חקר ביצועים: השבוע של בזק, גפני וטראמפ

טראמפ: מטיל מס על התודעה

זה קורה כבר שנה, כמעט כל יום, סביב 13:00 שעון ישראל, 6:00 שעון ארצות הברית. הנשיא דונלד טראמפ מדליק טלוויזיה - ומתחיל לצייץ. הוא גאון יציב, הכפתור שלו גדול יותר משל קים ג'ונג און, "הניו יורק טיימס" מפרסם פייק ניוז, וכן הלאה והלאה והלאה. בכל יום, יומיים או שלושה באה התבטאות מרעישה חדשה או שערורייה תורנית. טראמפ אוהב את תשומת הלב הציבורית, ורוצה לוודא שהיא מופנית אליו. אבל הפגזת הציוצים והפרובוקציות שלו היא כמו מס על התודעה, של האמריקאים וגם שלנו. והוא לא לבד: גם פה נבחרי הציבור למדו לייצר פרובוקציות בשקל, כדי לגזול דקה מזמננו. נכון, אפשר פשוט להתנתק, להתנער מהמס הזה, מהעונש המוטל על מי שאכפת לו. הבעיה היחידה היא שכך אפשר להתעורר בוקר אחד ולגלות שבלי ששמנו לב, האנשים בשלטון עשו מה שבא להם.

אורי פסובסקי

דונלד טראמפ צילום: איי אף פי

עבודת הכנסת: כשרוצים אפשר

לפני תשעה חודשים הבטיחה הממשלה לנכים לעדכן את הקצבאות שלהם. קשה לספור את הוועדות, המסמכים, ההסכמים וההודעות לתקשורת בנושא מאז. בכל פעם נראה שזה גמור, ובכל פעם מתברר שהדיון בכנסת בכלל לא התחיל. השבוע, לעומת זאת, חלפו פחות מ־24 שעות מהרגע ש"כלכליסט" חשף את הכוונה להעלות את שכר השרים ב־5,000 שקל עד שוועדת הכספים אישרה את ההעלאה. הסיבה לבהילות של יו"ר הוועדה משה גפני ברורה: למנוע מרחב לדיון וביקורת ציבוריים רחבים. גם המסקנה ברורה: כשרוצים להעניק הטבות מהר, אין לח"כים בעיה לעשות זאת, וקל לראות מתי חשוב להם באמת לעשות, ומתי רק ליצור מראית עין.

שחר אילן

משה גפני, יו"ר ועדת הכספים צילום: אלכס קולומויסקי

מחיר למשתכן: מחפשת פראיירים

הדירות בפרויקט מחיר למשתכן שבונה אפריקה ישראל בשכונת גליל ים בהרצליה - 4 חדרים ב־2.2 מיליון שקל בשכונה שבה מחיר השוק שלהן מתחיל ב־3 מיליון - היו אמורות להיחטף. אבל השבוע התברר שיותר מ־800 מהזוכים בפרויקט העדיפו לוותר על הדירה. קבלנים יקרים, יש לכם כאן שיעור חשוב: כשמבקשים למכור דירות במחיר של יותר מ-2 מיליון שקל לזוגות צעירים שעל פי רוב ידם אינה משגת את ההון העצמי, הביקוש יהיה דל. עדיף היה לו יוזמת הדיור המוזל היתה מתרכזת באזורים פחות יוקרתיים, ואילו במרכז הארץ היתה המדינה מתמקדת בפתרונות דיור להשכרה ארוכת טווח.

נמרוד בוסו

הקרקע בגליל ים צילום: צילום אוויר LOWSHOT - אילן ארד

שופרסל: שנייה לפני ההיבריס

ב־2011, סביב המחאה הגדולה על יוקר המחיה, היה נראה ששופרסל היא הרבה יותר מרשת מרכולים מצליחה; היא סמל למחירים גבוהים, לעושק, לחמדנות הטייקונים שעומדים בראש האימפריות. הטייקון כבר לא פה, גם המחאה לא, ושופרסל כבר אינה סמל. בעבודה אטית ועיקשת היא הורידה את עצמה קצת אל מתחת לרדאר, ובנתה מול הציבור מיתוג שונה, עם הרחבת המבצעים, המותג והמשלוחים אונליין. קריסת מגה וקניית ניו־פארם סייעו, מצדן, לחזק את מעמדה גם בשוק. הוכחה מובהקת למעמדה השולט בענף הגיעה השבוע, כשהודיעה שתפתח חנות של מוצרים מוזלים שיימכרו לבעלי חנויות מכולת, בזכות העובדה שכופפה את הספקים. כך, היא מצטיירת כמי שמגנה על החלשים (המכולות) לפני החזקים (הספקים), אבל היא גם ממקמת את עצמה במרחק צעד אחד מפני חזרה לשיכרון הכוח של פעם, זה שבסופו של דבר דורס את החלשים ביותר, הצרכנים. עכשיו יותר מתמיד, שופרסל צריכה בעיקר להיזהר.

גלית חמי

איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל צילום: אוראל כהן

אליוט: הגיעה בזמן

קרן אליוט, שקנתה 4.8% ממניות בזק, היא כרגע שחקן חלש שמדבר חזק, אבל כדאי לשים לב לדבריו. אליוט, של המיליארדר פול סינגר, היא משקיע זר אקטיביסטי, נטול סנטימנטים, שאינו ממהר להיעתר לקומבינות עם בעל השליטה כמו המוסדיים כאן. במכתבה לממלא מקום יו"ר בזק הביעה אליוט תמיכה גם ביישום חוק הריכוזיות וגם ברפורמה בדירקטוריון: הסרת שכבה מהפירמידה הממונפת ופרידה מהדירקטורים הנחקרים והחשודים. האינסטינקט של הרגולטור הישראלי הוא לנטר כל השתלטות עוינת על נכס אסטרטגי. אבל הפעם אליוט הגיעה בזמן, ודווקא מציירת אופק חיובי. נותר לקוות שהמסרים שלה יסייעו בחיסול זיקותיו המושחתות של המונופול —

מתעלולי חשבונאות פליליים עד קשרים מושחתים עם צמרת משרד התקשורת. האמת, אפשר להתחיל ממינוי מנכ"ל של קבע למשרד החשוב, במקום זה שממתין בבית לכתב אישום.

משה גורלי

פול סינגר צילום: בלומברג

אלוביץ': חקירה? לא מפריעה

לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, ולפעמים היא מסתתרת לה אי שם בדיווח לקוני לבורסה של 26 עמודים, כמו זה שפרסמה השבוע חברת חלל תקשורת, יצרנית הלוויינים של שאול אלוביץ'. המנכ"ל שלה דוד פולק נחקר בקשר לעסקת בעלי עניין שעליה חתומות חלל ובזק, עסקה של כ־920 מיליון שקל. ובכל זאת החליטה ועדת הביקורת של החברה לאשר לו ולמשנה שלו אופציות בהיקף כולל של כ־2.5 מיליון שקל. הבעלים אלוביץ' ובנו היו"ר אור נמנעו מלהצביע בנושא. לא בגלל החקירה, בגלל הסכם שמחייב אותם תמיד להצביע יחד עם המנכ"ל, שהפעם מן הסתם לא היה יכול להצביע. אף מילה לא היתה בדו"ח על החקירה, רק תשבוחות למנכ"ל המוצלח, זה שהמניה שלו איבדה כרבע מערכה בשנה ושלוויין שלו התפוצץ באוויר.

גולן פרידנפלד

שאול אלוביץ' צילום: אוראל כהן

נתניהו: אין שלום, אין חיסכון

בשבוע שעבר הציע משרד התיירות להעסיק במלונות בני נוער בשירות לאומי במקום האריתריאים שיגורשו. השבוע פורסם שבמשרד הבריאות שוקלים להעסיק פלסטינים במחלקות הסיעודיות, ושחברה פלסטינית מתקינה בשטחים מצלמות אבטחה עבור משרד הביטחון. מיד קמו הזועקים הלאומיים עם "אסור שפלסטינים יגנו על קשישים" ו"התקנת מצלמות היא מחדל מסכן חיים". זה עוד אחד מהביטויים של הדיסוננס הקוגניטיבי הישראלי. הכלכלה החזקה שלנו מייצרת עשרות אלפי משרות פשוטות: לפי הלמ"ס, בנובמבר היו חסרים 5,800 עובדי מטבח, 4,000 מטפלים סיעודיים, 5,500 עובדי בניין וכו'. אנחנו רוצים עבודה זולה, אבל לא את העובדים. ערבים ישראלים? עדיף שלא. אריתריאים? החוצה. פלסטינים? הביתה. פעם בנימין נתניהו דיבר על "שלום כלכלי", היום הוא סתם מתיישר לבייס הלאומני. מילא שלום, אבל נראה שגם הכלכלה כבר לא מעניינת כאן אף אחד.

אורי תובל

אטווד: כמעט צודקת

הסופרת מרגרט אטווד פרסמה מאמר שבו הסתייגה מקמפיין #metoo בטענה שמדובר במסלול עוקף מערכת המשפט. חרף שנים של כתיבה פמיניסטית מכוננת, אטווד ספגה על המאמר ביקורת חריפה. אבל בעצם היא צודקת, חלקית. מאחורי ההסתייגות הבעייתית והקריאה להילחם באמצעות מערכת המשפט מסתתר טיעון חשוב: הקמפיין הזה, כתבה אטווד, הוא "סימפטום של מערכת שבורה". זה נכון - מערכות החוק והסדר אכזבו את קורבנות ההטרדות כל השנים. השינוי הנדרש בהן חשוב לא פחות מהשינוי החברתי־ערכי ש־#metoo מקדם. אבל בניגוד לדעת אטווד, הקמפיין יכול לחולל את שני השינויים. ראינו את זה קורה ב־1973, בפסק הדין המכונן של רו נגד ווייד שהפך את ההפלות לחוקיות, לאחר עשור של מחאה פמיניסטית. גם אם יידרש עשור נוסף, המחאה שמחוץ למערכת עוד תשנה אותה.

הגר רבט

מילא ששר האוצר האמריקאי סטיבן מנוצ'ין לא ממש יודע מה קורה בדאבוס, אבל עושה רושם שהוא גם לא ממש יודע מה זה "אליטה"

סטיבן מנוצ'ין, שר האוצר של ארה"ב צילום: רויטרס