּ שלה. "אם ויינשטיין היה מבקש שאייצג אותו הייתי מסרבת", אמרה אלרד. "אני לא מייצגת אנשים שמואשמים בהטרדה מינית, אלא רק את אלו שנפלו קורבן להטרדה מינית. ובעוד לא אהיה מוכנה לייצג את ויינשטיין, אשקול לייצג את כל מי שמאשימה אותו בהטרדה מינית, גם אם זה אומר שבתי מייצגת את הצד הנגדי".

זה כבר לא יקרה. ערב לפני הפגישה שלי עם בלום במנהטן, לראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", היא הודיעה על פרישתה מהצוות של ויינשטיין. "אין לזה שום קשר לתגובות שקיבלתי", חשוב לה להדגיש. "זה נכון שהיה עליי לחץ ציבורי גדול, אבל הדברים לא קשורים זה לזה. כעורכת דין יש דברים שאני לא יכולה לחשוף בנוגע להתקשרות שלי עם ויינשטיין ולמה זה נגמר".

ויינשטיין. "להתנצלות שלו יש משמעות גדולה" צילומים: איי פי

הלחץ הציבורי אכן היה גדול, ולמעשה ביום שאחרי עזיבתה נדמה שמשהו מהחזות הקשוחה והבטוחה שלה נסדק תחת המתקפה. "אנשים ראו את הכותרת 'ליסה בלום מגנה על הארווי ויינשטיין' ויצאו מדעתם. ההאשמות שהופנו נגדי, כאילו אני מתכוונת לתקוף את הנשים שנפגעו, היו שקריות, והן פוגעות באופן שאני לא יכולה לתאר. בשום מקרה לא הייתי מוכנה לתקוף את הנשים שתבעו אותו, אין שום סיכוי בעולם שהייתי עושה את זה", היא אומרת. "ואני אשה חזקה, אני לא מפחדת ממה שאומרים עליי. אני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו, הנשים, נפסיק להתעסק כל הזמן במה אומרים עלינו. וחוץ מזה, אנחנו צריכים לקחת דברים בפרופורציות. אנחנו יושבים קרוב למקום שבו עמדו פעם מגדלי התאומים; זה מה שמפחיד, לא מה שאנשים אחרים חושבים עליי".

והיא לא מתחרטת על כך שנעמדה לרגע לצדו של ויינשטיין. למעשה, היא אומרת, היא תעשה זאת שוב, גם עם מטרידים אחרים — אם יפנימו את המסר שלדעתה ויינשטיין הפנים. היא חוזרת שוב ושוב להתנצלות: לצורך בה, לחשיבות שלה, לכוח שטמון בה. כי הרי בהתנצלות אמיתית יש לקיחת אחריות, הכרה בעוול שנעשה ובכאב שנגרם לאחר. "אחת המתלוננות נגד דונאלד טראמפ אמרה לי פעם: 'הלוואי שהוא היה מתנצל בפניי במקום לקרוא לי שקרנית, זה היה מחולל שינוי גדול בחיים שלי'. גם המתלוננת נגד ביל אוריילי אמרה: 'כל מה שאני רוצה ממנו זה התנצלות'. להתנצלות יכולה להיות משמעות גדולה. ובשבילי להתנצלות של הארווי ויינשטיין יש משמעות גדולה".

איך את יודעת שמדובר בהתנצלות אמיתית ולא באמירה מן הפה אל החוץ?

"איך אתה יודע שמישהו כן? אתה מכיר אותו, אתה מנהל איתו מספיק שיחות נפש, ואתה מסתכל לו בתוך העיניים ורואה שזה מגיע מהלב. האיש, ביום הכי גרוע בחיים שלו, היה מוכן לפרסם הצהרה פומבית שלא כללה את המילה 'אם'. אני מאמינה שהתנצלות לעולם לא צריכה לכלול את המילה 'אם'. הוא לא אמר 'אם מישהי נפגעה' או 'אם הובנתי לא כהלכה' אלא 'אני מצטער על כך שפגעתי באנשים, אני צריך להשתפר, אל תשפטו אותי לפי המילים שלי אלא לפי המעשים שלי בעתיד'. זאת התנצלות שאני רוצה לראות, וזה לא דבר קל, במיוחד כשמדובר באנשים חזקים כמוהו, שהנטייה הבסיסית שלהם היא להילחם בחזרה בכל הכוח".

1. גווינת פאלטרו עם ויינשטיין. הוא ביקש מסז', היא חשה משותקת. 2. אנג'לינה ג'ולי. הזהירה אחרות מפניו. 3. אשלי ג'אד. "אמרתי 'לא' בהרבה דרכים". 4. מירה סורבינו. קיבלה מסז' לא רצוי. 5. קארה דלווין. ניסה לנשק אותה צילומים: אימג'בנק/ Gettyimages , אי.פי, אי.פי.אי

אז למה לדעתך אחרים לא ייחסו להתנצלות שלו את החשיבות שאת ייחסת לה?

"בחברה שלנו יש מעט מקום לניואנסים, כולם או רעים מאוד או טובים מאוד. יש לי מספיק ניסיון כדי לדעת שאין מישהו שהוא רק טוב או רק רע. אבל לאנשים קשה עם המחשבה שמישהו עשה מעשים רעים והוא גם מספיק טוב כדי להכיר בזה ולנסות לתקן את דרכו. מה שלמדתי הוא שכשסיפור כזה מתפרסם כולם רוצים רק לזרוק אבנים ואף אחד ממילא לא מוכן להקשיב, אז ההתנצלות צריכה לחכות. אולי היה נכון יותר לפרסם אותה אחרי כמה שבועות, כשיגמרו לזרוק את האבנים".

ההתנצלות של ויינשטיין, לפי בלום, היא פתח לשינוי גדול, כזה שהיא מנסה לקדם ללא הפסקה. "אנשים נוטים להתייחס להתנצלות בביטול. הגענו למצב, כחברה, שאין לנו סבלנות להתעסק עם ניואנסים מהסוג הזה, אבל עבורי זה דבר גדול, משהו שאומר הרבה על האדם. הארווי פרסם התנצלות עוצמתית, אף שרוב האנשים רוצים להתעלם ממנה ולזרוק אותה לפח. אני לא שונאת גברים. יש לי בעל נפלא ובן מקסים, כתבתי ספרי עצות גם על בנים ועל בנות, ואני לא חושבת שהפמיניסטיות שפועלות למען זכויות נשים יצליחו במאבק אם ירחיקו את הגברים ויילחמו בהם. אני חושבת שאם מישהו מוכן לעבוד איתי אין סיבה שלא נעבוד יחד. במשך כל הקריירה שלי דרשתי לכבד נשים, ובגלל זה אמרתי להארווי מהרגע הראשון 'אתה צריך להכיר בטעויות שלך ולהתנצל על מה שעשית'. והנה, היה פה מישהו שבא ואמר 'אני צריך להשתנות', 'אני צריך לגדול כבן אדם'. כששמעתי אותו אומר את זה הרגשתי שיש לי אפשרות לעשות משהו טוב אם אעבוד עם מישהו כמוהו. אני לא רוצה להילחם בגברים רק משום שהם גברים, אני רוצה לקרב אותם אליי, לומר: 'בואו נעבוד יחד, בואו נשנה את האופן שבו אתם מדברים על נשים'. מבחינתי זאת הדרך לשינוי אמיתי".

2. הכוח והאסון שבהסכם חשאי

בלום (56), צמחונית, תושבת לוס אנג'לס שמרבה לשהות ולעבוד גם בניו יורק, היא בעלת דוקטורט למשפטים מייל ואחת מעורכי הדין המפורסמים באמריקה. לצד המשפטים בפרופיל גבוה שבהם היתה מעורבת היא אורחת קבועה באולפני טלוויזיה, שגם הגישה תוכנית משפטית שבועית בכבלים וכתבה שלושה ספרים. האחרון עוסק במותו של טרייבון מרטין, נער אפרו־אמריקאי, ב־2012, ובכשלים במשפט שהסתיים בזיכויו השנוי במחלוקת של החשוד ברצח, איש המשמר האזרחי ג'ורג' זימרמן (שאחר כך גם העמיד למכירה את האקדח שבו ירה במרטין). הפרשה הסעירה את אמריקה, וספרה של בלום אמור להיות מעובד לסדרה דוקומנטרית; את הזכויות להפקה קנו בעבר הראפר ג'יי זי — והארווי ויינשטיין.

בלום עם ג'ניס דיקינסון, מנפגעות ביל קוסבי. תובעות דיבה לאחר שכינה אותה "שקרנית" צילומים: גטי אימג'ס

בלום, אם כן, מזוהה בציבור עם מאבק למען זכויות אדם, כשמאבק בהטרדות מיניות הוא הזירה המרכזית שלה. וכאמור היא דור שני למאבק הזה. היא בת להורים גרושים; אביה סבל ממחלת נפש והתאבד כשהיתה ילדה, ואמה, כאמור, נהפכה עם השנים לסמל למאבק למען זכויות נשים, כולל פרודיות ב"משפחת סימפסון" ו"סאות' פארק". באמריקה, שבה המאבק בסקסיזם ובהטרדות ותקיפות מיניות הוא ארוך, קשה ומחייב שינוי עמוק של תרבות שלמה, האם והבת אלרד ובלום ניצבות בחזית, תיק אחרי תיק, סערה אחרי סערה. תמיד באותו צד, זה של הנשים. עד ויינשטיין.

כמו לוחם בשדה קרב שמסמן את מספר הקורבנות שלו על החגורה, בלום מתגאה ברשימת הגברים המטרידים שהיא הצליחה להרוס להם את הקריירה. "רק מתחילת השנה המשרד שלי השיג ללקוחות שלנו הסכמי פשרה בסכום כולל של 16 מיליון דולר", כולם במקרים של תלונות על הטרדות מיניות. הסכמי פשרה הם כמעט תמיד חסויים, מה שמקשה להעריך את היקף ההטרדות המיניות במסגרת העבודה. ברור כי רוב הנשים נמנעות מלדווח לממונים עליהן, ועוד פחות מגישות תלונות למשטרה. לכן הדרך העיקרית לנסות להעריך את ממדי התופעה היא סקרים. מגזין הנשים האמריקאי "קוסמופוליטן", למשל, מצא בשנה שעברה שאחת מכל שלוש נשים אמריקאיות בגילי 34-18 חוותה הטרדה מינית בעבודה, כשהטרדה הוגדרה בסקר "מחווה מינית לא רצויה, בקשה לטובה מינית או כל מעשה, פיזי או מילולי, בעל אופי מיני". ממדי שתיקה דומים עלו בסקרים אחרים של הפינגטון פוסט (2013) ו"הוושינגטון פוסט" (1994), כלומר מדובר בעשורים של שתיקה. הסבר למספר התלונות הנמוך אפשר למצוא, למשל, בנתוני הוועדה האמריקאית לשוויון הזדמנויות במקום העבודה מ־2015, שלפיהם יותר מחצי מכל התלונות על הטרדה מינית שהוגשו לוועדה לא הובילו לשום צעדים נגד המטריד.

בלום עם אמה גלוריה אלרד, עורכת דין פמיניסטית ידועה. אפילו האם לא הבינה את הצטרפות הבת לצוות של ויינשטיין צילומים: גטי אימג'ס

בלום מטפלת בהטרדות מיניות כבר כ־30 שנה, רבות מהן במקום העבודה או במפגשים מקצועיים, אבל לאחרונה פני הדברים משתנים, במידה רבה בזכות העבודה שלה, המאבק מאחורי הקלעים ובזירה הציבורית, והשימוש בתיקים בעלי פרופיל גבוה לקידום הנושא. זה התחיל בביל קוסבי, קומיקאי, אייקון טלוויזיוני וסמל למשפחתיות האמריקאית. בשנים האחרונות החלו להיחשף עדויות של יותר מ־50 נשים, שתיארו איך קוסבי אנס אותן, בדפוס כמעט זהה (בחדרי מלון, בעזרת כדורים מטשטשי תודעה), על פני כארבעה עשורים. על רוב המקרים חלה התיישנות, ורק סיפורה של אשה אחת הגיע בסופו של דבר לבית המשפט. אלרד, אמה של בלום, ייצגה בפרשה לא פחות מ־33 מהמתלוננות. בלום עצמה ייצגה רק אחת, כנראה הידועה מכולן: דוגמנית העל לשעבר ג'ניס דיקינסון. היא תיארה פגישה עם קוסבי בניסיון לקדם את הקריירה שלה כזמרת, שכללה ארוחת ערב במלון, יין וכדור שהגיש לה לאחר שהתלוננה על כאב בטן, ואיך "למחרת בבוקר קמתי עירומה, וזכרתי שלפני שהתעלפתי הותקפתי מינית. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא את קוסבי מסיר את חלוק הרחצה שלו ורוכן מעליי, ואני זוכרת כאב חזק". זה קרה ב־1982, ולא הגיע למשפט פלילי מפאת התיישנות, אבל התגלגל להליכים אזרחיים.

הפרשה הבאה שבה בלטה בלום היא זו של ביל אוריילי, מגיש ופרשן שמרני שבמשך כ־20 שנה היה הפנים המזוהות עם הרשת הימנית פוקס ניוז. בתחילת השנה החלו להיחשף בתקשורת עדויות על כך שהטריד מינית נשים שעבדו איתו או התארחו בתוכניתו, ועל כך שהתלונות של הנשים על התנהגותו הסתיימו תמיד בהסכמי פיצויים סודיים, שאפשרו לו לשמור על מקום עבודתו ומעמדו הציבורי. בין השאר הוא שילם 9 מיליון דולר לאנדראה מאקריס, מפיקה שאליה נהג להתקשר בעודו מאונן. בלום ייצגה שתי נשים אחרות, והמעורבות שלה בסיפור תרמה לפרופיל הציבורי הגבוה שלו וקידמה את החשיפה, שבעקבותיה אוריילי פוטר סוף סוף מהערוץ. בלום בירכה אז על הפיטורים ואמרה: "זה מה שקורה כשנשים חושפות את האמת: אנחנו יכולות לשחוט את הדרקון".

הסיפור הזה מדגים את אחד ההיבטים המורכבים בטיפול בתלונות על הטרדה מינית: פעמים רבות הן מסתיימות בפיצוי כספי שנקבע בהסכם חשאי. המטריד משלם, אבל המוניטין שלו אינו נפגע. ויותר מכך: כשהתלונות מטופלות בחשאי, הוא יכול להמשיך לפגוע בנשים אחרות. יש מי שרואים בהסכמים האלה דרך של גברים עשירים לקנות את שתיקתן של הנפגעות, תוך ניצול החשש שלהן. בלום מכירה בבעייתיות הזאת, אבל מזכירה שלעתים החשאיות משרתת גם את המתלוננות. "אני מודעת לכך שחשיפה מלאה של מטרידים היא עדיפה, אבל כעורכת דין המחויבות שלי היא לא לשנות את העולם, אלא לעזור ללקוחות שלי", היא אומרת. "אם הלקוחה אומרת לי שזה מה שהיא רוצה לעשות, שהיא חוששת להיחשף בפומבי, שהיא רוצה לסיים עם הפרשה כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה, אז זה מה שאני אעשה בשבילה. אתה צריך לראות את מכתבי התודה שאני מקבלת מלקוחות שלי: נשים שבזכות ההסדר הכספי שהגעתי אליו יכולות לעזור להורים שלהן, לשלם חובות מהעבר, לחזור ללימודים, לקנות בית.

דונלד טראמפ וביל אוריילי. תרבות שבה "כשאתה כוכב אתה יכול לעשות לנשים הכל", כפי שהגדיר זאת טראמפ צילומים: רויטרס

"זו תמיד בחירה של הנשים עצמן", היא מדגישה, וגם מוסיפה הבחנה בין הטרדות מיניות לבין אונס, שלדעתה מחייב הליך פלילי. "חלק מוכנות להגיש תלונה, חלק מוכנות לצאת עם הסיפור בפומבי ומרביתן לא מוכנות לעשות לא את זה ולא את זה. הן רוצות להגיע להסכם חשאי כדי שיוכלו להמשיך עם הקריירה בלי שהשם שלהן ייחשף ברבים, וזה מה שאנחנו עושים יחד. הצוות שלי יושב איתן, אוסף את כל הראיות, גובה עדויות, וברגע שיש לנו את כל הפרטים אני שולחת מכתב סודי לצד השני. אני אומרת שזה מה שיש לנו, שאנחנו מוכנות ללכת למשפט אם יהיה צורך בכך אבל שאנחנו גם מוכנות להיפגש ולפתור את זה באופן חשאי. בדרך כלל הצד השני מגיע לשולחן המשא ומתן מהר מאוד, ועל פי רוב האיש שהטריד מינית מאבד את מקום העבודה שלו והלקוחות שלי יכולות להמשיך הלאה עם החיים שלהן. אני יודעת שזה לא הפתרון האידאלי, אבל בהתחשב בסחבת המשפטית ובכאב שכרוך בהליך המשפטי הפולשני, לא פעם זאת התוצאה העדיפה".

ובכל זאת, הגברים האלה עלולים להמשיך להטריד.

"ברוב התיקים שלי חלק מהפשרה כוללת דרישה שהגברים יפוטרו. וכשגבר מצליח עוזב בפתאומיות את מקום העבודה שלו ואומר 'אני רוצה לבלות יותר זמן עם המשפחה', כולם יודעים שמשהו אחר עומד מאחורי זה. ואם הוא ילך לעבוד במקום אחר ולא יחשוף את הפרשה במקום החדש, הוא יהיה בבעיה".

גם במקרה של ויינשטיין פיצוי כספי כבר עלה על הפרק. "הוא אמר במפורש: 'אם מי מהנשים מוכנה לשבת איתנו ולראות איך אפשר לתקן את מה שנעשה, בנוכחותי או לא, אני מוכן לעשות את זה'. הוא היה מוכן לקחת אחריות ולשלם על המעשים שלו".

3. מה עושים עם קשר השתיקה

ויינשטיין הוא אחד המקרים שבהם ההסכמים נעשו בשתיקה, וההטרדות נמשכו, עד לחשיפת "הניו יורק טיימס" לפני כשבועיים. העיתון הביא עדויות של שמונה נשים על הטרדות ותקיפות מיניות מצד המפיק, זוכה האוסקר על "שייקספיר מאוהב" ומי שחתום גם על "ספרות זולה", "כנופיות ניו יורק", "פרנהייט 11/9", מחזות הזמר "המפיקים" ו"בילי אליוט" ועוד מאות סרטים. מה שקרה מיד לאחר הפרסום היה כמו תיבת פנדורה שהתפוצצה בבת אחת. ראשית, הצטברו עוד ועוד עדויות: יותר ממקרה אחד של אונס, אוננות מול נשים, מגע מפורש, דרישה שיתקלחו איתו, יצפו בו מתקלח או יעסו אותו, וכמובן הערות מיניות. במקביל, ויינשטיין פוטר, סולק מהאקדמיה לקולנוע (זו שעומדת מאחורי האוסקר), אשתו עזבה אותו, אחיו ובמאים שעבדו איתו התבטאו נגדו בחריפות והחברה שלו איבדה הרבה מאוד חוזים. בינתיים גם משטרת ניו יורק והסקוטלנד יארד החלו בחקירת המקרים השונים שכבר עלו בעדויות.

קוסבי מגיע לבית המשפט, ושער "ניו יורק מגזין" עם קורבנותיו (למעלה). קשר שתיקה של כמה עשורים צילומים: אי פי איי

עדויות הגיעו, בין השאר, מאנג'לינה ג'ולי (שסיפרה כי החליטה לא לעבוד איתו והזהירה שחקניות אחרות מפניו), גווינת פאלטרו, מירה סורבינו ורוזנה ארקט (שסיפרה איך הסירוב שלה לגעת באיבר מינו פגע בקריירה שלה). בגל העדויות הראשון, ל"ניו יורק טיימס", בלטה השחקנית אשלי ג'אד. היא סיפרה איך הוזמנה לארוחת בוקר עם ויינשטיין בבוורלי הילס; אף שהיתה מותשת מלילה של צילומים, אמרה שלא העלתה על דעתה לסרב לפגישה עם מי שהיה יכול להזניק או להרוס קריירות, גם של שחקניות מוכרות כמוה. כשהגיעה לפגישה הופתעה לגלות שהיא הועברה לסוויטה שלו במלון, שם "ויינשטיין ביקש שתעשה לו מסז'. כשסירבה שאל אם תסכים לצפות בו מתקלח", כפי שמתאר זאת "הניו יורק טיימס". "אמרתי לו 'לא' בהרבה דרכים, ופעם אחר פעם הוא חזר עם בקשה חדשה, מנסה לנהל איתי משא ומתן", אמרה ג'אד לעיתון. בעדות אחרת, שפורסמה בימים האחרונים באתר הפינגטון פוסט, מגישת הטלוויזיה לורן סיוון סיפרה איך פגשה את ויינשטיין במועדון לילה, איך דחק אותה לאחת הפינות, ניסה לחזר אחריה באגרסיביות ולאחר שסירבה החל לאונן בפניה.

העדויות הבהירו כי מדובר במטריד סדרתי, והתברר כי במשך השנים ויינשטיין שילם דמי שתיקה ללא מעט נשים שהטריד או תקף. שילם, והמשיך להטריד אחרות. מה זה כבר 60 אלף דולר פה, 100 אלף דולר שם, בשביל אחד האנשים המרוויחים ביותר בהוליווד. עד שהכל קרס.

לצד העדויות הנאספות מתרבות ההתבטאויות שלפיהן היו בתעשייה מי שידעו על התנהגותו (ומי שלא ידעו אומרים שלא הופתעו, על רקע הנורמות בהוליווד). אבל עד כה אפף אותה מעטה שתיקה כבד שאיחד את הקורבנות, בני המשפחה, החברים, הקולגות וחברי המילייה של המתקיף, במיוחד כשמדובר באדם מוכר ורב־כוח. קוסבי תקף עשרות נשים, שלא דיברו במשך עשרות שנים. במקרה של אוריילי, ברשת פוקס ידעו על ההטרדות ועל ההסכמים החשאיים, והוא המשיך בעבודתו.

קשה לשנות את נורמות השתיקה האלה, אבל יכול להיות שעכשיו זה קורה. בפרשת ויינשטיין נשמעו עדויות משחקניות בכירות, גינויים חריפים מצד נשים וגברים בתעשייה, הבעת סולידריות רחבה של אנשי קולנוע וגולשים, וגם הדחה חסרת תקדים מהאקדמיה. במקביל, נשים רבות — משחקניות מוכרות עד אינספור גולשות אנונימיות — שיתפו בהטרדות מיניות שעברו מצד גברים אחרים. עם או בלי קשר, אמזון הודיעה על השעיית בכיר שלפי עדויות הטריד מינית. ייתכן שהרוח משתנה סוף סוף, גם בזכות הפעילות של אנשים כמו בלום וההתעקשות להביא לפיטורי המטרידים במסגרת ההסכמים (כך, אף שהם חשאיים עקרונית, הפיטורים מסמנים במידת מה מטרידים סדרתיים ומסלקים אותם ממוקדי כוח) — וגם בחשיפה בתקשורת שמחזקת את הנפגעות ומציפה עוד ועוד עדויות.

"זאת בעיה גדולה", אומרת בלום על קשר השתיקה. "במשך שנים רבות מדי אנשים מהסוג של אוריילי וקוסבי חשבו שאם יש להם כוח הם יכולים לצאת מהכל. חלק מהריגוש של הכוח מבחינתם הוא שהם יכולים להשיג נשים. המטרה שלנו היא להפריד בין תפיסת הכוח אצל אותם גברים לבין ניצול מיני של נשים. לפני 50 שנה זה היה אולי מקובל, כיום זה לא המצב, אף שזה עדיין נפוץ. הזמנים משתנים. פעם לא היה בכלל מונח כזה 'הטרדה מינית', אבל כיום רוב האנשים חושבים שמדובר בתופעה פסולה. כיום נשים מוכנות להתלונן, והן גם מנצחות".

ובכל זאת, אוריילי היה הפנים של פוקס ניוז גם כשהרשת ידעה על התנהגותו ועל דמי השתיקה.

"הרשת ידעה ולמרות זאת השאירה אותו, וזה אומר שהאחריות נופלת עליה וזה מוזר בעיניי, כי זה חושף אותה לתביעות עתידיות. הבעיה עם פוקס ניוז היתה שהם המשיכו לשלם לא רק לביל אוריילי אלא גם למטרידים אחרים, רוג'ר איילס למשל (נשיא הרשת, שהואשם בהטרדות ופוטר — צ"י). במשך שנים האסטרטגיה של הרשת היתה להגיע לפשרה, להשאיר את הגברים בתפקידם ולהיפטר מהנשים. היתה קיימת שם תרבות מיזוגינית".

אוריילי, היא מזכירה, תקף את הנשים על כך שהתלוננו נגדו, ומעולם לא התנצל. "היה פה מישהו שפעם אחר פעם יצא נגד אותן נשים ולכן היה צריך לעוף, ורציתי שכולם יראו שזה אפשרי. מישהו שאל אותי מה היה קורה אם אוריילי היה מתנצל ואומר שהוא מוכן להשתנות, אם הייתי מסכימה לעבוד איתו. אמרתי שכן, ודאי, למה לא? אם מישהו בא ואומר 'יש לי היסטוריה בעייתית, אני רוצה להשתנות', בטח שאסכים לעבוד איתו".

4. להתלונן באיחור, בלי התיישנות

בעולם שבו מטרידים מוקפים במעגלים רחבים של קשר שתיקה, ונשים עדיין מעדיפות לקבל כסף בהסכמים חשאיים ולא לחשוף מטרידים, לא פלא שאחת הבעיות הגדולות היא התלונות המאוחרות. בלום מכירה את הבעיה מקרוב, כמי שמייצגת כאמור את ג'ניס דיקינסון, שסיפרה על תקיפה של קוסבי אחרי כ־30 שנה. בלום מספרת שהיא עדיין נאבקת להביא את המקרה לבית משפט. "אנחנו תובעים את קוסבי על הוצאת דיבה, כי הוא כינה אותה שקרנית. התקיימו דיונים בפני שופטים שאישרו את המשפט, קוסבי ערער ועכשיו אנחנו נלחמים להחזיר את התיק לבית המשפט מחדש".

יש מקום לחוק התיישנות על תקיפות מיניות?

"אני לא חושבת שאנס צריך לחמוק מעונש רק בגלל שעבר מספיק זמן. נכון שאחרי תקופה מסוימת הרבה יותר קשה להוכיח אשמה, אבל אם יש עדויות, אם יש תיק חזק — אין סיבה שזה לא יילך למשפט".

יש מי שתוהים על התלונות המאוחרות. למשל, למה דיקינסון לא אמרה דבר במשך יותר מ־30 שנה?

"רק חלק קטן מקורבנות האונס מדווחות על כך מיד. אשה אחרי אונס נמצאת בשוק, בטראומה, היא מפוחדת, והדבר האחרון שהיא רוצה זה לדבר עם זרים במשטרה. התופעה מקבלת משנה תוקף במקרה של מישהו כמו קוסבי, עם כל הכסף ועורכי הדין. דיקינסון היתה דוגמנית צעירה בשיא הקריירה שלה, והיא היתה בדילמה אם היא רוצה להמשיך בקריירה או להיות ידועה כ'אשה שתבעה את קוסבי'. עם זאת, היא כן סיפרה לאנשים הרבה לפני שהפרשה של קוסבי נחשפה. היא סיפרה לחברות, לספרית שלה, וב־2001 היא כתבה על האירוע באוטוביוגרפיה שלה, אבל בהוצאת הספרים הארפר קולינס לא היו מוכנים לכלול את הקטע בספר מחשש לתביעה".

5. וכשהנשיא מטריד?

בין פרסום העדויות על קוסבי לפרשת אוריילי היה עוד גבר רב־כוח שגרם לתקשורת ולרשת לדון בהרחבה בהטרדות מיניות: דונלד טראמפ. לפני בחירתו לנשיאות התפרסמו, ב"ניו יורק טיימס" ובכלי תקשורת נוספים, יותר מ־20 עדויות של נשים שהזדהו בשמן המלא ותיארו בפירוט מקרים של תקיפות והטרדות מיניות מצד טראמפ במשך כמה עשורים. מהסיפורים עלו דפוסים די קבועים, שכללו בין השאר כפיית נשיקות, שליחת ידיים, כולל לישבן ולמפשעה, הצצה מתחת לחצאיות, כניסה לחדרי הלבשה של דוגמניות עירומות, ושלל התבטאויות פוגעניות, מחפיצות, סקסיסטיות וולגריות להחריד. כמה מההתבטאויות הוקלטו, כך שטראמפ אפילו לא היה יכול להכחיש את הדברים, כולל זאת על "לתפוס נשים ב־pussy". "כשאתה כוכב אתה יכול לעשות לנשים הכל", אמר באותה הקלטה, והגדיר היטב את אותה תרבות שהצמיחה את קוסבי, אוריילי וויינשטיין. ואחרי כל זה, הוא בכל זאת נבחר לנשיא ארצות הברית.

כשאני שואל את בלום עד כמה היא התאכזבה מהניצחון של טראמפ בבחירות, היא אומרת: "מאחד עד עשר? עשרת אלפים". עם זאת, היא סבורה שגם בחירתו לא יכולה להחליש את המאבק הכללי. "המודעות כיום להטרדות מיניות גבוהה, ואנשים מבינים שמה שטראמפ עשה או אמר זה לא בסדר", היא מסבירה. כדי להבין את השינוי אפשר להשוות את ההד הציבורי שעוררו העדויות על קוסבי, טראמפ, אוריילי וכעת גם ויינשטיין, בתקשורת הממוסדת וכמובן ברשתות החברתיות, להד שעוררו מטרידים סדרתיים שנחשפו בעבר; למשל, השופט קלרנס תומאס, שב־1991 מונה לבית המשפט העליון האמריקאי למרות עדותה של העוזרת שלו על הטרדה עקבית מצדו. או הסנאטור בוב פקווד, שב־1992 "הוושינגטון פוסט" חשף עדויות על כך שהטריד עשר נשים שעבדו איתו. הוא בכל זאת נבחר שוב לסנאט, אבל אחרי שהגיעו עדויות של 19 נשים נוספות, הוא התפטר, התנצל והחל גמילה מאלכוהול. ועדיין, תרבות האונס אפילו לא נשרטה.

בקיץ בלום מצאה את עצמה ראש בראש מול טראמפ. הקומיקאית קתי גריפין פרסמה תמונה עם מה שנראה כמו ראשו הערוף והמדמם של הנשיא, וצירפה לה ציטוט אלים ומיזוגיני של טראמפ על מגישת הטלוויזיה מייגן קלי: "דם נטף לה מהעיניים, דם נטף לה... מכל מקום". משפחת טראמפ תקפה בחריפות, אבל גם בציבור התמונה עוררה סערה, נתפסה כהסתה וגררה ביקורת על גריפין, שמיהרה להסיר אותה ולהתנצל. זה לא עזר. רשת CNN פיטרה אותה, הופעות וחוזים שלה בוטלו. גריפין, שאפילו נחקרה בידי ה־FBI בחשד להסתה, שכרה את בלום למסיבת העיתונאים שבה הציגה את עמדתה. "מדהים שטראמפ ובנו קראו לפטר אותה בגלל בדיחה לא מוצלחת שהיא מיהרה להתנצל עליה — שוב, מבחינתי להתנצלות יש משמעות גדולה", אומרת בלום. "ואחרי ש־CNN פיטרה אותה זה לא הספיק להם והם דרשו שהרשת לא תארח אותה יותר בשום תוכנית, ודרשו מגורמים שונים לבטל את ההסכמים איתה ועם מי שתמכו בה. וכל כך הרבה אנשים קיבלו את הרדיפה הזאת בהשלמה. אנחנו עדיין לא חיים בדיקטטורה, והנשיא נתון לביקורת ולסאטירה".

כחלק מנטייתה לראות את המורכבות הגדולה של הדברים בעולם שמחלק לטוב ורע, בלום אומרת ש"התקשורת לא חפה מטעויות, והאמת היא שאני חייבת להודות שיש לי קצת הבנה לאיך שטראמפ והתומכים שלו מרגישים. אני חושבת שכולנו צריכים לקחת נשימה ולהקשיב לצד האחר, אולי בכל זאת יש קצת אמת בטענות שלהם. אני חושבת שטראמפ אומר המון דברים מטופשים שהתקשורת ממהרת לקפוץ עליהם, ולפעמים יש מצב שהוא נואם במשך שעה והתקשורת מתייחסת רק לאמירה מטופשת אחת. גם הילארי קלינטון כתבה בביוגרפיה החדשה שלה על איך היה לה מצע שלם עם תוכניות ממשיות ומפורטות לשיפור המצב בארצות הברית, וכל מה שהתקשורת רצתה לדבר עליו היה פרשת האימיילים".

במקביל, בלום מדברת על ההקצנה בארצות הברית של טראמפ, על הגזענות והיחס למהגרים — וליהודים. ואפילו זה, מתברר, רק משכנע אותה להמשיך להילחם. "אני לא יכולה אפילו לספור כמה מתקפות אנטישמיות מכוערות אני מקבלת כל יום, בשפה הכי דוחה שאתה יכול להעלות על הדעת, כל מיני אנשים שאומרים שהיטלר היה צריך לרצוח אותי ואת כל המשפחה שלי. תמיד קיבלתי הודעות נאצה, אבל עכשיו זה הרבה יותר גרוע, אנשים הולכים מיד לקו האנטישמי ומספר ההודעות מאז בחירת טראמפ מדהים. זה רק מראה לי עד כמה יש לנו עבודה לעשות כחברה".